מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שנים עשר: המאווים [הערה: פרק קשה רגשית] – פרק 62
לפרק הקודם:
—
זה הסוף של המסע הטיפשי הזה.
קווין מנצח אותי כל פעם מחדש, אך הפעם – נגמרו לי הרעיונות.
הוא הבין מהם הפחדים הגדולים ביותר שלי; להילכד לנצח במאורת עכבישים, שאלה שגנבתי מהם יתנקמו בי, שאטרמיס ייהרג בגללי ושקרולינה תשנא אותי – והשתמש בזה נגדי.
נכנעתי בפניו לחלוטין, הסכמתי לתנאיו וגיליתי לו כיצד נמלטה הנסיכה לוסי – והעיקר שלא יפגע באהוביי.
מצטערת קוסטום ופיימון, לי יש דברים קודמים להצלת הנסיכה וטמריה.
בשלב מסוים, מחוסר מעש, עייפות, ייאוש ורעב אני נרדמת.
—
בחלומי אני מרחפת מעל טמריה, עוברת ממקום למקום.
או לפחות, נראה לי שהמקום הזה הוא טמריה.
מגדל הנצחיים הרוס ושרוף, גוטאשית ענקית מסתובבת בתוכו בקן שבנתה לעצמה, סביבה עכברושיה המפלצתיים.
ראיתי בחיי רק פחלוץ של גוטאשית, וטוב שכך.
גוטאשית היא נקבה עכברושית נפוחה בגודל של תנין ענק ועם פה ושיני תנין, עורה מכוסה בגידולים שמעבירים מחלות אפילו רק כשנושמים לידה.
אני עוזבת את המקום במהירות שמא אדבק במחלות ומביטה אל עמק האנומלים- הכול יבש וחרוך, שום יצור לא נראה באזור.
הרי אלריה כבר לא מושלגים.
במבט קרוב מסתובבים בהם אורקים המובילים יצורים ובני אנוש בתור עבדים מכאן ולשם.
אני נושאת את מבטי אל כפר הנבדלים, אך מה שנשאר ממנו הוא בית קברות.
משום-מה אני נמשכת אליו.
משהו במקום הזה קורא לי.
כאשר אני מתקרבת לבית הקברות, אני מבחינה בגבה של בחורה שלובשת בבגדים קרועים מעט המוכרת– קרולינה הבוגרת.
אך המוזר הוא שאוזניה הן אוזני זאב.
היא שוב אשת-זאב?
מה זה אומר?
קרולינה מתיישבת על ברכיה לייד מצבה ומתחילה לבכות.
אני קוראת את הכתוב על המצבה – 'כאן קבור השריף האמיץ, הבעל והאב האהוב אטרמיס'.
קרולינה מניחה את ידה על המצבה "בסדר דוויל, אני מסכימה, עשינו עסק – רק תן לי את הכוח להוציא אותו".
"לא! אל תעשי את זה!" אני צורחת אך היא לא מקשיבה.
היא עוצמת את עיניה וצועקת אקסאנימטוס מורטיס!".
קרולינה מתחילה לזהור באדום מסנוור, וכשהאור פוגע במצבה – המצבה מתבקעת ויוצאת ממנה דמות מוכרת מאוד – אטרמיס.
אך זה לא אטרמיס, ממש לא.
עורו של אטרמיס חיוור וחסר חיים, בשרו רקוב, העור שלו נראה ממש כמו בגד שתלוי ברפיון על מסגרת השלד שלו, תווי פניו מעוותים, עיניו מביטות קדימה במבט סתמי וריק, נטולות רגשות או הכרה כלפי קרולינה "תודה לך, קרולינה, התגעגעתי," ואז הוא מביט בה בפליאה "מה קרה לך?".
"סיפור ארוך," היא אומרת בקולו של דוויל. "אספר לך אותו בדרך".
היא מצביעה מערבה והוא הולך אחריה באיטיות ובגמלוניות, כאילו הגוף שלו לא באמת שלו.
מה קרה כאן?
האם זה מה שיתרחש בגלל שנכנעתי?
איש זקן מוכר מתגשם לפניי "שוב אנחנו נפגשים, 'האפלה'".
