מסעות בטמריה/ סיכום מתומצת של מסע שני ופרולוג למסע שלישי [ערוך ומוחב, ניתן לקרוא שוב
מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 80 ואחרון למסע
סיכום מתומצת של מסע שני:
טמריה; ארץ קסומה רחבת ידיים, שבה נשזרים יחד נופים מרהיבים ומנוגדים.
טמריה עטופה ביערות עבותים ומסוכנים, הרים נישאים וקפואים בשלג נצחי, מדבריות לוהטים שבקושי ניתן לשרוד בם ויישובים שוקקי חיים המיושבים על ידי מגוון רחב של יצורים אנושיים ואחרים, שאיכשהו מצליחים כבר כ-30 שנים לחיות בשלום בסטטוס קוו שברירי לא-חתום.
עכשיו טמריה שוב בסכנה!
המסע הראשון של איילקס היה עדות חיה לעוצמתה ולעקשנותה הבלתי מתפשרת.
איילקס הוכיחה שהיא מסוגלת לשרוד מול אתגרים כמעט בלתי אפשריים ונגד הזמן שרץ מולה. היא נאלצה להתמודד עם אויבים חזקים ואכזריים, לצד גילוי בעלי-ברית אמיצים וידידים שקרבו אותה לייעודה.
בסופו של דבר, הצליחה להציל את הנסיכה לוסי מאלריה, אך גם החלה לגלות את המחיר הנפשי והרגשי של מעשיה.
במסע השני, איילקס נחשפה לשאלות קשות של נאמנות ומוסר, כשהבינה שהבחירות שלה אינן משפיעות רק עליה, אלא גם על אלה שהיא אוהבת וגם על טמריה כולה.
היא נקרעה בין רצונה לשמור על חירותה לבין הכוחות החיצוניים שדרשו את שיתוף הפעולה שלה – לא כדי לעזור לה, אלא כדי לנצל את כישוריה יוצאי הדופן.
השד דוויל מניפולטיבית השתמש בה כדי לזרז את הפיכתה של לוסי – שנחשפה כפיה מאומצת – לישות אפלה ומאיימת.
לאחר הקרבתו של המלך קוסטום שהצליח לכלוא את דוויל בעולם התחתון, נאלצה איילקס להרוג את לוסי בעצמה, לאחר שהגיעה למסקנה שאין דרך להשיבה לטוהר שלה. מאז, היא נשבעה למלוך בטמריה עד שתמצא שליט ראוי.
לאחר שנכפתה להתחתן עם האוזן, אויבה, היא הרגה אותו בדם קר מכיוון שנשלטה בידי הסילבניות. המעשה הזה, אף שנעשה לא ברצונה, ממשיך לרדוף אותה בתחושת חרטה.
בעלי בריתה של איילקס גם במצב רעוע.
צ'יפה, התאבדה בידי איילקס מרוב ייאוש ויגון, מעט אחרי שהצילה את איילקס מתלייה עקב נקמת פליטי הדרקונית ריזונטי, על כך גם כן היא מרגישה חרטה.
אתניקס הקוסם והנבדלים במנוסה ואינם יכולים לסייע לה יותר.
הנצחיים עדיין אוספים את עצמם משאריות הקרב עם הנסיכה לוסי.
סרינה והמאסטר, למרות שעדיין לא נחשבים בעלי ברית – מתים גם הם.
כשהייתה במצוקה, נאלצה איילקס לבחור בין חירותה לבין נאמנותה, כדי לברוח ממאסר ולהציל את בתה המאומצת קרולינה ואת אהובה אטרמיס, בגדה בגיצונה מאליה, בעלת בריתה הוותיקה.
מאליה נתפסה ונמסרה לידי איש-הרובוט גלאהד, בעוד איילקס הבטיחה שתשחרר אותה, גם אם זה יעלה לה בחייה.
בינתיים, קווין חצי-אלף השאפתני, הקים את אימפריית אלריה-טמריה ומתחזק במהירות מפחידה בעוצמה ובקסם.
