מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר חמישי: האהובים– פרק 27

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרק ל"ט

—
ככל שאנו מתקדמים בכיוון אליו אטרמיס מדריך, אני שמה לב שהבתים באזור מתמעטים.
מצבות נמצאות פה ושם וגולגולות או עצמות של יצורים שונים זרוקים על האדמה.
"ברוכה הבאה לבית הקברות של בריקסטון, שותפה," אומר אטרמיס ואז לוחש "השאמאן נמצא בקצה בית הקברות, תיזהרי לא לפגוע בשום מצבה ולא להעיר את המתים".
להעיר מתים?
זה בהחלט לא כדאי.
אולי הם לא יאהבו ש'יעירו אותם' משנתם השלווה.
אני בהחלט מנסה להיזהר עם רגליי הדואבות, אבל לא עובר הרבה זמן עד שאני דורכת על משהו שביר ושומעת 'קראק' של פיצוח.
"רוצי!" צועק אטרמיס במיידיות.
ה'קראק' נשמע שוב, הפעם חזק יותר.
הגוף שלי תופס פיקוד ואני מתחילה לרוץ בצורה גמלונית, לא חושבת יותר מידיי.
הצלחתי להעיר באמת את המתים?
—
בזמן שאני רצה אני שומעת "וואף!" ומביטה לכיוון ממנו הקול הגיע.
כלב זאב שחור ענקי בגודל של סוס שעיניו אדומות בצבע דם, רודף אחריי .
הדברים שהכי מבעיתים הן שיניו וציפורניו הגדולות והחדות שבולטות מאוד.
אני מחליטה לנסות לשנות כיוון בפתאומיות- אולי זה יבלבל את היצור לכמה שניות לפחות.
כמובן, אני נתקלת באבן ונופלת קדימה כשגופי על הצד.
אני מצליחה להתהפך כדי לקום אבל אז הכלב מרתק אותי לאדמה בטלפיו והריר שלו מטפטף על האדמה.
הכלב מנסה להביט ישירות בעיניי, יש לי הרגשה שהגוף שלי מתחיל להתאבן.
אני שוכבת בלי תזוזה, מנסה להתעלם מדחף להיאבק בו.
אטרמיס שולף את החרב, תוקף את הכלב מאחור בקריאת קרב ומנסה לחלץ אותי.
לרגע אני מרגישה שמשקל הכלב יורד ממני- מייד אחר כך אני שומעת את אטרמיס צועק בכאב.
"אטרמיס!" אני רק צועקת כי אני לא מצליחה לזוז משום-מה.
אני עוצמת את עיניי ולא מסיטה את ראשי, למרות שאני מתפתה לפקוח אותן כדי לראות את מצבו של אטרמיס.
המשקל של הכלב מורגש שוב וציפורניו חודרות.
אחד הדברים האחרונים שאני רוצה הוא לחשוף את הצוואר שלי לשיני הכלב הזה.
הריר של הכלב מתחיל לטפטף על העור שלי- הוא לוהט!
אני זועקת בכאב וכתגובה לזעקה הכלב נובח בקול רם.
זה מחריש אוזניים!
הנביחה גורמת לי לפעול- רגליי לא זזות אך ידיי כן.
אני מאגרפת בכל הכוח שלי במרכז בטנו של הכלב וזה אותו מעליי.
חיוך עולה על שפתיי כשהכלב קורא בכאב, הולך לאחור ומייבב.
"כלב נובח- לא נושך!" אני אומרת לו.
הכלב חושף את שיניו ונראה מעוצבן, כאילו אומר "אבל עכשיו הוא לא נובח…".
אני גוררת את עצמי לאטרמיס בזחילה הכי מהירה שהייתה לי אי פעם ובודקת את מצבו.
הוא עדיין נושם, אני נרגעת.
הכלב מסתער על שנינו עם שיניים חשופות כשמבין שעכשיו יש לו שתי ארוחות בצייד אחד.
אני מקורקעת ואין לי איך לעזור לאטרמיס- וכמובן שלא לעצמי.
אם רק היה לי כלי נשק…
החרב!
אני שולפת את החרב מחגורתו של אטרמיס, לא בזהירות.
נראה לי ששמירה על כבודו של אטרמיס לא שייכת כרגע.
בהנפת חרב אני מנסה לפגוע בכלב- אבל אני לא רוצה להרוג אותו, רק להבהיל אותו!
אם זה הכלב ששומר על המקום, נראה לי שאני לא רוצה לעצבן את הבעלים ולהרוג את 'חיית המחמד' שלו.
הכלב מתמקד בטרף שלו ולא מבחין בחרב המתקרבת- ואני חותכת בצד גופו.
הוא מדמם, מייבב והולך משם.
כשנעלם הכלב מזווית העין רגליי חוזרות לפעול, אטרמיס נראה פצוע יותר ממני.
"תחזיק חזק!" אני אומרת בתקווה שהוא שומע ומנסה לדדות יחד איתו.
אם זה לא היה נורא- זה היה מצחיק!
—
"מה עשיתם לכלב שלי, אווילים?" אני שומעת קול מהצד הימני שלי ומביטה לשם.
אדם זקן מזוקן בעל גיבנת וקרחת מביט בנו במבט זועם.
