מסעות בטמריה, מסע שני/ספר עשירי: העולם האפל – פרק 55
לפרק הקודם:
—
ליבי מתחיל לדהור כאשר נשמעות חצוצרות ואז נשמע קולה של לוסי "ועכשיו – משחק המלכים!".
שני חיילים פותחים את הדלת ואחד אומר "הגיע הזמן, מלכי".
תוך כדי אנחה, אני יוצאת מהביתן בצעד קליל ומביטה סביב- באופן לא ברור, הצליחה לוסי לאסוף קהל רב במהירות.
הקהל מריע- אבל מסיבה לא מובנת מריע יותר לדוויל.
הכל יהיה בסדר. יש לי תכנית פעולה.
כמובן שקיימת העובדה שכל שלב בתוכנית הזאת יכול להשתבש בצורה איומה, אבל תהא לצרה בשעתה.
לוסי מכריזה "יש שלושה סיבובים- המשחק מתחיל!".
המלך-דוויל תוקף ראשון בהסתערות.
במקום לאפשר לדוויל להיות עם ידו על העליונה אני משנה אסטרטגיה ותוקפת אותו במקביל עם אגרוף לכיוון הכבד.
מכיוון שהוא אנושי, הפגיעה גורמת לו להתקפל לאחור בכאב, אך מביע פרוף מחייך בהנאה.
אני נמנעת מלחשוב על כך שעבורי ועבור דוויל לא יהיו באמת שלושה סבבים וממשיכה לתקוף, מכוונת לעיניו.
אך הוא מתרומם בפתאומיות, מתקיל את רגליי ואני נופלת על האדמה יחד איתו כשראשי נחבט במשהו קשה.
לעזאזל!
קריאות נדהמות של הקהל נשמעות בזמן שאני מאבדת את ההכרה…
—
כאב ראש שמזכיר לי הכאות בפטיש מעיר אותי ואני פוקחת את עיניי.
אני מביטה סביב ורואה שאני יושבת על כיסא בחדר מאובק מאוד, לא ניתן לזהות כמעט כלום בגלל האבק.
החדר פתוח לרווחה, דלת עקומה שבורה, חלונות שבורים, גג שבור, מרצפות שבורות והשמים קודרים בצבע אדום חולני.
חם! האוויר כל-כך חם!
שוב פעם הגעתי לעולם התחתון!
כמו אינסטינקט אני בודקת האם אני קשורה ונרגעת מעט כשאני מרגישה שידיי חופשיות
יחד עם הכאבים מהחבטה עולה בקרבי תחושת כישלון, מייד לאחר מכן מגיע הכעס ואז ההחלטות לסיבוב אחרון.
דפיקות נשמעות בדלת.
"אפשר להיכנס, איילקס?" נשמע קול גברי לא מוכר.
"כן" אני אומרת.
אם אני בעולם התחתון ויש מישהו שיודע מי אני – אני מתכוננת לגרוע מכל.
לא שאני יודעת מהו הגרוע מכל…
אדם הלבוש שריון לוחות שחור של אבירים, חבוש בקסדה המכסה את פניו ואוחז בחרב גדולה זוהרת בצבע האש נכנס ונעמד צמוד לפתח.
גלימת עשן נגררת מאחוריו.
ראיתי אותו פעם, בבגדים אחרים – זה האביר מהנשמה של אטרמיס ומהחלום שלי!
"ברוכה הבאה שוב לעולמי, איילקס!" מברך האיש.
"מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" אני דורשת לדעת.
האיש מניח את חרבו כאות שלום "את יכולה לכנות אותי בשם 'האביר השחור'. אמא שלך שלחה אותי אלייך, לעזור לך לצאת מכאן".
אבירים שחורים הם לא ממש נחמדים – הם אבירים שבגדו בערכי המוסר ופנו לדרך הרוע.
אין פלא שהוא בעולם התחתון…
אני נעמדת וצועדת כמה צעדים לאחור "מדוע שאבטח בך? רוב הסיכויים שאתה משקר לי ותוביל אותי לאבדון".
הוא נאנח "את לא יודעת כיצד לשרוד כאן, אוכל להגן עלייך".
"תן לי ללכת!" אני דורשת.
להפתעתי הוא עושה כדבריי ואני מסתלקת במהירות מהמבנה.
אין לי שום חוש כיוון אז אני רצה לכיוון גבעה נישאה.
—
כאשר אני שומרת על מרחק רב מהמקום אני עוצרת ומתנשפת.
הגבעה זאת היא סתם אדמה יבשה ומאובקת, רק חול וחול.