הוא גילה שעל מנת לשחרר את הברגהסט זואול ולכרות איתו ברית עליו להיעזר באיילקס, שנחשבת "הישרה האחרונה" – תואר מסתורי שגם היא לא מבינה בדיוק את משמעותו.
בסופו של דבר, איילקס נתפסה והובאה למשפט באשמת רצח סר הקטור, אביו של קווין שגם עזר לאיילקס בעבר.
בטמריה-הבירה גילתה את התוכנית הזדונית האמיתית של קווין: הוא השתמש בנזר הציווי כדי להפנט את קרולינה, לגרום לה להאמין שהוא אביה ולחזק את אחיזתו בה.
כעת, איילקס ניצבת מול דילמה בלתי אפשרית: השאלה – 'האם להגן על קרולינה ואטרמיס בכל מחיר, גם אם תצטרך להקריב בשביל זה את כל טמריה?'
—
**פרולוג למסע שלישי**
לפני 50 שנה
עמוק מתחת לפני האדמה, בין שכבות של סלע קשה, שכן אולם האבן הגדול בטמריה הבירה.
המקום הזה, שצורתו עגולה ונראה כמו חלק מאיזו אגדה עתיקה, נבחר הפעם לשמש את המועצה שהתכנסה באופן חד פעמי, נבחר רק בגלל היותו מבודד – עמוק מאוד מתחת לאדמה של בית הסוהר של טמריה הבירה, בעומק שאפילו גנומים לא יכולים להגיע אליו.
קירות האבן כוסו בשביל המעמד ברונות זוהרות בצבע סגול-כחול והתקרה הגבוהה נעלמה באפלה.
הלפידים במאורה הוסיפו אור קלוש בלבד שמספיק כדי לחשוף את השולחן העצום שעמד במרכז – עגול, עשוי מאבן גיר.
מסביב לשולחן היו כסאות, כל אחד מהם מותאם בצורה מושלמת למי שישב עליו.
על הכיסאות ישבו נציגי המועצה;
מצדו האחד של השולחן ישב זקן עטוי גלימה כחולה, משובצת בכוכבים בצבע כסף. שערו הארוך והלבן גלש על כתפיו.
לידו ישבה פיה כחולה זוהרת שהאור שסבב אותה לא הראה את גופה, כנפיה היו בצבע כחול-לבן והתנפנפו ללא הפסק, העידו על-כך שהיא במתח.
לצידה ישבה אישה אנושית מוזרה יוצאת דופן, בעלת עור זהוב-חול ושיער כסוף שהתנופף באור הלפידים הלובשת שריון דרגונים. עיניה היו מהפנטות: שיערה הארוך היה כסוף עין אחת ירוקה והשנייה בצבע להבה חיה.
מולם, בצדו השני של השולחן, ישבו שלושת הנצחיים: האנושי, הגמד והאלפית והתלחשו ביניהם, מבטיהם חולפים במהירות בין הסלע שבמרכז השולחן לבין שאר הנוכחים. קוף-ענק ושעיר שלראשו חבושה קסדה עשויה מעצם ובידו חנית קדושה ליווה אותם והביט בנוכחים האחרים בחשדנות.
במרכז השולחן – מוקד הדיון ומקור הפחד ניצב סלע הכלא של זואול שעליו חרוטות רונות נעילה רבות.
הוא היה קטן מכדי לרמז על הישות שנכלאה בתוכו, אך כל הנוכחים ידעו שאסור לזלזל בכוחו.
לעיתים נדמה היה שהסלע רוטט קלות, אך לא היה ברור אם זו הייתה אשליה או מציאות.
בקושי הצליחו הקוסמים בטמריה, שלראשונה התאספו כולם יחדיו, לכלוא את זואול, אך ברגע שסיימו נפרדו הקוסמים כל אחד לענייניו והשנאה והחשד בין הקוסמים השונים חזר.
"הכלא הזה לא יחזיק לנצח," אמר הזקן. "זואול לא ישן, הכוח שלו גדל. אנחנו משחקים באש".