"לך מכאן, קוסם זקן!" אני אומרת בכעס לאתניקס. "תן לי להיות לבדי".
הוא מצביע עליי "בגללך טמריה כולה תלך לאבדון".
"זה כבר לא מעניין אותי," אני אומרת. "מה אתה רוצה? ויותר חשוב – מדוע אתה חושב שאעשה את מבוקשך אחרי שבגדת בי?".
"אסור שהנסיכה לוסי תיתפס!" הוא אומר. "אפלה או לא אפלה – את היחידה כרגע שיכולה לעצור בעד המלך לזמן את זואול מהכלא הטמרי.
צמרמורת חולפת בגבי.
קווין יכול לזמן את זואול?
אז על זה דיבר חאן!
זואול הוא יצור הברגהסט הגדול והחזק ביותר בעולם!
אסור שהוא ישתחרר!
ברגהסט הינו יצור תבוני, חצי אדם חצי כלב זאב שחור ענק ומפלצתי בעל שרירים, שיניים וטפרים גדולים וחדים, גופו קשה כשל אבן אך יחד עם זאת הוא מהיר וחזק מאוד – אך הוא יכול לשנות צורה.
מה שהכי מפחיד הוא, שהברגהסט ניזון רק מדבר אחד – נשמות של היצורים אותם הוא לוכד. בשאיפה אחת יכול הברגהסט לגזול את נשמת היצור.
זואול היה יחיד במינו, אפשר להגיד שהוא מלך הברגהסטים.
זואול היה כפול בגודלו מברגהסט רגיל. נוסף על כך- הוא יכול היה להפוך לבלתי נראה, להקפיא את אויביו בנשיפה ולשרוף או להפנט במבטו.
אי אפשר להרוג אותו!
יחד עם זאת, אני מדברת בלשון עבר על זואול, מכיוון שמיטב קוסמי טמריה התאגדו ולכדו אותו בתוך סלע ענק, והחביאו את הסלע במקום נסתר.
כולם בטוחים שזואול עוד חי, מכיוון שהנשמות שלקח לפני שנלכד יספיקו לו לאלפי שנים.
באשר לברגהסטים- רובם נעלמו זמן לא רב לאחר לכידתו.
האם קווין מצא את הסלע?
מדוע הוא חפץ במעשה כה טיפשי?
האם הוא חושב שיצליח 'לאלף' את זואול?
ובכלל, ממתי יש לקווין כוח קסם רב כל כך שיספיק כדי לשחרר את זואול?
"יש לי בעיה קטנה, קוסם – אני כלואה!" אני מציינת. "שחרר אותי, ואז אראה אם אוכל לעשות משהו בנידון".
העולם סביבי משתנה ואני רואה את אתניקס, או ליתר דיוק – רק את צווארו ומעלה.
ידיו של אתניקס קשורות בשרשרת לקיר אבן מתחת למים המגיעים עד צווארו.
אני מביטה כלפי מעלה ורואה סורגים המצלים אור ירח.
באר.
"גם אני במצב מסובך," הוא אומר בכעס. "השד עבד עליי וכלא אותי כאן, ולאחר המלחמה החליט המלך קווין להשאיר אותי".
"ברוך שפטרנו," אני מסננת. "עם יש חברים כמוך – מי צריך אויבים?".
"סיפרתי למלך החדש את מקום הימצאו של הסלע – ידע שהועבר מהמאסטר שלי, בתנאי שיוציא אותי וישחרר אותי, ו…" מספר אתניקס.
"תן לי לנחש," אני עוצרת אותו. "אחרי שסיפרת לקווין, הוא אמר משהו בסגנון 'לא אמרנו מתי'".
אתניקס רק מתרגז- וזה דווקא משמח אותי.
אני מתחילה לירות שאלות "היכן הסלע? כיצד קווין מתכוון לשחרר את זואול? איך אני, בתור חסרת קסם – יכולה לעצור בעדו?"
"הסלע ממש כאן, מתחתינו," עונה אתניקס. "לגבי שאר השאלות – אין לי מושג!".
אז גורם השינוי במזג האוויר היה זואול.
