מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר חמישי: האהובים– פרק 31

בגלל ההפסקה הארוכה ובגלל שרצינו סוף מתוח שיישאר כמתנה לחגים – שילבנו כמה פרקים.
תהנו!
—
לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר חמישי: האהובים– פרק מ"ה

—
אנשיה של איילקס המבוגרת גוררים אותי לתוך חדר שינה ישן ומניחים אותי על ספה נוחה בצבע ירוק.
אני כמעט מופתעת לגלות שלא נכלאתי באיזה תא עלוב.
"תודה רבותיי, צאו בבקשה וסגרו את הדלת" מבקשת איילקס בקול ערב.
אנשי איילקס עושים כדבריה ומייד אחר כך גופי משתחרר.
כטריגר, אני מזיזה את ידיי ומקפצת על רגליי- תחושת הקיפאון החזירה לי מספר זיכרונות לא נעימים.
"מעניין שאת מייד פונה לשימוש בכוח, את יודעת," אני נוזפת בה. "אם היית מסבירה את עצמך קצת, כנראה שהייתי פשוט באה איתך בשקט וברצון".
איילקס נאנחת "אני צריכה להתנהג כמו סרינה כדי שהאוזן לא יחשוד בי וגם כדי להדגים לקרולינה קסם חדש".
אני מבינה.
היא נמצאת בדיוק במצב שתיארתי לסרינה כשעבדתי עליה- ביטחונה של קרולינה הוא הנשק של האוזן על איילקס.
"מה עכשיו?" אני שואלת. "מה רצית לומר לי?".
"רק אחת מאיתנו תצא מכאן למציאות כלשהי, ולא אסכן את ילדתי בלהמשיך לחיות חיים כאלה- את זה בטח תביני" היא אומרת.
אני מהנהנת.
"אני שונאת את כל זה!" היא מחווה בידיה סביב. "האחוזה, המשרתים, האוזן… כל זה כי בחרתי בסרינה ואני שונאת את זה! אבל אני לא רוצה לוותר על קרולינה, רק בזכותה אני נשארתי שפויה".
אני מבינה אותה.
כשראיתי לראשונה את קרולינה הרגשתי שמחה בעצמי.
"את מבטיחה לצאת מכאן עם קרולינה ולדאוג לה, כאילו היא הבת שלך?" היא שואלת. "אני יודעת מה האוזן עשה לך, הרי אני ואת אותו דבר. אבל קרולינה לא עשתה לך כלום!".
אני מהססת.
אני לא מוכנה עדין לטפל בילדה שתיגרר איתי לכל מקום.
בנוסף, מדובר בילדה שלא אני חינכתי ושנולדה לשני אנשים שאני לא באמת מכירה.
אני מהנהנת רק כדי לרצות את האיילקס השנייה- נראה בהמשך מה אעשה עם הילדה.
"אני מכירה אותך, איילקס, את לא אוהבת להיות חייבת כלום לאף אחד," נראה שקראה את מחשבותיי. "אני מתחננת, למעני- עשי מאמץ לטפל בקרולינה ואל תנטשי אותה".
"היא הימור מסוכן מבחינתי," אני אומרת את האמת. "לא אוכל לגרור אותה איתי לכל מקום, במיוחד לא לאלריה".
"היא בעלת הברית הכי אמינה שתמצאי" מוסיפה איילקס.
אני נזכרת באטרמיס שוב והלב שלי נצבט.
"קודם כל, אני לא יכולה להעמיד בלב שלם ילדה בסכנת מוות!" אני טוענת. "בנוסף, מה אם היא תנטור לי טינה עלייך? היא תהפוך לאויבת מושבעת שלי!".
צלצול נשמע.
נהדר.
"היא תהייה חייבת להאמין לך. כי אפשרותה השנייה תהיה מוות, אדבר איתה"
"נראה לי שכדאי באמת, ומהר" אני מוסיפה אחרי שהד הצלצול מתפוגג.
