מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר חמישי: האהובים– פרק 28

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר חמישי: האהובים– פרקים מ'-מ"א

—
כמה שניות לאחר שאני שמה את ידיי על מצחו של אטרמיס כהוראת השאמאן החמדן ושומעת אותו ממלמל, אני מוצאת את עצמי במקום חשוך.
ערפל כבד סביבי לא מאפשר לי לראות אפילו את ידיי, אבל אני תופסת אומץ ומסתובבת כמו עיוורת באפלה.
"אטרמיס?" אני לוחשת.
הוא חייב להיות כאן, זאת הנשמה שלו!
אז למה הנשמה שלו לוטה בערפל?
פתאום אני שמה לב לשני דברים- אחד רע אחד טוב:
רע- החרב נעלמה!
אין לי מושג מול מה אצטרך להתמודד כאן והחרב לא תזיק.
טוב- הגוף שלי בריא לגמרי!
ההשקעה של הש"ז כנראה הייתה שווה.
פתאום אני מבחינה בשני צללים מרתיעים שנראים לי שחורים יותר מהחושך מתקדמים לכיווני, אחד משמאל אחד מימין.
סימון 'עצור' בכף ידי גורם לצללים לבלום.
טוב שהם ממושמעים.
אני מסמנת להם להתקרב והם באים.
האם אחד מהצללים הוא אטרמיס?
"מדוע באת לכאן?" שואלים-לוחשים הצללים ביחד.
"כדי לעזור לידיד" אני מעניקה תשובה קצרה וממצה.
"מקומו של בן האנוש הינו כאן, לכי לשלום" הם אומרים-לוחשים.
פתאום אני מתעניינת "גם אני אמורה להיות כאן מתישהו?".
"זה לא חלקך" אומר אחד.
"בן האנוש החליט שמגיע לו שיישאר באפלה" אומר האחר בצורה שאני חושבת שהיא נחמדה.
"אבל כאן אני בבעייה- אמרתם שזה לא החלק שלי," אני מדגישה. "אם אטרמיס לא יוצא, גם אני נתקעת פה!".
"ניתן לך רק הזדמנות אחת ללכת- אך תצטרכי לוותר עליו" אומר האחד שהיה נחמד וכנראה החליט להפסיק להיות נחמד.
"אני לא יכולה! אני צריכה אותו!" ואז אני מתקנת את עצמי מהר "אני מתכוונת, אני חייבת לו!".
הצללים משמיעים קול של אנחה שמזכיר לי קול של שאיבה "תזכרי, נתנו לך הזדמנות".
"בסדר" אני רוטנת.
כשהצללים נעלמים פתח של מנהרה אפלה נפתח מולי.
למרות תחושת הבטן הרעה שמתחילה לי אני צועדת לתוכה.
אטרמיס צריך אותי.
לא…
אטרמיס צריך להינצל.
בדיוק!
—
המנהרה לא ארוכה והעבר השני שלה השני שלה יותר מואר.
מייד כשאני יוצאת ממנה אני מבחינה באטרמיס יושב למרגלות עץ תפוחים.
זה היה מהיר מידי וקל מידי.
ממה הצללים הזהירו אותי?
"אטרמיס?" אני ניגשת אליו בזהירות כדי לוודא שזה אכן הוא. "זאת אני, וייפר".
"היי אהובתי" הוא אומר וקם.
זה גורם לי להסמיק והוא מוסיף "אני מצטער שגרמתי לך לצרות".
"זה בסדר, עוד הרפתקה אחת לא תזיק לי" אני מעודדת וטופחת על השכם שלו. "בוא, נצא מכאן".
"מגיע לי להישאר באפלה" קובע אטרמיס.
אני לא מתיימרת לדעת למה הוא מאמין שהוא צריך להעניש את עצמו.
"אני לא יודעת למה אתה חושב כך," אני מביטה ישר בעיניו "אבל האם תגזור את אותו גורל גם עליי?".
"איני רוצה בכך, אהובתי- אך חתמתי עסק עם השטן!" הוא אומר בכעס.
"העסק הזה מחייב אותך להשאיר את שנינו כאן?" משום מה אני מנסה לדבר עם אטרמיס בהיגיון.
אטרמיס קם, מנקה את עצמו ומסב את גבו כלפיי "את צודקת, זה מחייב רק אותך".
למה הוא מתכוון?
צחוק מוכר נשמע וגופי מצטמרר.
"אטרמיס, מה קורה כאן?" אני צועקת.
אטרמיס לא מגיב פונה ללכת כשגבו כלפיי ואומר "מצטער".
"שלום לך שוב, בתי היקרה!" אני שומעת את סרינה אך לא רואה אותה.