אני מתייצבת באומץ וקוראת "דוויל! חתיכת שד משחת, בוא הנה!".
להפתעתי, דוויל מתגלה לפניי בצור לא רחוק ממני ונוזף "בגלל הקרב הטיפשי הזה אני תקוע כאן בדיוק כמוך".
זאת אומרת שלוסי תצטרך להתמודד לבדה מול המלך קווין.
האם יש לה סיכוי?
דוויל מתקרב בפתאומיות ומושיט יד "נעזור זה לזו לצאת מכאן?".
אני נרתעת לאחור "זאת התיבה שלך. למה שלא אחלץ את עצמי מכאן ואנטוש אותך?".
"את לא יודעת היכו היציאה" אומר דוויל וצוחק.
"אתה טועה," אני מתגרה בו ומשלבת ידיים. "אני דווקא מאוד יודעת איך לצאת מכאן בלי עזרתך".
לשקר הזה אין כל-כך בסיס, אך הוא נצרך.
"אינך יודעת היכן את בדיוק נמצאת או מה יחכה לך בדרך," מציין דוויל. "אני יכול לסייע לך".
"לא אכפת לי," אני מודה. "בניגוד אליך- לי יש סיכוי לצאת מכאן ללא עזרה".
"אהיה מאחורייך בכל צעד" אומר דוויל ונעלם.
לעזאזל!
"ותישאר שם!" אני קוראת כדי להרגיש מנצחת בשיחה הזאת.
לפי מאליה, לא כך הדברים היו אמורים לקרות.
נפצעתי- אבל לא הואשמתי ברצח.
להיפך, נראה שנגררתי יחד עם דוויל לתוך התיבה שלו.
כל המצב הזה לא מובן לי בעליל!
—
כאשר אני מגיעה למעלה הגבעה אני בוחנת את הסביבה בחיפוש אחר סימני חיים או אפילו דרך להתמצא במקום הזה.
הכול הרוס וחרוך אבל זרימת נוזלים נשמעת ממרחק.
עדיף לא להתקרב לזרם.
אני נזכרת בציפור הענקית שעפה מעליי בפעם הקודמת שביקרתי כאן.
אם אשתדל להיות במקומות שוממים, תהיה לי תקווה להימנע ממפגש עם יצורים מרושעים שבוודאי שורצים באדמות האלה.
בהיעדר הכוונה אחרת, אני פונה ומתרחקת כמה שיותר מהזרם.
לאחר מספר שעות כשאני כבר מזיעה לגמרי, הציפור הענקית עפה מעליי!
אין לי איפה להתחבא!
לעזאזל!
האפשרות היחידה שנשארת לי היא לשכב על האדמה כמו גופה.
אני מקווה שהיצור הזה לא אוכל נבלות…
בהצצה קטנה אני חוקרת את היצור הציפורי; לטאה ענקית מכונפת בצבע ירוק. רגליו רגלי עוף, כנפיו כנפי עטלף, וזנבו זנב לטאה ענקית. גופו אנושי ושרירי ביותר וראשו ראש תנין קטן כשקצה אחורי של ראשו משוך לאחור. הדבר הכי מוזר הוא- שהוא לובש מכנסיים קצרים וורודים.
דבר מוזר מתנועע בפיו, אולי עכבר גדול…
למזלי היצור פוסח עליי וממשיך הלאה, או שאולי הוא טומן לי מלכודת כמו הינשודוב…
אין טעם להישאר לשכב כאן באמצע המקום הלוהט הזה- אני צריכה לחזור לטמריה הבירה כמה שיותר מהר!
—
לא עוברת יותר משעה עד שאני שומעת קולות רמים הדומים לנביחות מהכיוון אליו אני הולכת מתקדמים לכיווני,
קול אחד מגיע מכיוון צפון-מזרח והאחר מגיע מכיוון צפון-מערב.
אני ממשיכה קדימה במהירות, מנסה להיצמד לכיוון המקורי שלי ומקווה לעבור בין קולות הנביחה.
שלושה כלבי ענק, אולי בגודל של צבוע גדול מתקבצים מאחוריי וממשיכים לרדוף אחריי.
כולם עשויי עצמות וכמעט ללא עור או שיער.
סקלטור-דוגים?!
איך לעזאזל יש כאן סקלטור-דוגים?
יצורי הסקלטור הינם יצורי אופל.
בעבר הם היו יצורים חיים, אך כדי להקל עליהם את המוות וכדבריהם 'לזכות בחיי נצח', נתנו לאל סקלטור, אל הרפואה האפלה ובעל הקמעות, את נשמתם בשבועה ובטקס איום ומכאיב שאת פרטיו אינני יודעת וגם אינני רוצה לדעת.