"בואי אחריי, ואל תנסי כלום- תזכרי, אני מכירה אותך!" היא מאיימת והדלת נפתחת מעצמה.
"הפעם לא תכננתי כלום" אני מרימה את ידיי הריקות לאות שלום.
"איתי, אי אפשר לדעת…" היא נאנחת, מובילה אותי לסלון ובדרך מבקשת משומר "בבקשה קרא לקרולינה".
אני עוקבת אחריה בדממה, בוחנת את האחוזה, או לפחות החלק שאנחנו עוברות בו, וממתינה לבואה של הילדה.
האחוזה נראית יפהפייה, מאוד לטעמי!
אולי היה שווה לחיות חיים אחרים משלי?
אני מנערת את המחשבה במהירות.
אני אוהבת את חיי הנוודות!
מתישהו אני אפרוש- אבל אני לא מתכננת שזה יקרה בקרוב.
קרולינה מתקרבת בחיוך קורן "קראת לי אמא?".
"קרולינה, אני רוצה שתכירי אותי," איילקס מצביעה עליי "הגרסה שלי ממימד אחר".
"אוקיי…" אומרת קרולינה בחשש, כנראה לא מבינה לאן זה מוביל.
"משהו רע הולך לקרות כאן וביקשתי מאיילקס שתיקח אותך מכאן ותגן עלייך, היא הסכימה" אומרת איילקס במהירות ובשקט.
אולי יש אוזניים לקירות?
קרולינה פוערת עיניים "אבל אמרת ש…".
איילקס מסבה את מבטה "מצטערת ילדה, זה פתאומי, עכשיו לכי!"
"לא!" צורחת קרולינה ובורחת משם.
צלצול שני נשמע.
"תתפסי אותה, מהר!" צועקת איילקס.
אני מנידה בראשי לשלילה "ככה היא לעולם לא תסמוך עליי!".
"אז מה נעשה?" נלחצת איילקס.
"יש לנו עוד קצת זמן," אני מנסה להישמע אופטימית. "הכי חשוב שקרולינה תבין את החשיבות ואת ההיגיון בדברים. נחפש אותה, וכשנמצא, ננסה להבין מי מאיתנו צריכה לדבר איתה".
איילקס קמה אבל אז נחרדת כשרואה את ידה- היא מתחילה להימחק!
אני מביטה בפליאה אבל אז מרגישה כאילו ידי נרדמה- גם היא מתחילה להימחק!
בפעם הקודמת היה לי הרבה יותר זמן!
"מה לעזאזל קורה כאן?" אני שואלת בכעס.
"אנחנו צריכות לוודא במהירות איזו איילקס תישאר ואיזו תלך," היא מסבירה בנימה לחוצה. "אי אפשר ששתינו נהיה באותו מימד לזמן רב".
אני לא מאמינה שאני צריכה לתלות את המשך קיומי בילדה קטנה ומפונקת!
"אני אדבר איתה," אני אומרת. "במוקדם או במאוחר אצטרך להתמודד איתה, אז עדיף עכשיו. איפה היא אוהבת להתחבא?".
"בספריה, זה החדר האהוב עליה" היא אומרת בגאווה. "ישר וימינה, היא ענקית! לא תפספסי".
אני מהנהנת ומתקדמת במהירות לפי ההוראות של איילקס השנייה.
שוב אני מסבכת את עצמי בבעיות שהן לא שלי.
לעזאזל המצפון שלי!
מתי אני אלמד?
—
כשאני מגיעה לדלת הספריה אני נוקשת עליה בעדינות.
"קרולינה?" אני שואלת בעדינות.
"עזבי אותי! לכי לעזאזל!" אני שומעת אותה.
שאני אסביר לה שכבר הייתי שם כמה פעמים בימים האחרונים?
"את מוכנה לדבר איתי קצת? בבקשה…" אני מבקשת בנחמדות.
קרולינה פותחת חריץ דלת, פניה אדומות "מה?".
"אפשר להיכנס?" אני מבקשת.