נהדר…
עוד משימה כמעט בלתי אפשרית.
עוד לחימה ביצורים חזקים על-טבעיים.
עוד מאבק עם קווין שתמיד מנצח אותי ויודע מה העקב אכילס שלי – חייהם של קרולינה, אטרמיס והנסיכה לוסי.
מה חדש?
—
צעדים מתקרבים מעירים אותי.
אני מתיישבת בשיא הנינוחות שאני מסוגלת ומחכה לאורח שבא לבקר.
הקטור, אביו של קווין, מתגלה ומביט לכיווני.
"לא היית צריכה למרוד, איילקס," אומר הקטור. "המלך כועס".
"מדוע קווין כועס הפעם?" אני דורשת לדעת. "ביצעתי את כל מה שציווה עליי".
"מנהרת הגנומים מפותלת ומובילה למנהרות רבות," מספר הקטור. "ייקח זמן עד שהנסיכה תימצא".
זה מעודד.
"העובדה שהוא לא מצליח למצוא אותה – היא ממש לא הבעיה שלי," אני אומרת. "באת לכאן במטרה מסוימת, או סתם באת כדי לומר שלום?".
"באתי לכאן כי התוכנית של הבן שלי תהרוס את טמריה כולה – והוא לא מוכן להקשיב לי," הוא רוטן. "את היחידה שהצליחה לפעמים לעצור בעדו, ולכן באתי לעשות איתך עסקה נוספת".
אני קמה ומחכה שיתחיל לדבר "אני מוכן לשחרר אותך ולחלץ אותך בפורטל למקום קרוב לאסטליה – יערות פסקאן".
"למה שלא פשוט תשים אותי בתוך מחילות הר געש פעיל?" אני אומרת בציניות. "אולי יערות פסקאן קרובות לאסטליה, אבל אני מניחה שידוע לך שהם מסוכנים ביותר".
"לא הייתי מעולם באסטליה ולכן אין לי איך לשגר אותך לשם, תושבי המחוז האדום נאמנים לקווין ואני מניח שמקומות אחרים רחוקים מידיי בשבילך".
אני רוקעת ברגליי בכעס כי הוא צודק – יערות פסקאן הינו האזור הבטוח ביותר מקווין וקרוב לאסטליה.
"מה אתה רוצה בתמורה?" אני שואלת. "שאתחתן גם איתך?".
"לא," הוא אומר בגיחוך. "אני רוצה גיצונה".
זה מפתיע.
איך הוא יודע על מאליה?
אני לא יכולה להכניס למקום הנוראי הזה ילדה במקומי, במיוחד לא את מאליה
"לא" אני מחליטה.
"עד כמה שאני מכיר את הבן שלי, כאשר הבן שלי יגיע הוא יבקש ממך שוב דברים – וזה לא ייגמר אף פעם," מסביר הקטור. ""אני מבטיח לך שאשחרר אותך לחופשי – עם הש"ז שהובטחו לך מלכתחילה".
אין לי מושג מאיפה ידוע לו על הפרס להצלת הנסיכה לוסי, אבל זה ממש לא משנה כרגע.
אני צוחקת צחוק נטול שמחה "אתה חושב שהכסף הוא עדין המניע כאן? תסתכל סביבך, העמקנו כבר מזמן למניעים אישיים!".
אני מפסיקה לצחוק ושוטפת אותו במוסר "אתה לא כאן כדי לבקש ממני עזרה- אתה רק רוצה להקל על עצמך את העבודה למציאת הילדה-הגיצונה," אני מדגישה שהיא ילדה. "הנסיכה לוסי תילכד ממילא, הסיכוי שלי להשתחרר מאיומיו של קווין הולך ומתמעט".
אני שואפת אוויר וממשיכה "אין לך שום כוונה או ערובה לכך שלוסי תהיה בטוחה ועוד אתה רוצה להכניס לכל הסיפור עוד ילדה?! אחרי כל זה אתה חושב שאני עוד אסייע לך בתמורה לחופש שאף אחד לא יכול להבטיח?! אתה עד כדי כך עיוור?".