לאחר שיצור נעשה סקלטור- כל כוחותיו מתחזקים מאוד!
למשל- במקרה של הכלבים, אני מניחה שגודלם, מהירותם וחוש הריח שלהם התחזקו מאוד ממה שהיה לפני הטקס…
הסקלטורים הטילו אימה על כולם והיו מושא לצ'יזבטים, עד שהוחלט פה אחד בכנס בין כל מנהיגי טמריה, כולל מנהיגי ממלכת אלריה, למגר את התופעה.
חשבתי שהקוסמים השמידו את כל כהני ואת כל יצורי הסקלטור!
מצד שני- זה העולם התחתון, לא טמריה…
אני מרשה לעצמי להביט לאחור לרגע- מאחוריהם דוהר על סקלטור-סוס, יצור סקלטור-מינוטאור שכנראה האדון של היצורים.
כשאני מצליחה לגמוע מרחק אני עוצרת להתנשפות רגעית ומנגבת את הזעה מהמצח.
לא אוכל לברוח לנצח, אם אמשיך כך עוד מעט אתמוטט…
יחד עם זאת- לא אצליח להתגבר עליהם.
הסקלטור-מינואטור חוכך בידיו כשרואה שעצרתי "יפה מאוד! אני אוהב אוצר עקשן".
"אוצר?" אני מוכרחה לשאול.
בנסיבות אחרות זה היה מחמיא…
"לא כל יום מגיעה לכאן בת אנוש," הוא מסביר. "אני רוצה לצרף אותך לאוסף שלי".
"אני בטוחה שהאוסף שלך מרשים מאוד, אדוני," אני אומרת בכבוד ואז מצביעה על עצמי. "אבל בת האנוש הזאת לא מוכנה להיאסף כמו מטבע! ניאלץ למצוא דרך אחרת להתפשר ביננו".
"אני חושב שדווקא תיהני בקרקס שלי" אומר הסקלטור-מינואטור.
קרקס נשמע מעניין.
אני אוהבת קרקסים – אבל אינני חושבת שביקור בקרקס של העולם התחתון הינו רעיון טוב עבורי.
"לא הייתי יוצאת באמירות כאלה במקומך" אני מנסה לשנות את צורתי לזו של דוויל אבל לא מצליחה להתרכז.
אני כל-כך עייפה וצמאה!
הסקלטור-מינואטור ממש קרוב עכשיו "את יכולה לבוא לבד- או בכוח. אבל קרקס אטרנל לא יוותר על מתחרים יפים".
לפחות הוא אומר שאני יפה…
"שמי אטרנל, דרך אגב" הוא אומר וקד.
"יכולתי לנחש את זה בעצמי," אני עונה בזעף. "ומה בדיוק מהות הקרנבל הזה שלך? שאדע לפחות אם להילחם על חיי, או שאולי לא יהיה כל כך נורא להצטרף לאוסף שלך".
"קודם אבחן אותך מול האחרים," מסביר אטרנל. "אח"כ אתן לך תפקיד"
אחרי כל מה שעברתי בהרפתקה הזאת, אני כבר שוקלת ברצינות להיות פציפיסטית.
"אז אני חוששת שאאלץ לסרב בנימוס" אני אומרת ופותחת שוב בריצה.
"הולכים על 'בכוח," נאנח אטרנל ואז פוקד על יצוריו "לתקוף!".
שלושת הסקלטור-דוגים עטים לכיווני ומקיפים אותי במהירות מאחורי ומשני צדדיי.
ממש מאולפים!
"קדימה, נסי לברוח בת-אנוש" מדרבן אטרנל.
"אני לא צריכה שתעודד אותי" אני קוראת לעברו ומנסה לברוח- אך הסקלטור-דוגים נושכים אותי ומתחמקים ממכותיי, עד שבשלב מסוים השמאלי קופץ עליי, מפיל אותי על גבי וגוהר מעליי.
קשה לנשום עם הריח שמופץ ממנו.
"תעשה מה שאתה רוצה, אטרנל!" אני קוראת באומץ. "אבל דע לך שלא אשתף פעולה".
אני כבר שונאת את צמד המילים 'לשתף פעולה'!
"האם תרצי בסיוע, חברה?" נשמע קולו של דוויל בראשי.
"נראה… לי… שאני מסתדרת בינתיים" אני מתריסה.