"אם את חייבת" היא אומרת, פותחת את הדלת, הולכת פנימה יותר ומתיישבת על הקרקע צמוד לקיר.
רק מהפתח אני נדהמת ממראה עיניי- הספרייה ענקית ומהממת!
המוני ספרים בנושאים שונים ומגוונים, צנצנות עם צמחים, פסלים, כלים עתיקים…
אבל אין לי זמן לשוטט כאן.
"תודה," אני נכנסת אחרי קרולינה, סוגרת בעדינות את הדלת ומתיישבת על הקרקע לא רחוק ממנה "מה הסעיר אותך כל כך?".
קרולינה משמיעה נחרת צחוק "אם אמא שלך הייתה באופן פתאומי מוסרת אותך לאישה זרה- זה לא היה מסעיר?".
"את צודקת," אני עונה. אמא שלי אמנם לא מסרה אותי לאישה זרה, אבל היא כן נעלמה בפתאומיות "זה באמת מסעיר".
קרולינה מוחה דמעה בעזרת שרוול שמלתה.
"אני לא אגיד לך שאני לא זרה, כי אנחנו באמת לא מכירות אחת את השנייה," אני אומרת בזהירות ושמה את כף ידי הלא-רדומה על כף ידה "אבל אני כן רוצה להציע לך חיים. בחיים האלה אנחנו נתחיל להכיר אחת את השנייה, ואני מקווה עם הזמן אני כבר לא אהיה זרה".
"מה הכוונה?" היא שואלת.
אני מחליטה לומר לה את האמת "אני אהיה כנה איתך- אם תישארי כאן, תמותי. חד וחלק! מה שאמא שלך ואני רוצות להציע לך זה חיים. אבל יש בעיה עיקרית אחת- אמא שלך לא תוכל לבוא איתנו".
אני מפסיקה כדי לתת לה לעכל מה ששמעה ואז ממשיכה "אם תבואי איתי ותתני לי הזדמנות- אני מבטיחה שאעשה כל מה שאוכל כדי לא להיות האישה הזרה שאת רואה בי כרגע".
"ספרי לי עלייך" היא מבקשת.
צלצול שלישי נשמע.
אין הרבה זמן- אבל זה הוגן בהתאם לנסיבות "בסדר, אבל אז אני רוצה גם לשמוע עליך. מסכימה?".
קרולינה מהנהנת.
"טוב, אז איפה להתחיל?" אני מהרהרת ולבסוף מחליטה לספר סיפור כמה שיותר מלא "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי לבד. התפרנסתי מגניבות ומכיוסים בטמריה הבירה. כשהייתי בת 13 פגשתי חבורת סוחרים שהסכימו לקחת אותי איתם שלימדו אותי את המלאכה. חייתי איתם כמה שנים שהתחלתי לסחור בעצמי, בדרך כלל בסחורות אקזוטיות יותר ולעיתים אפילו מפוקפקות, אבל אל תגלי את זה לאף אחד," אני קורצת והיא מעלה 'חיוכון'. "בכל אופן, בשנים האחרונות התחלתי להתעסק יותר עם קונים פרטיים בעלי דרישות… מעניינות. ועכשיו אני בעיצומו של ניסיון השגת סחורה די מעניינת".
אני נשענת לאחור ומתנשפת "יש לך עוד שאלות?"
"איך הגעת לכאן?" היא שואלת.
אני מחליטה לומר לה הפעם כמעט את כל האמת "זה קצת מסובך… כדי להתקדם הלאה במסע שלי, הייתי זקוקה לכסף. השגתי אותו בעזרת קרבות בזירת איגרוף. יחד עם זאת- אחד מהיריבים שלי הצליח לשבור לי את היד. בעקבות המלצת ידיד הלכתי לשאמאן לא רחוק, שאמר שהדרך לרפא לי את היד הינה לצלול לתוך התודעה שלי ולצאת ממנה בזמן. לצערי אין לי דרך יותר טובה לפשט את זה… ".