נראה שהאנושית המוזרה גיחכה, אך כשהבינה ששמעו אותה השתעלה.
הפיה זקפה את גבה "הכלא הזה נבנה מתוך קסם טהור. לפי דברי הקוסמים הוא יחזיק אלפי שנים. מדוע שנפקפק בו עכשיו?".
"כי הרונות החלו לדהות," הסביר הנצחי אנושי. "זה רק עניין של זמן עד שידהו לגמרי ויתאפשר ליצור חורים בסלע".
"שטויות," נהם הגמד הנצחי. "אני מבין גם בסלעים וגם בקסם – הכלא הזה חזק מכל כלא אחר שנוצר. בטמריה אי-פעם. זואול לא יברח".
"אין מקום בטוח באמת לכלוא אותו לנצח" נשמע קול גברי חדש משום-מקום.
שלושה דמויות צצו מתוך האפלה.
הראשון היה אדם הלבוש שריון לוחות של אבירים בצבע שחור, חבוש בקסדה המכסה את פניו שלחגורתו חרב גדולה זוהרת, כלב זאב ענקי התלווה אליו.
השני היה אדם בעל שיער חום קצר מסופר בתסרוקת גלית וזקנקן מחובר לשפם מסופרים היטב, בנוסף למלבושיו- שרשרת אזמרגד, חולצה מגוהצת לבנה, מעיל סגול בעל קצוות זהובות, כפפות זהובות ומגפי עור חומות, העידו שהאיש מהמעמד העליון של טמריה הבירה.
נראה שהנצחיים התרשמו מהנכנסים.
"אתה אדוני מבין בדברים שציינת, אבל אני מבין ביצורי אופל ובמיוחד בזואול," הסביר את האביר השחור את כוונתו. "זואול ימצא דרך לברוח בסופו של דבר".
מילותיו נפלו על האולם כמו סלע כבד, אף אחד לא השיב.
"למה אתה מתכוון, אביר שחור?" שאל האיש המזוקן. "יש לך מידע שאין לנו?".
הקול שנשמע מתוך הסלע גרם לכולם להצטמרר עד לעצמותיהם "הכלא הזה לעולם לא יספיק. אני מרגיש את הפחד שלכם, ואני ניזון ממנו!".
כולם נזכרו בשיחות שלהם עם זואול דרך חלומותיהם, בהם הוא הראה להם מה יקרה אם יעשו כדבריו ומה יקרה אם לא.
הם ידעו שזואול צודק.
השאלה לא הייתה – האם הוא יברח?
השאלה הייתה – מתי זה יקרה?
"חוזק הכלא של זואול לא תלוי בקסמים שלכם," דיבר האיש במעיל הסגול בפעם הראשונה, בקושי מתעלם מדבריו של זואול. "הוא תלוי בני-אנוש הנקראים 'הישרים'. ספציפית הפעם בבת אנוש שאינה טובה ואינה רעה והיא עצמה איננה יודעת על חשיבותה – לכן הקסם שלכם נתלה בה".
"הסבר יותר בבקשה" ביקש האנושי.
"בהחלט אדוני," קד האיש הסגול. "עד שהישרים לא יבינו שהם עצמם ישרים, זואול והאפלה אותה הוא נושא לא תשפיע על טמריה".
"וברגע שהישרים כן יבינו?" דיבר הקוף לראשונה.
"האפלה תידבק בם בקצב, וכך גם נוכחותו של זואול בתוכם – ורק הם יוכלו לשחררו" הסביר האביר השחור. "ביצעתם קסם טיפשי ללא בדיקה מה יקרה, אלה תוצאותיו".
"היא בת-אנוש," ציינה האנושית המוזרה בזלזול. "מה יקרה כשתגווע למוות?".
"זה יעבור לילדיה," אמר האיש הסגול ואז הוסיף "עד שאחד מהם יגרום לשחרורו של זואול".