"עשיתי עסק עם המכשפה, היא תחלץ אותי מבית הסוהר של אסטיקה בתנאי שאלכוד אותך," מסביר אטרמיס בעצב כשגבו עדיין אליי. "אני באמת מצטער, שותפה".
הדמעות שמתחילות לרדת מעיני, הרגשת הבגידה והרגשת הלב הניצבט עוזרות לי להתעלם מצחוקה של סרינה.
אף פעם לא הרגשתי כל-כך בודדה!
הייתי כל-כך טיפשה!
"למה עשית לי את זה?" אני שואלת את אטרמיס בכעס ומאגרפת את כפות ידיי.
"הצלתי את עצמי ממוות בעינויים," אומר אטרמיס ומסתובב אליי "סרינה הבטיחה שאם תשתפי איתה פעולה היא לא תפגע בך".
"זה נכון," אומרת סרינה. "אני מבטיחה".
כן, בטח…
"למה שאשתף פעולה עם מכפה נרקסיסטית ואידיוטית כמוך, סרינה?! מה השאיפה פעם? להשתלט על כל הממלכה בעזרת התנקשות במלך?" אני מוציאה את עצביי על סרינה ומטיחה גם האשמות, וגם עלבונות. "סרינה, עשינו אחת לשנייה עוול ואת לא יכולה לומר שמעשייך לא פגעו בי. למה את ממשיכה לנסות לשעבד אותי, כשמדובר בעונש לא פרופורציונלי יחסית למה שעשיתי? ברור לשתינו שאת לא מסוגלת לעשות את זה כמו שצריך!".
"סלחתי לך על הטבעת," אומרת סרינה.
נראה שהיא מתאמצת לשמור על קור רוח.
"אני פונה אלייך, בתי היקרה, כי אני רוצה את הנסיכה לוסי- לעצמי" מסבירה סרינה.
לזה ממש לא ציפיתי.
כבר כמעט שכחתי מדוע בכלל התחלתי את כל המסע הזה.
"מה זאת אומרת?" אני מנסה להעמיד פנים שאני לא יודעת במה מדובר.
"עכשיו, כשאת ואני יחד בתוך הנשמה של אטרמיס, אני יודעת את כל סודותייך!".
תחושת הבגידה מעמיקה עוד יותר.
מה יקרה עם אחנוק למוות את אטרמיס בתוך הנשמה שלו?
"מה את רוצה מהנסיכה לוסי?" אני דורשת לדעת.
"אני לא רוצה אותה- אלא את גופה," היא עונה. "הביאי אותה אליי לפני שתביאי אותה חזרה למלך קוסטום הטיפש".
מה היא מתכננת לעשות עם הנסיכה לוסי?
רגע, לאור העובדה שכולנו חולקים את אותה הנשמה, זה לא אומר שאוכל גם לנסות לגלות מה כוונותיה של סרינה עצמה?
אני אני מתיישבת ישיבה מזרחית, לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להירגע עד כמה שאני יכולה.
אם זה יעבוד, זאת הולכת להיות צלילה מאוד לא נעימה לתוך מוח מעוות!
—
הכול הופך לירוק.
איך לא ניחשתי…
סרינה צצה במקום אטרמיס והיא משלבת את ידיה "ניסיון נחמד, בתי היקרה, אבל אני כבר מתורגלת בזה".
עשרות רוחות ירוקות דמויות בני אנוש מעוותים, צצות מכל מקום ומרחפות לכיווני במהירות.
אני צורחת באימה, עוצמת עיניים וחוזרת על דברי השאמאן בצעקה "זה לא מציאותי! זה לא מציאותי! זה לא מציאותי!!!".
צחוקה הרם של סרינה עולה על צעקותיי.
"סרינה, חשבת פעם לנסות לשאול את הקורבנות שלך אם הם מעוניינים במה שיש לך להציע?" אני צועקת ומנסה להעביר נושא. "את לא חושבת שההיענות תהיה יוצר גבוהה ויעילה?"
"במקרה שלך אני לא מציעה," אומרת סרינה."אני נותנת שתי אפשרויות".
"להביא לך את הנסיכה לוסי או למות?" אני מגחכת "ממש קלישאה!".
אני פוקחת את עיניי ורואה שמחזה האימים לא הסתיים.
במקום לעצום שוב את עיני ולספק לסרינה הנאה, אני לוחשת "זה לא מציאותי! זה לא מציאותי! זה לא מציאותי!".
סרינה מתעלמת "אציע לך אפשרות שלישית אותה כבר הצעתי" היא מסמנת שלוש אצבעות מרכזיות בידה הימנית "לשרת אותי בנאמנות ובשבועה".
קול צלצול שעון נשמע.
עברה רבע השעה הראשונה.