"מה הקשר של כל זה אליי?" היא שואלת בחוכמה.
אני גאה בעצמי האחרת שזאת הבת שהיא גידלה.
שוב אני אומרת כמעט את כל האמת "אני מחפשת את הדרך החוצה ואמא שלך יכולה לעזור לי עם זה- אבל בתנאי שאקח אותך איתי".
"כי…?" היא פורשת את ידיה לצדדים.
אני חוזרת לנקודת ההתחלה "כדי שיהיה לך סיכוי לעתיד ולחיים, שלדעת אמא שלך- טובים יותר מחייך עכשיו".
"הבנתי, או שאני באה או שאני אמות" פוסקת קרולינה בעצב. "אבל אני רוצה להיפרד מאמא קודם".
הזמן דוחק, אבל אני חושבת שזה יהיה הוגן לילדה "אין שום בעיה. שנלך למצוא אותה?".
"תודה" אומרת קרולינה ומושיטה לי יד באלגנטיות.
שוב אני גאה בעצמי האחרת על שלימדה את הבת שלה לתת כבוד למבוגרים.
אני אוחזת בידה, פותחת את דלת הספרייה ואומרת "אחרייך".
כשאנחנו מגיעות לסלון נראה שאיילקס השנייה חלשה יותר, ממש חולה.
קרולינה רצה אליה ומתיישבת לידה "אמא! הכול בסדר?".
"אל תדאגי לי" עונה איילקס חלושות.
"באנו להיפרד" אני מדגישה לשתיין ותוהה אם גם אני נראית כל כך נורא.
איילקס השנייה מהנהנת "לכו לפני הצלצול הרביעי".
גם היא שמעה אותם?
איילקס מלחששת ובור הדומה לבור שהיה בנשמתו של אטרמיס נפתח.
ההיזכרות באטרמיס גורמת לי לכאב קטן אבל אני מתעשתת ונעמדת על שפת הבור "מוכנה, ילדה?".
קרולינה מהנהנת בעצב ובאה.
"קדימה," אני מושיטה אליה את ידי ומוכנה לקפוץ "נעשה זאת יחד?".
היא מהנהנת ואוחזת בידי בחוזקה.
אני מסובבת את ראשי לכיוון איילקס השנייה "תודה," אני לוחשת לה ופונה בחזרה לקרולינה "בספירה שלי… אחד, שתיים, שלוש!".
אני מאפשרת לעצמי ליפול לתוך הבור ולא מרפה מידה של הילדה החדשה שלי.
הנה אנחנו באות!
—
אני מוצאת את עצמי מול השמאן.
קרולינה נמצאת ליידי, עדיין אוחזת ביד שלי ומביטה סביבה בחשש.
"מי זאת לעזאזל?" שואל השמאן.
"זאת הבת שלי, בערך. זה מסובך," אני מנסה לענות לו.
"אז התשלום כפול! אין הנחה לבני משפחה! זה לא היה חלק מההסכם" הוא זועף.
"על מה אני אמורה עוד לשלם לעזאזל?!" אני מתכעסת.
"על הבת שלך" מסביר השמאן.
"על זה שהיא קיימת? זה כבר ענייני האישי!" אני גוערת בו. "חוץ מזה- היא לא בדיוק הבת שלי".
"זה לא משנה לי אפילו אם היא הייתה הסבתא שלך- אני טרחתי בשביל נשמה אחת לא בשביל שתיין" טוען השאמאן ומתיישב בעייפות.
"אתה לא טרחת פה על כלום!" אני מתעקשת ולוקחת את החרב כאות איום. "אני זאת שחילצה אותה משם, בקושי ואני לא משלמת לך עוד ש"ז קטן!".
רק עכשיו אני שמה לב שבאמת הבראתי.
"בסדר," הוא נאנח. "עופו מכאן לפני שאתחרט ואשלח אחריכם את הכלב שלי".
"קדימה" אני לוקחת את ידה של קרולינה ומוציאה אותה מהמבנה המוזר ומהשמאן הנוראי.
