מסעות בטמריה, מסע שני/ספר תשיעי: הסתננות ואתגרים – פרק 54
לפרק הקודם:
—
שלושה ימים אני 'מבלה' בבית הסוהר של טמריה הבירה, בכל לילה חוזר ונשנה חלום מעניין ומעודד שמתבהר יותר ויותר בכל פעם.
בחלומי אני בתוך אסם בלילה אפל.
גשם חזק יורד בחוץ ורוח שורקת בקול.
האישה היפה ישנה על החציר המפוזר שנראה חרוך ולידה מונח הסל עם התינוקת שמעט גדלה.
ברק קרוב מבהיל אותי והרעם שבא אחריו נשמע לי כמו פיצוץ סלעים.
הרעש מעיר את התינוקת והיא צורחת בקולי-קולות, מה שמעיר את האישה.
היא אוספת את התינוקת "'ששש' יקרה שלי, הכול בסדר, זה רק ברקים ורעמים. זה עוד מעט…".
היא משתתקת לשמע צעדים מתקרבים ומנסה למצוא מחסה ללא הועיל.
אדם גיבן זקן ומזוקן בשיער אפור, לבוש בגלימה כחולה מעוטרת כוכבים ובידו מטה הליכה זוהר מופיע בפתח.
הזקן צנום מאוד וקמטים רבים מספור נראים על מצחו, אולי גילו מעל מאה שנים…
האיש מחייך "צדקת בחורי, באמת יש כאן מישהו".
אל מי הוא מדבר?
מאחוריו מופיע נער צעיר בעל שיער חום וקצר, המכוסה במעיל עור חום מפני הגשם.
הנער מתנשף "מי… את?".
"מצטערת, היינו בדרכנו לעיירה אסטליה אך הסערה תפסה אותנו, חיפשתי מקום ללילה להסתתר מהגשם," אומרת האישה. "איעלם בבוקר".
הזקן מביט בשתיהן במבט חוקר ואז אומר "זה באמת מזג אוויר רע, וחבל שתישארו כאן. היכנסו פנימה".
הנער מביט בו בפליאה "אדוני, מדוע אתה…".
"הס אתניקס!" גוער האיש. "קוסמים אינם מתעלמים בנזקקים לעזרה, במיוחד לא לאישה הזאת".
הילד הזה הוא אתניקס?
הוא בכלל לא נראה דומה לאתניקס הבוגדני אותו אני מכירה!
אולי המראה משתנה עם הגיל…
אתניקס מהנהן והאישה קמה "תודה אדוני, אך מדוע אמרת שאני מיוחדת".
"גברתי, אני חש במגע האלה פיימון אצלך, ולמרות שאינני איש דת – אני מכבד אותה," הוא אומר. "את נושאת עול קשה מנשוא שאינני מבין ועומדת בפני בחירה קשה – נסייע לך להגיע לאסטליה, בתנאי שתקיימי את מה שהחלטת ממכבר".
היא מביטה על התינוקת "אכן, כבר החלטתי".
—
בנקודה הזאת אני תמיד מתעוררת, ומחוסר מעש אני דנה בחלום החוזר ונשנה.
זאת אמא שלי, אני בטוחה בזה!
כנראה בנקודה ההיא נפגשו היא ואתניקס.
מה הייתה המחלה שלה? מה היא עשתה באסטליה?
אני מבינה למה היא החליטה לנטוש אותי- אך מדוע לא השאירה לי סימן, על-מנת שכאשר אגדל ואתחזק אמצא אותה?
לאחר שלושה ימים שבהם דוויל ואני מבלים בתאי הכלא ומתגרים אחד בשנייה, מגיעה הנסיכה לוסי לבקר אותנו- אך היא נראית שונה מאוד מאשר הפעם האחרונה בה התראינו…
בפעם האחרונה שראיתי את לוסי היא הייתה נראית כבת עשר- עכשיו היא נראית כמו בת עשרים או יותר!