"יש לי השפעה על המלך," מזכיר הקטור. "אחרי הכול – אני אבא שלו".
"מדוע שאסמוך עליך?" אני שואלת שאלה חשובה.
"כי מילאתי את הבטחתי במלואה בעבר – עזרתי לך ולנסיכה להגיע לטמריה הבירה כשהיית זקוקה למילוט מהמלך רייג'," מסביר הקטור בפשטות. "אני לא צודק?".
לעזאזל!
"אז…" אני לא מאמינה שאני שוקלת את ההצעה. "הגיצונה בתמורה לחופש שלי ושל ידידיי?".
איך אוכל לבגוד במאליה שעזרה לי כל-כך? "אוכל לחשוב על זה?".
"כן, אבל ככל שהזמן עובר, קווין יגיע – וסביר שאיתו גם ידידייך" מסביר הקטור.
"איך אני אמורה למצוא את הילדה כשאני תקועה כאן?" אני שואלת ומזכירה לעצמי שהיא ילדה.
"תקראי לה- היא תגיע, גרמי לה להיכנס לתא" אומר הקטור "אני אדאג לשאר".
"מדוע אתה צריך אותה?" אני דורשת לדעת.
"עסקיי הם עסקיי," אומה הקטור. "אם את רוצה לצאת מכאן – שתפי פעולה".
"זה פחות או יותר מה שעשיתי עד עכשיו ותראה לאן זה הוביל אותי" אני רוטנת.
'שתפי פעולה'…
אני שונאת את שתי המילים האלה!
"חאן גם ישתחרר ויבוא איתי," אני דורשת ומצביעה על חאן שמתפלא. "אם לא – אין עסקה!".
חשוב שיישאר לי בעל ברית שיהיה חייב לי, ולחאן יש בטח עוד אנשים נאמנים לא כלואים.
הקטור מהנהן.
זאת באמת הדרך היחידה שלי לצאת מכאן.
אני נאנחת ואומרת "בסדר, עשינו עסק".
הקטור מניח צרור מפתחות על הרצפה מחוץ לתא הרחק ממני, מחייך והולך משם.
אני נשארת לעמוד ובוהה באוויר באומללות.
—
בשלב מסוים, למרות שאני שונאת את עצמי על מה שאעשה, אני נאנחת וקוראת "מאליה! אני צריכה את עזרתך".
כעבור דקות נשמעות קולות טלפיים ומאליה-השועלה הקטנה בעת שלושת הזנבות, מתגלית מחוץ לסורגים "את בסדר? שמעתי מה קרה, לפחות הנסיכה ברחה".
אני שמחה לשמוע את זה ממנה, הקטור יכול היה לשקר.
"אני בסדר… יחסית," אני אומרת במבט כלפי מטה. "אני צריכה את עזרתך – שמתי לב שלאחד השומרים נפל צרור המפתחות על הרצפה, אני צריכה שתשחררי אותי ואז שתתני לי שוב את החיפושית הכחולה כדי שלא יחשדו בי".
"אין בעיה" אני רואה את הצל של השועלה נהפך לצל של ילדה, המפתחות נאספים ומנעול התא נפתח.
אזיקיי משתחררים גם הם ואז היא עוזרת לי להתייצב, מרימה את ראשי כלפי פניה ומביטה בי ישירות בחיוך.
עכשיו הילדה המנומשת לובשת את אותם בגדי המשרתת שלבשה בפגישתנו האחרונה.
איזה תפקיד ייעד לה קווין?
האם הוא בכלל מודע לנוכחותה, או שאביו מסתיר זאת ממנו?
"הכול יהיה בסדר" היא מעודדת אותי כאשר אני מתחילה להזיל דמעות.
"אני צריכה עכשיו את החיפושית," אני אומרת. "כמה זמן תשרדי בלעדיה?".
היא לא ענתה לי בפעם הקודמת ששאלתי אותה.
"אשתדל לשרוד ככל שאוכל" היא שוב לא עונה, מוציאה מכפלי חולצתה את הטליסמן הכחול בצורת החיפושית ושמה אותו ביד שלי.
כמו בפעם הקודמת, הילדה הקטנה משתנה לשועלה בעלת שלושת הזנבות.