"אני כל כך מצטערת על זה" אני פונה אליה לראשונה מאז שהגענו לכאן.
"אידיוט!" היא קוראת לעברו מרחוק ומוציאה לשון.
איזו ילדה מתוקה!
—
"אז לאן נלך הלילה?" שואלת קרולינה כשאנו חוצות את בית הקברות "נישן בחוץ?".
"לא, הלילה נתפנק בפעם האחרונה ונישן בפונדק של העיר בריקסטון," אני מחייכת אליה. "כרגע אני יכולה להרשות את זה לעצמנו. אחר כך? נראה לאן הגורל יגרור אותנו".
אני מובילה אותה לכיוון הזירה, שם אני בטוחה שנמצא מקום מתאים!
קרוב לזירה ריח טוב ומגרה עולה באפי ואני מבחינה בשתי דמויות בברדס שנראות מפוקפקות הנכנסות לבניין דו-קומתי גדול לא רחוק משם נובע הריח.
צדקתי בהשערתי.
אך אני חוששת לקרולינה.
לא אוכל להסתיר את הגיל שלה, את המעמד שלה או את העובדה שהיא ממין נקבה.
עד כמה שהיא חזקה ומהירה- בפונדקים תמיד אפשר למצוא 'דג גדול יותר', זה תלוי במזל בעיקר.
השעה כבר מאוד מאוחרת- ולמרות הביקור אצל השאמאן, לא נשאר לי הרבה כוח להמשיך ולשוטט בעיר בחיפוש אחרי פונדק אחר.
מנגד- גם לא נשאר בי כוח להגן על שנינו.
אני מביטה בקרולינה- אולי אוכל לקחת אותה ישירות לחדר ושם נוכל לאכול ולשתות, במקום להיות יחד עם כולם.
"קרולינה, אנחנו ננסה למצוא פה חדר ללילה," אני מצביעה על הבניין. "המקום קצת נראה לא נעים, אז אני רוצה שתהיי בכוננות. בכל אופן, אני מאמינה שאוכל להגן אחת על השנייה. בסדר?".
"בסדר" היא מאגרפת את ידיה הקטנות.
חמודה.
כשאנו נכנסות אני מבחינה שהפונדק נראה גרוע מהפונדק בעיר פאנמס- גברים ונשים מגזעים שונים ובגילאים שונים יושבים, שותים אוכלים ומדברים בגסות ובצפיפות.
מלצרים לא נראים בשטח.
"תישארי צמודה אליי!" אני מורה לקרולינה בלחש. "אם משהו לא נראה לך, תגידי לי ואנחנו עפות מכאן!".
אנחנו נכנסות לפנים הפונדק ואני ניגשת ישירות לבר- שם אני בטוחה שמישהו ישים לב אליי.
ברמן מזוקן מגזע הגמדים שהינו גוץ ושמנמן ניגש אלינו "במה אוכל לעזור, גבירותיי?".
"נשמח לחדר ואוכל" אני עונה בפשטות ובקצרה.
"שתי מיטות זה שני ש"ז, ארוחה אחת זה ש"ז אחד" עונה גם הוא בפשטות ובקצרה.
"ניקח מיטה וארוחה" אני עונה.
אין טעם להתמקח במקום כזה.
"שני ש"ז עכשיו- שירות אחר כך" הוא מתעקש.
כמו תמיד- הכסף לפני הכול.
אני נאנחת "יש לכם בכלל חדר פנוי?".
"כן, הוא התפנה בדיוק היום" אומר הגמד בחיוך שמגלה שיניים מזוהמות.
קרולינה משמיעה 'יאק' קטן.
מסכימה איתה, זה בהחלט מגעיל!
אני לא שואלת למה או איך התפנה החדר, אלא מהנהנת ונותנת לברמן שני ש"ז.
החגורה שלי קלה מידיי בלי הכסף שהשגתי במאמץ רב.
"איפה תרצו לאכול, גבירותיי?" שואל הגמד בזמן שבודק את הכסף.