לוסי גבוהה יותר, גאה יותר, גופה צמח מגוף ילדה קטנה ועדינה לגוף אישה דקת גוף, שרירית ויפה מאוד יש לציין.
שיערה הארוך הזהוב-שתני צמח ונעשה כמעט חום וצבע גופה נעשה דהוי.
ברגע זה היא לבושה בשמלה המהממת שקיבלה על הבמה, שכנראה גדלה יחד איתה ועכשיו מתאימה לגופה בדיוק!
אי אפשר שלא לשים לב לכנפי הפרפר בצבע סגול-אפור, היוצאות מגבה דרך החורים שבגב השמלה.
"אז… מי מכם הוא באמת אבא שלי?" שואלת לוסי בנימת קול כעסנית שלא אופיינית לה. "אמרו לי או שאתלה את שניכם"
אינני מרוצה מהמראה ומההתנהגות של לוסי, ואם דוויל מרוצה מהם- אז אני עוד פחות מסופקת.
"לוסי," אני מסתכלת עליה בזעזוע קל. "מה קרה לך?".
"מה קרה לי?" היא לא מבינה.
אני לא רוצה להעליב אותה באיזשהו אופן "את נראית… שונה".
היא מושכת בכתפיים, קוראת לחיילים ומצווה "הוציאו אותם מהתא ואחזו בהם- אני רוצה לחקור אותם".
הם עושים כמצוותה, שלושה חיילים על כל אחד מאיתנו ואז היא אומרת "יש לכם דקה אחת לענות על מה ששאלתי".
אני מרגישה כאילו הכניסו אותי כאן למלכודת ומחליטה לא לומר בפירוש שאני המלך.
הדבר האחרון שאני זקוקה לו הוא שהיא תדע מה קרה למלך קוסטום ואיתפס בשקר.
איפה הוא בכלל?
"לוסי, רק רציתי להזכיר לך שתמכתי בך לאורך כל הדרך ורציתי רק בשלומך," אני אומרת. "אני סומך עליך לעשות את הדבר הנכון".
דוויל שואל "לוסי, תגידי לי, מה הנזר חושב?".
נוכל!
הנזר על ראשה של לוסי מתחיל להבהב, נראה שכואב לה הראש והיא אוחזת אותו בידיה "הוא… מראה… אני… אני לא יודעת".
"לוסי, תשכחי מהנזר," אני אומרת. "מה את בעצמך חושבת?".
"אני לא יודעת!" אומרת ברוגז.
"אני חושב שאת כן" אני אומרת בביטחון.
היא לוקחת חרב מאחד החיילים ומקרבת לצווארה שלה "אם לא תגלו לי מי מכם הוא אבא שלי או היכן הוא, לא יהיה מי שישחרר אתכם מכאן ובטמריה הבירה לא יהיה שלטון!".
זה קיצוני!
אמנם גם אני חשבתי על הגישה הזאת, אבל לא ציפיתי שגם לוסי תגיע למצב הזה.
"לוסי, בבקשה לא!" אומר דוויל. "את רוצה להיזכר בדברי ימי טמריה הבירה כמלכה שאיבדה את דעתה? זה מה שאת רוצה עבור עצמך? עבור הנתינים שלך? עבור השושלת?".
"לוסי, לא!" תורי עכשיו. "תחשבי על התוצאות! לא משנה מי מאיתנו או בכלל היכן אבא שלך, את חושבת שהוא יהיה מרוצה מכך שאת מתאבדת?".
הנזר מהבהב, מה שגורם ללוסי לבכות ואולי אפילו קצת לקרב את החרב לגרונה.
"לוסי, בבקשה, תסתכלי עליי!" אני צורחת.
היא מביטה בי ישירות כמו לוסי הקטנה של פעם "מה גרם לך להתייאש ככה? לוסי שזכורה לי הייתה חזקה, מרשימה ובעלת רצון ברזל. אבל אני מאמין שכל אלה עדיין קיימים אצלך. תוכלי להיאבק? אם לא בשבילך, אז בשביל הנתינים שלך!".