"אסור לנו להסתמך על קסם שנשען על בני-אנוש רגילים. הם אינם יציבים, קל לשבור אותם… קל לשכנע אותם," טען הזקן. "אם ניכשל בגלל חולשה של אחד מהם – זה עלול להיות הסוף של הכול!".
"אם כך, נצטרך לשמור עליהם ולהסתיר את הסוד!" פסקה הפיה.
"זה לא פשוט," אמרה האלפית הנצחית. "כל אחד ירצה לשלוט בישרים או להשתמש בכוח שלהם כדי לשחד את זואול".
"אז מה אתם מציעים?" שאלה הפיה. "איך נשמור על הישרים?".
"יש לי הצעה שאולי לא תאהבו," אמר האיש הסגול. "זאת הצעה שסותרת את כל מה ואת כל מי שאתם מאמינים בו".
"נשמע מעניין" אמרה האנושית המוזרה.
"הצע את הצעתך, אדם נכבד" אמרה האלפית הנצחית.
האיש הסגול השתעל "אם נשתף את כוחנו לקסם אחד חזק אותו תאגור השרשרת שלי – נוכל להגן על הישרים. קסם שיכחה," הוא נתן לאחרים לעכל את דבריו. "כולנו, כולל זואול, נשכח מהישרים ומכל מה שקשור אליהם, כך גם האלים עצמם ישכחו," הוא עצר כדי שיבינו והמשיך "במצב זה, ייקח זמן עד שזואול יצליח לשכנע מישהו, כולל אותנו, לרדוף אחרי הישרים בשביל השגת כוח".
"לזואול יש יכולת שכנוע לא רעה," ציין הזקן. "זה לא ייקח הרבה זמן".
"אני מגיע מהעולם התחתון ואני יודע שרוב היצורים שם, גם המרושעים ביותר יהססו מאוד לעבוד עם יצור כמו זואול" השיב האביר השחור.
"אני עדיין לא מבין מה אתה מחפש שם" אמר הגמד הנצחי.
"אתה מוזמן לבקר ולראות בעצמך, גמד נכבד," קד האביר השחור. "לא משעמם שם לרגע".
הגמד השמיע 'המפ' ושתק.
"אם-כך, נשלב את הקסם," אמרה האיש הסגול והוציא שרשרת מכיסו. "ברגע שהשרשרת תיגע בסלע, הקסם יתחיל. איש מאיתנו לא יזכור דבר… אפילו לא את זה שאנחנו שוכחים".
"אני בטוחה שנזכור שאנחנו חברים" אמרה האלפית הנצחית.
"למה אתה מחכה?" רטן הגמד הנצחי. "עדיף עולם שבו זואול לא קיים, גם אם זה לזמן מועט".
"שמעו את דברי הגמד," נשמע קול זואול. "זה רק לזמן מועט".
"שתוק כבר!" גער האיש הסגול, הצמיד את השרשרת לאבן – והכול התפוצץ סביבם והפל ללבן.
—
כשנפתחו עיני כולם, הם מצאו את עצמם עומדים בשדה פתוח בחצר ארמון טמריה הבירה.
השמש כבר זרחה ברכות, והעולם סביבם נראה רגוע להפליא.
לא נראה שמישהו שם לב לנוכחותם.
"מה… מה קרה?" שאל הזקן, ושפשף את המצח.
"אני לא בטוחה," אמרה הפיה והביטה מסביב. "אבל יש לי תחושה של הקלה".
האלפית הנצחית עמדה בצד והביטה בהם בשקט.
בתוכה היא ידעה שהקסם פעל, אבל היא עצמה לא זכרה איזה קסם ולמה ביצעו אותו.
הם נפרדו לדרכם, כל אחד עם תהיותיו.
—
במעמקים, בתוך הסלע הנעול ברונות, זואול ישב בדממה מוחלטת.
הוא לא זכר מי כבל אותו, או מה הוא רצה.
הוא רק ידע שלא ייקח הרבה זמן כדי לבדוק.
המשך יבוא במסע שלישי!
תגובות (0)