מעיל פרווה צהוב שברור לי שעשוי מעור נמר מכסה את גופו העליון וגופו התחתון מכוסה במכנסיים מעור זברה.
הדבר הכי מוזר הוא מטה ההליכה שלו- כידון שבראשו נעוץ ראש מקורנן של תייש ועל הקרניים קשורים קמיעות
"לא משהו שהוא לא עשה לנו לפני כן!" אני מנסה למחות במהירות את שאריות הריר הצורב ממני ומאטרמיס.
"הוא הגן על הבעלים הזקן שלו מפולשים שבאים באמצע הלילה" אומר הזקן.
"לקוחות, לא פולשים!" אני מתקנת אותו וכורעת ליד אטרמיס. "או שאולי זו השיטה שלך לייצר לקוחות נוספים?".
הוא מגחך ומצביע על מבנה אבן הרוס "בואו פנימה".
"אתה יכול לעמוד לבד?" אני שואלת את אטרמיס. מקווה שיגיב.
הוא משתעל דם "אשמח לתמיכה".
אני קושרת לעצמי את חגורת החרב אותה אני מכניסה לנדן ואז מושיטה לו את ידי הבריאה "קדימה, שותף".
אטרמיס נתמך על ידי ומפריח נשיקה באוויר "תודה".
"אתה חסר תקנה!" אני רוטנת בחיוך אבל לא מאבדת ריכוז ושנינו צועדים בגמלוניות לכיוון המבנה.
—
המבנה מבפנים נראה עוד יותר מוזנח ומבולגן מאשר בחוץ.
לא מעט מהחפצים ומהרהיטים שבורים ומאובקים ורובם לא קשורים לרפואה.
השאמאן מתיישב על כיסא שבור "אז… למה אתם כאן?".
"במקור, כדי לנסות לטפל ביד השבורה שלי," אני מפשילה את השרוול וחושפת אמה נפוחה. "אבל עכשיו, בגלל חיית המחמד שלך, יכול להיות שיש לנו עניין קצת יותר דחוף".
"מעניין," הוא מפהק. "ולמה את חושבת שאבזבז את שעות השינה היקרות שלי כדי לטפל בכם?"
הוא ממש נובח כמו הכלב.
אני בוחרת במשפט הקסם "אנחנו יכולים לדון בתשלום כמובן".
"תשלום קודם לטיפול" הוא מחייך.
מרושע.
"לגבי זה…" אני אומרת בזמן שאני מיישבת את אטרמיס על כורסה שנראית הכי נורמאלית "לאור ההתרחשויות האחרונות, אני רוצה שניים במחיר של אחד".
השאמאן צוחק "נגיד שאני מסכים לבקשה הזאת- איך זה משתלם לי מעבר לכסף?"
"נוכל לומר איזו מילה טובה לחבר'ה בזירה. אני בטוחה שהם ישמחו לקבל טיפול יאה אחרי הקרבות שלהם" אומר אטרמיס ומשתעל עוד דם.
"ששש…, תנוח" אני מלטפת את אטרמיס וממשיכה את דבריו "אני בטוחה שהרבה מתושבי העיר בריקסטון מחפשים לפעמים רופא, ברגע שהם ישמעו על כלבים מפלצתיים ורצחניים שמסתובבים כאן…" אני עוצרת לרגע ומסכמת "אני הלקוחות שלך יתמעטו".
השאמאן רועד לשמע דבריי "בסדר, ש"ז אחד לשני טיפולים".
אני מחייכת מרוצה עד שהוא אומר "רק שתדעי- הטיפול כרוך במסע בתוך הנשמה. אם לא תצליחי לצאת מהמסע הזה בזמן- תהיי תקועה בפנים"
צמרמורת חולפת בגבי.
כל זה בשביל יד שבורה?!
"מה אתה אומר?" אני פונה אל אטרמיס.
הוא לא מגיב, עיניו עצומות והוא מתנשם בכבדות.
כנראה שההחלטה היא שלי…
מצד אחד, להיכנס לנשמתו של אדם ללא הסכמתו נשמע לי כמו רעיון גרוע…
מצד שני, אין לי פתרון אחר…
"בסדר, אני אעשה את זה!" אני עונה בהחלטיות.
"תשלום קודם" מדגיש השאמאן.
"לך לעזאזל!" אני זורקת לעברו ש"ז והוא שם אותו בכיסו במהירות. "מה עכשיו?".
"שימי יד ברקתו ואגיד את מילות הקסם," הוא אומר בנימה של מורה. "תזכרי- הוא חייב להאמין שזאת לא המציאות!".
"אני בטוחה שיש אותיות קטנות" אני אומרת בזמן שמתיישבת ליד אטרמיס.
"נכון מאוד!" הוא מגחך. "תוך שעה- אם לא תצליחי, גם את תילכדי שם".
"מה?!" אני נדרכת. "איך אדע מתי ייגמר הזמן?".
"אני אשמיע שעון שיצלצל כל רבע שעה" הוא מנסה להרגיע ומציג שעון יד.
זה לא מצליח לו, אני ממש לא רגועה.
אני נגד 'להיכנס לראש' של אנשים.
יחד עם זאת, מה שלא יהיה בראש של אטרמיס- זה בטח יהיה מעניין!

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 28

מסעות בטמריה/ספר חמישי: האהובים– פרקים מ"ב-מ"ג