היא מחייכת פתאום.
זה טוב?
"אתה צודק," היא אומרת. "היאבקות זה דבר חשוב. קחו אותם לזירה והזמינו את כולם! אבא שלי הוא חזק ואסטרטג מצוין- לכן מי שינצח הוא אבא שלי ובנוסף גם אזכה באהדת העם".
"היאבקות? אחד בשני?" שואל המלך-דוויל בנימה אותה אני לא מצליחה לזהות.
"אם תתנגדו- אדע שאחד מכם איננו אבא שלי," היא פוסקת. "הוא תמיד רוצה בעדי".
החיילים שולפים את נשקם "בוא איתנו!".
דוויל מולי?
לא הוגן במיוחד…
יחד עם זאת, אני לא רוצה להתנגד, כיוון שלוסי עלולה לחשוב שדוויל הוא אביה האמיתי – וזה הדבר האחרון שהייתי רוצה.
אני מרימה את ידיי "אם את באמת מאמינה שקרב גלדיאטורים הוא הדרך לענות על השאלה שלך ולזכות באהדת העם יקירתי, אעמוד מאחורייך בהחלטה הזאת".
דוויל מהנהן וכשאנו הולכים איתם הוא לוחש לי "יחי המלך החדש".
"תחי המלכה החדשה, שד משחת!" אני לוחשת לו בחזרה.
—
לוסי עולה במדרגות כששנינו מובלים על ידי חיילים אל מבנה ענק מחוץ לחומות ואז הם מפרידים אותנו לשני בניינים שונים.
"נתראה בקרוב" קורא דוויל.
אינני מעניקה לו את הכבוד במענה, לחילופין מנסה לראות אם אצליח למצוא בדרך משהו שישמש לי כיתרון; כיוון השמש, חול, קרקע משובשת… אבל אז אני מבחינה בצללית של חיה קטנה עם מספר זנבות נכנסת אל המבנה בחטף.
מאליה!
כשאני מוכנסת למבנה אני סורקת אותו בעיון; הוא עשוי מאבן, בעל דלת עץ וחלונות מסורגים. יש שם שק אגרוף, נאדות מים ודרגש לשינה.
החיילים משחררים את ידיי, אומרים "כדאי שתתאמן, מלכי" וסוגרים מאחוריי את הדלת.
קולות של נעילה בכמה מנעולים נשמעים ולאחר מכן נשמעת שיחה מבחוץ. המילים ש"ז נמהלים בשיחה.
הימורים על חיי…
רק עכשיו אני חושבת על העובדה שלוסי בטח יודעת כיצד אביה מתנועע!
אני חייבת לתרגל.
פתאום אני שומעת את קולה של מאליה הלוחשת "תעשי עצמך מתאמנת".
ההוראה שלה עומדת בניגוד גמור לתכנון שלי- אינני רוצה לפרוק בטעות אצבע או לשבור עצם על שק האגרוף.
אני מתחילה להתמתח ולאמץ את שריריי בצורות מגוונות, כדי להכיר קצת את הגוף של המלך קוסטום וגם כדי לנסות לפצות על שלושת הימים האחרונים שעברו עלי ברביצה בתא הכלא.
אני מהנהנת ומתחילה לעבוד על השק בעדינות, שמה יותר דגש על הדיוק והמהירות של התנועות מאשר על העוצמה שלהן.
ראש השועלה הקטנה בעלת הזנבות צץ מאחורי השק והיא סורקת אותי במבטה "איך את מרגישה, איילקס?".
"אני מנסה לשרוד" אני עונה בקצרה.
"באתי להזהיר אותך- לא השד הוא הבעיה הכי גדולה עכשיו" היא עונה בעצב.
נהדר…
אני ממשיכה להתאמן בשק האגרוף "מה עכשיו?".