כשקול הצלצול שוקע אני אומרת בחיוך "חשבתי שכבר ויתרנו על האופציה הזאת במפגש הקודם שלנו".
"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה," אומרת סרינה. "אבל אני זקוקה כרגע למשרתת".
אני מתיישבת על הקרקע הלא לגמרי מוחשית, משלבת את ידיי ומחייכת "טיפ ממני, סרינה: תחפשי אחת שמעוניינת לשרת אותך. יש סיכוי קלוש שהיא תשרוד אצלך יותר משבוע". ואחרי הפסקה אני מצהירה "בינתיים, אני נשארת כאן עם אטרמיס הבוגד!"
"את בטוחה?" מתעניינת סרינה.
אני לא עונה על שאלתה אלא אומרת "זו האופציה הרביעית שאני מציעה- שאף אחת לא תקבל את הנסיכה לוסי".
"חצופה! אוודא שלא תצאי מעולם הנשמות בחיים!" סרינה נעלמת והמחזה נעלם יחד איתה.
במקום זאת, אני מוצאת את עצמי שוב קרוב לעץ התפוחים רחוקה מאטרמיס.
דמעות מתחילות לזלוג שוב מעיניי.
"אז ככה אנחנו נפרדים?" אני צועקת אליו.
אטרמיס לא עונה וכשאני פותחת את פי לצעוק עליו שוב עשן צץ מהאדמה ומשהו מתחיל להתגשם מולי.
אני משתעלת, זוחלת לאחור ומנסה לפזר את העשן.
לפניי נוצר אביר גבה קומה, שכל שריונו, חפציו וכליו עשויים ברזל בצבע שחור. גלימת עשן נגררת מאחוריו.
"אם תצליחי לעבור את הכלי שלי- אעזוב אותך לנפשך" נשמע קול סרינה.
"הצעה מפתה, אבל חסרת בסיס" אני רוטנת.
סרינה מגחכת "הבטחה של אמא".
למה היא חושבת שהאמירה הזאת משנה משהו?
אני נעמדת ואומדת את האביר "יש הגבלות כלשהן? אותיות קטנות?".
"אין" היא עונה.
"ואם אפסיד?" אני שואלת.
"אם את מפסידה לגמרי- אשתלט עלייך" עונה סרינה.
"שוב?" אני מתגרה. "מה חדש?".
אני מבינה שזה אומר שהנסיכה לוסי תבטח בה- וכך תגיע אל סרינה האמיתית מרצון.
יחד עם זאת, אין עוד הגבלות אז זה לא כל-כך רע…
אחרי הכל- זה מגרש המשחקים של כולנו ואני מתכננת לנצל את העובדה הזאת!
—
לפני שאחשוב אפילו על לנסות להילחם ביצור הצל, אני תוהה אם כדאי שמשהו אחר יעשה את זה בשבילי…
אני מנסה לזמן דמות משלי שתוכל לגבור על הצל שסרינה זימנה, דמות לוחם שמרשימה לפחות כמו היריב שלי.
כמובן שאני לא מצליחה.
במקום זאת, אני מחליטה לזמן משהו אחר, משהו שכבר ראיתי בעבר- דוב ענק ועצבני עם תיאבון.
שוב אני נכשלת.
לעזאזל!
סרינה צוחקת "בתי היקרה, לא תוכלי לעשות טריקים במגרש המשחקים שלי".
"תני לי לפחות סיכוי," אני מבקשת. "כלי נשק, מגן, קצת שליטה על צללים, משהו…"
בידי נוצר בעשן פגיון שחור מעוקל.
אני סוקרת אותו- ניצב הפגיון מעוטר בכנפי דרקון והלהב מאוד חד.
"ראי כמה רחמנית אני" אומרת סרינה.
"כמו אחות במוסד לחולי נפש" אני ממלמלת בשקט.
"אטרמיס, אתה לא מתכוון לכפר על מעשיך? לגמול טובה על כך שעזרתי לך?" אני קוראת אל אטרמיס ללא התקת מבטי מהיצור האפל ומקווה לגרום לאטרמיס לבוא לעזור או לפחות להתבייש בעצמו וכשהוא לא עונה אני מוסיפה "או לבוא להתנצל כמו גבר בצורה אמינה לפחות?"
אטרמיס לא מביט בי "אני בהחלט מתנצל, מכל ליבי, שותפה אהובה, אך נשבעתי שבועת נפש לסרינה".
"חבל… בהצלחה בשיעבוד!" אני קוראת בעצב.
הבגידה של אטרמיס מכאיבה יותר מאשר כל העינויים של סרינה.
"Hit Me With Your Best Shot, סרינה!" אני מסננת בכעס.

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 29

בטמריה/ספר חמישי: האהובים– פרק מ"ד