דוויל הוא זה שזקוק לי, לא אני לו, כנראה שבהמשך הוא גם יתנהג בהתאם.
אם הוא יחשוב שסכנה אמיתית נשקפת לחיי- סביר מאוד להניח שהוא יתערב כדי להציל את עצמו.
הסקלטור-דוג יורד ממני, אך האחרים קרובים וחושקים שיניים.
"ובכן, בת אנוש," אומר אטרנל. "שנלך לשחק?".
אני לא עונה לו.
כמו שאמרתי- אני לא מתכננת לשתף פעולה.
"אגיד לך מה- הופעה אחת מוצלחת ואני מוציא אותך מהמקום הנוראי הזה. מה דעתך?" מציע אטרנל.
אני נוגסת בפיתיון "מה אתה מגדיר כהופעה מוצלחת?".
"הופעה ממנה אקבל המון ש"ז ותשואות רבות" מחייך אטרנל חיוך חמדני.
אינני מאמינה לו "תסכים לוותר עליי, האוצר היפה שלך, אחרי הופעה כזאת?".
"יהיה לי מספיק ש"ז כדי לקנות כלים ולהעסיק יצורים שיסייעו לי ללכוד את הנץ הירוק," מביע אטרנל עוד מבט חמדן. "את תהיי החדשות של אתמול".
הנץ הירוק- בטח מדובר על היצור המעופף שראיתי קודם לכן.
"ומה אם אסרב?" אני שואלת למרות שאני כבר יודעת את התשובה.
הסקלטור-דוגים נוהמים וחושפים שיניים, אולי הם מבינים את השפה.
"במקרה שתסרבי…" מתחיל אטרנל, אך קוטע את דבריו כשצל הציפור הענקית מופיע מעלינו.
"אני מסתלק," לוחש אטרנל בלחץ. "בואי איתי אם את רוצה לחיות".
אני מגחכת.
כל הש"ז שבעולם התחתון או בעליון לא יקנה לאטרנל את האומץ לצוד את הנץ הירוק.
אני לא חייבת לבוא איתו, אולי הרעיון של הגופה המתה יעבוד שוב,
"אנסה את מזלי," אני לוחשת. "אחרי הכול, האויב של אויבי- הוא חבר שלי".
"נתראה בקרוב, בת אנוש," לוחש ארטנל ואז מוסיף "אם תישארי בחיים".
הוא לוקח את סוסו ובורח עם יצוריו.
מפליא אותי כיצד הוא עושה זאת בשקט רב.
אני שוב משתטחת על האדמה, לא זזה ומשתדלת לא לנשום עד שהנץ הירוק עף משם.
הנץ ואטרנל יחזרו, אני בטוחה בזה.
—
בשלב מסוים שריריי לא נשמעים לי ואני נופלת על האדמה.
אני יותר מידיי חלשה וצמאה, אני חייבת לצאת מכאן!
לקרוא לדוויל לעזרה או לזחול?
כמובן שלזחול!
אני גוררת את עצמי ונשרטת מהאבנים, אך זה לא עוצר בעדי.
אני חייבת לצאת מכאן! אני…
פתאום אני שמה לב לחורשה קטנה בעלת עצים נבולים, במרכזה מבנה עגול מאבן ודלי לידו.
אני נעצרת בפתאומיות וקורסת.
באר!
ניצלתי!
אני זוחלת בטירוף ומתעלמת מהשריטות ומהאבק המצטברים, וכשאני מגיעה לבאר אני זוחלת עליה ומביטה פנימה.
היא עמוקה וטחובה בזרדים- אבל יש בה מים!
אין לי כוח לטפס על פיה ולרדת לאט – אני פשוט משליכה את עצמי פנימה.
למרות המכה שאני חוטפת- הרגשת הרטיבות משמחת אותי מאוד!
אני שוחה במים בחופשיות, מנקה את פצעיי ככל הניתן בעזרת קסם הריפוי ולבסוף לועסת כמה זרדים- הרי גם בהם יש נוזלים.
כשאני כבר דיי רגועה ומתחילה לחשוב כיצד לצאת מכאן מכסה צל את הבאר.
לא חשבתי שאלכד במקום הזה, לכן אני מצטנפת אל הקיר כדי להסתתר.
הדלי הגדול נכנס למים ב'פלופ' וכשאני מביטה למעלה אני מבחינה בידיים אנושיות שעירות חשופות ששואבות את הדלי בכוח.
כשהדלי חוזר למעלה נשמע קול גברי חורקני "יפה מאוד! שוב פעם!".
הדלי חוזר ושואב מים- כך עוד פעמיים.