"הנסיכה מלכדה את הזירה," היא מסבירה. "התיבה של דוויל מתחת לאדמה כך שברגע שאחד מכם ידרוך עליה הוא יעבור לעולם התחתון".
הנסיכה יודעת על קיומו של דוויל!
זה טוב, לא?
"מדוע זה דבר רע?" אני שואלת. "אם היא יודעת מקיומו של דוויל, סוף-סוף נוכל להיפטר ממנו".
"היא לא יודעת עליו," מסבירה מאליה. "היא יודעת על התיבה לעולם התחתון – ולשם היא רוצה לשלח את המתחזה".
תכנית מבריקה!
"אז מה הבעיה?" אני מרימה כתפיים. "אמצא את המלכודת, אדחוף או אמשוך את דוויל אליה – וברוך שפטרנו".
קלי קלות, לא?
"יש בעיה נוספת: אם תיפצעי במהלך המאבק, למרות שתנצחי את דוויל- תהפכי חזרה לעצמך," מסבירה מאליה. "מכיוון שהמלך קוסטום עצמו איננו כאן- יחשבו אותך לרוצחת!"
החבטות שלי הופכות למהוססות.
אינני יכולה לצאת לזירה, אני לא יכולה להיפצע ואני לא יכולה לאפשר לדוויל גם להגיע לזירה!
אני מוציאה את החיפושית הכחולה ומוסרת אותה לשועלה "הטליסמן עזר מאוד, אך אם לא אצא מזה בחיים או שאיתקע בעולם התחתון – לא אוכל להחזיר לך אותו".
כשהשועלה נוגעת בו היא זוהרת באור כחול אך לא משתנה "תודה איילקס, את באמת חברה נאמנה".
אינני בטוחה בכך…
"מה בכלל קרה לנסיכה לוסי?" אני שואלת בניסיון להעביר נושא. "איך היא השתנתה כל-כך?".
"השמלה האיצה את הגדילה שלה כדי שתתפתח מהר ובעקבות כך כך שכוח הפיות שלה מתגבר במהירות," היא מסבירה. "הנסיכה כבר מודעת לכך שהיא פיה, ובגלל הנזר שמשרת כרגע את דוויל- פיה אפלה!".
"אז מה אני אמורה לעשות?" אני שואלת בייאוש מופרז.
"דוויל הוא כמעט אנושי, בגלל שלקח דם מבן-אנוש הוא יכול להיפצע. ברגע שזה יקרה- יהיה לך יותר קל לגרור אותו לתיבה," אומרת מאליה. "אם תשרדי את זה- את חייבת למצוא את המלך קוסטום האמיתי לפני שצבא אלריה יגיע!".
שכחתי לרגע מתוכניתו של קווין "הם קרובים?".
השועלה-מאליה מהנהנת "להערכתי הם יגיעו עוד יומיים!".
אני לא בטוחה שהנסיכה תוכל לנצח לבדה את צבא אלריה.
אין לה ניסיון במלחמה כמו לקוסטום או לקווין, והשבי אצל צבא אלריה אולי השפיע עליה פסיכולוגית.
הייאוש משתלט עליי.
"אז אני חייבת לפצוע את דוויל לפני שהוא פוצע אותי, למצוא את המלכודת ולהביא אותו אליה, לנסות להתחמק מהנסיכה שהיא בעצם פיה אפלה ולמצוא את המלך קוסטום שלא ידוע לאן הוא נעלם- כדי לעצור את המלחמה המתקרבת," אני מסכמת "טעיתי איפשהו?".
"לא כדי לעצור את המלחמה," מתקנת אותי מאליה. "אלא כדי שיהיה לטמריה הבירה סיכוי מול אלריה, ושאולי המלך קוסטום יטה את הנסיכה לוסי למוטב".
"נשמע כמו הליכה בפארק" אני מסננת.
המשך יבוא…
תגובות (0)