"בחדר, אם אפשר" אני משיבה.
הוא שורק ומתוך הקהל אני מבחינה בגמדה צעירה מתקרבת.
היא גבוהה מעט יותר מהברמן ולבושה בשמלה חומה עם סינר.
בחיי אנוש הייתי אומרת שגילה קרוב לגיל העשרים.
"כן, בוס?" היא שואלת בהתנשפות.
מקרוב אני שמה לב שהיא מזיעה, אולי ממאמץ?
"שארלין, בבקשה תני להם חדר" אומר הגמד והולך.
שארלין פונה אלינו "תרצו חדר ליד חלון?".
מגוון מרשים של אופציות.
"את החדר שהתפנה" אני עונה בקצרה.
"בשמחה!" שארלין מושיטה לי מפתח "אבל תצטרכו להביא את האוכל בעצמכן בעוד כשעה- חדר מספר 11".
"אין שום בעיה" אני עונה באנחה.
שירות גרוע! אני מקווה שלפחות האוכל והחדר טובים.
אני לוקחת את המפתח ומסמנת לקרולינה לבוא יחד איתי במדרגות, וכשאנו לקראת סוף המסדרון בקומה השנייה אני מבחינה בצד ימין דלת עץ עליה חרוט המספר '11'.
"תני לי רגע להיכנס קודם" אני ניגשת לחדר, פותחת את הדלת וסורקת את החלל שנגלה לפניי.
בחדר אני מוצאת מיטה גדולה, תיבה מעץ לשמירת חפצים, חלון, ארון גדול וזהו.
לא משהו יוצא מהכלל.
"בואי תיכנסי!" אני קוראת לקרול ובינתיים אני פותחת את הארון- כשהארון נפתח ריח מסריח פורץ בחוזקה החוצה.
הריח מוכר אבל אני לא מזהה אותו או מאיפה הוא מוכר לי.
קרולינה נכנסת, סוגרת את הדלת מאחוריה ואז סותמת את אפה ומשמיעה "איף!".
אני לא מגיבה אלא סוגרת את הארון ועוברת לתיבה- כשאני פותחת אותה אני מגלה שגם היא ריקה ושאותו ריח מופץ החוצה גם ממנה.
בחבטה אני סוגרת את מכסה התיבה, מתיישבת על המיטה וטופחת עליה כדי להזמין את קרולינה לשבת.
היא מתיישבת, לא ממש ברצון מופגן ושואלת "אז… למה אנחנו כאן? לאן מועדות פנינו?".
אני נאנחת "אנחנו כאן כדי לאכול ולתפוס תנומה," ואז מחככת את ידיי ומחייכת "ואני, בעיקרון, בדרך לאלריה כדי למצוא פריט מיוחד שמישהו מוכן לשלם עליו המון ש"ז".
עוד לא אמרתי לה, אבל אני לא בטוחה שאני אגרור אותה איתי לאורך כל המסע.
אם אני מכירה את עצמי- אני סומכת על דברי איילקס האחרת שקרולינה מיומנת, גם סוג של ראיתי אותה בפעולה כשרצה לאמא שלה במהירות על, אבל לא נראה לי שמסע כזה הוא מקום לילדה צעירה כמוה.
"איזה פריט?" היא מתעניינת.
אני מחייכת שוב- ילדה חכמה "את זה לצערי אני כרגע מנועה מלגלות".
"למה?" היא מתעקשת.
"זה עניין קצת… רגיש," אני מחפשת את המילים הנכונות. "המעורבים בדבר יכולים להיפגע מאוד אם מישהו ידע מה אני מחפשת. צר לי, אבל זה חלק מהעבודה שלי… מה שמזכיר לי שאת לא מילאת את חלקך בעסקה- את עוד אמורה לספר לי על עצמך דבר או שניים".
"מה תרצי לדעת?" היא שואלת בחוסר רצון.
כנראה מצוברחת שלא קיבלה תשובה.