זאת ההזדמנות שלי לצאת מהבאר!
בפעם הרביעית שהדלי מגיע אני תופסת בשרשרת שלו ומקווה שלא אפול.
נראה שהמחזיק בשרשרת מתקשה להעלות אותי "בוא," אומר הקול. "אעזור לך".
כשאני מגיעה קרוב לפתח אני מחזיקה בידיי בליטות בקיר הבאר, נצמדת אל הקיר ומשחררת את אחיזתי בדלי.
אינני יודעת כמה זמן עובר- אבל בסופו של דבר הצללים נעלמים.
בשארית כוחי אני מטפסת את שאר המרחק בכל כוחי, יוצאת מהבאר במהירות ומגששת בעיני לכל כיוון.
לא רחוק ממני צועדות שתי דמויות בגבם אליי.
הראשונה- יצור ענקי בעל ראש עז עשוי עצמות, כל גופו ומגפיו משוריינים בעצמות ולידיו כפפות בעלות טפרים ארוכים וחדים בקצה אצבעותיהם.
בטוח שהוא אינו סוג של סקלטור, אז מה הוא?
או יותר חשוב- מה טיבו?
הדמות השנייה הינו בן-אנוש זקן, קירח, זקן לא מסודר, ערום בפלג גופו העליון עליו לא מעט פצעים וצלקות, ולרגליו לובש מכנסי אסירים של טמריה הבירה, הקרועים כאן ושם.
אולי בני אנוש הם לא מצרך כל כך נדיר כאן, כמו שטען אטרנל.
לא אתקרב אליהם, אחרי הכול אין לי הרבה מה לעשות בשביל הזקן.
הזקן לרגע אחד נופל על האדמה והמפלץ מתעצבן ומכה אותו עד שהזקן קם.
"דוויל! אתה עוד תשלם על זה!" צועק הזקן.
אני מזהה את הקול הזה- המלך קוסטום!
למרות שחוש הצדק שלי רק סיבך אותי בצרות עד עכשיו וסביר שאין לי סיכוי מול היצור, אינני יכולה להתעלם מהעובדה שהמלך בצרות.
בנוסף, אחת מהמשימות שלי הן למצוא את המלך כדי שיחזיר את לוסי למוטב – והנה הוא.
"היי! תעזוב אותו מייד!" אני צועקת למפלץ.
היצור מסתובב ואומר "אל תפרידי בין הבזאראקר לבין רכושו שירש בזכות".
קראתי רק על בזאראקרים בספרי ההיסטוריה.
הבזאראקרים היו שבטים נוודים המורכבים מיצורים שונים, שהפכו לאט-לאט למליציות וכבשו חלקים שונים מטמריה.
הם סוגדים לאש ובעיקר למייצרי האש- הדרקונים האדומים והשחורים.
אבל הבזאראקרים נעלמו בפתאומיות מסיבה מסוימת, כבר יותר ממאתיים שנה לא היה זכר להם!
עכשיו יש לי השערה לאן הבזאראקרים נעלמו- דוויל לקח אותם לעצמו לעולם התחתון.
"באיזו זכות בדיוק?" אני שואלת ומתקרבת בטיפשות.
"מכירה-וקנייה" עונה הבזאראקר.
"תאורטית," אני מדגישה. "בתמורה למה היית מוכן לוותר על הרכישה האחרונה שלך?" אני מחווה בראשי לעבר המלך.
"בן אנוש חלופי," הוא אומר. "קשה למצוא כאן".
אני משפילה את מבטי.
לא אוכל להחליף אותו כיוון שאין לי התחייבות כלשהי לכך שהמלך באמת יצא מכאן.
"קיימת אפשרות אחרת?" אני שואלת את הבזאראקר.
הבזאראקר מרפה מהשרשרת ואני חושבת שהוא מחייך "קרב מולי- הפסד יגרור שיעבוד של המפסיד וכל רכושו לצד המנצח, כל עוד המנצח יוכל להחזיק בהם".
אין לי ממש רכוש.
הוא נראה חזק מאוד ואינני במצב כושר טוב.
מצד שני, אין לי כל רעיון אחר.
"נלך על האפשרות השנייה" אני מהנהנת בהסכמה ומתכוננת לקרב.
המלך קוסטום חייב להינצל בדרך כזאת או אחרת, למען לוסי ולמען טמריה הבירה כולה!
המשך יבוא…
מסעות בטמריה, מסע שני/ספר עשירי: העולם האפל – פרק 56 [טריגר: קרב אלים בפסקה הראשונה
תגובות (0)