"תספרי לי על עצמך," אני אומר בפשטות. "מה את אוהבת לעשות? משהו מעניין קרה לך בזמן האחרון? באיזה כלי נשק את הכי אוהבת להשתמש? יש לך איזשהו מאכל אהוב? את יודעת, דברים כאלה…".
"אני אוהבת להילחם, הפגיונות שלי הם החברים הטובים ביותר שלי!" היא אומרת במהירות. "אמא אמרה שתלמד אותי קסמים מגניבים שראיתי, אבל…" היא משתתקת.
"רוצה לספר לי קצת עליה?" אני שואלת.
אני לא מאמינה שלנסות להסיח את דעתה של קרולינה מהשעות האחרונות יעשה לה טוב, אבל היא צריכה לעכל את מה שקרה.
"מה אני יכולה לספר שאת לא יודעת? היא את, לא?" היא מביטה על הרצפה.
"לא בדיוק…" אני שוב מנסה למצוא את המילים הנכונות. "בשלב מסוים דרכנו התפצלו והיא התקדמה בכיוון אחר משלי. יכול להיות שהתחלנו באותה נקודה, אבל אני מעולם לא הקמתי משפחה או חיים יציבים. זה משנה אנשים וזה שינוי שאני עוד לא עברתי".
איני אומרת לה שאני לא יודעת עדיין אם אני רוצה בכלל כזה שינוי.
"אמא התאהבה באבא שלי מיום שערכו את החתונה באחוזה של סבת, זכרה ברוך," מספרת קרולינה. "היא מספרת שבמסע השני שלו כבר הייתה בהריון ולכן הלכה שוב לסבתא ללמוד ממנה קסמים שיגנו עליה עד שיחזור".
אם כך, איילקס וסרינה השלימו בסוף?
קשה לי להאמין…
"היא נהייתה אשפית בקסמים, ירשה את כוחה מסבתא ונהייתה אמא נהדרת!" דמעות מתחילות לזלוג מעיניה.
אני מחבקת את קרולינה חיבוק חם כי אולי זה הדבר הנכון לעשות ואומרת "היא באמת נראית כמו אמא מדהימה".
אז זו הייתה יכולה להיות אני, אם רק הייתי נשארת לחתונה- כל הכוח והשלווה בעולם, יחד עם דברים שיכולים לגרום לי לאושר היו שלי!
מצד שני, האיילקס הזאת עדין חששה מהאוזן- הוא רצתה להגן על עצמה ועל קרולינה והתעקשה שביתה גם תוכל להילחם במידת הצורך.
"אני לא מתיימרת להיות כמו אמא שלך, כי כמו שאמרתי- אנחנו שתי נשים שונות," אני ממשיכה ומוחה את דמעותיה "אבל הבטחתי לה משהו ואני מתכוונת לקיים את ההבטחה הזאת- אנסה בכל כוחי לדאוג לשלומך ולרווחתך, כל עוד תרשי לי".
אני מספרת לה על כל קורותיי חוץ ממה שקשור למשימה, מנסה להעניק לה מעט יציבות בחייה שכרגע התמוטטו.
—
זמן קצר לאחר מכן אני שומעת דפיקות בדלת ואז את קולה של שארלין המכריז "האוכל מוכן!".
אני מגניבה חיוך לקרולינה, קמה מהמיטה, הולכת לדלת החדר ופותחת אותה.
פי נפער והלב שלי מזנק ומתחיל לדפוק בקצב רצחני למראה עיניי.
קווין, יחד עם עוד ארבעה גברים חמושים בחרבות כשאחד מהם מאיים בחרבו על שארלין, חוסמים את הפתח.
"שלום לך, איילקס!" אומר קווין ומביע חיוך זהה לחיוך שהביע כשהייתי קשורה על הכיסא במרתף של וואבק ודאמפ. "נעים לפגוש אותך שוב!".
—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק בספר שישי(!!!) – הטובים והרעים, בפרק 32

מסעות בטמריה- הודעה חשובה מאוד (!!!) לפני שנמשיך