פתאום האזיקים שהיו בידיי עוברות במהירות לרגליה האחורית של השועלה והיא מוכית בתדהמה.
רגע לאחר מכן, הפקעת סביב גופו וידיו סביב חאן נשברת והטלית שחסמה את פיו נופלת.
חאן ואני יוצאים מהתא ודלת התא ננעלת מאחורינו.
"מה קורה?" מזדעקת מאליה. "איילקס, תעזרי לי!".
"אני מצטערת מאליה, קיבלתי הזדמנות לברוח מכאן אם נתחלף," אני מסבירה. "חאן, המשפחה שלי ואני נהיה חופשיים. אבל את…".
"את תישארי כאן איתנו" נשמע קול גברי מאחוריי.
קול שלא רציתי לשמוע יותר.
אני מביטה לאחור ורואה את גלאהד איש-הרובוט, סגן ראש העיר מאסטיקה, מתקדם אלינו.
מאחוריו מתקדם הקטור ובידו מזוודה גדולה.
לעזאזל!
"איילקס, מה עשית?" מאליה קוראת בבלבול ובפאניקה.
אני מסרבת להרגיש אשמה- היא בחרה לקחת סיכון ולעזור לי בדעה צלולה.
זה לא עובד- זאת בהחלט אשמתי!
הוא מניח את המזוודה קרוב אליי, ופותח אותה – ש"ז רבים ובגדי מסע לי ולחאן; חולצות עם שרוולים ארוכים מצמר וזוג מכנסיים ארוכים מצמר בצבע חום-ירוק, בנוסף לגלימות חומות מבד עם ברדסים.
אינני מתלוננת שלא שהקטור לא סיפק לנו נעליים…
"שכרת בי בש"ז?!" מאליה זועמת בצרחה.
אני מביטה בכעס בהקטור "אידיוט! היית מביא לי את אלה אחר כך. הכעס לא היה חלק מהעסקה!".
הוא מרים בכתפיו לאות שלא אכפת לו ומתכופף אל המזוודה "אם את לא מעוניינת…".
אני לא מצליחה להביא את עצמי לקחת את המזוודה "רק תגיד לי שקווין ירד מהרעיון המטורף של לחפש את המשפחה שלי".
הקטור ממלמל בשקט ושער נפתח, מעברו אני רואה יער עבות "ברגע שתעברי בשער הוא ירד מזה, אבל הוא לא מוכן לרדת ממציאת הנסיכה".
אני כבר קרועה לחלוטין!
ההתלבטות בין מאליה והנסיכה לוסי לבין קרולינה ואטרמיס שוברת אותי.
אני יודעת שאני יכולה להכניס את עצמי למשוואה, אבל החופש שלי הוא לא הדבר העיקרי כאן!
לוסי לא הייתה חלק מהעסקה, אבל היא ברחה וקווין עוד לא מצא אותה.
"תשחרר אותה!" אני מצווה בנחרצות ומצביעה על מאליה. "העסקה מבוטלת!".
"ידוע לך שאם הנסיכה תימצא וגם אם המשפחה שלך תימצא – המצב שלך יהיה גרוע בהרבה?" מציין הקטור.
"הם עוד לא נמצאו!" אני מדגישה. "בתוך אבא – אין בך ולו שמץ של רחמים!".
"לא אמרתי שאני רחמן" מרים הקטור כתפיים. "תחשבי בהיגיון, איילקס- הגיצונה הייתה מחליפה אותך לו הייתה במצבך".
"יש לי שם!" קוראת מאליה.
"מאליה כבר הוכיחה שהיא לא מעוניינת להסגיר אותי!" אני מדגישה לו וגם לעצמי.
"אפשרות אחרונה, בת אנוש" מציין גלאהד.
אני שוב חושבת על אטרמיס וקרולינה.
בעיקר על קרולינה.
היא לא תצליח לעמוד בפני קווין.
"סליחה" אני לוחשת למאליה, סוגרת את המזוודה ומרימה אותה.
היא מסרבת להביט בי.
בדמעות זולגות אני פונה אל השער, אך לפני שאני עוברת בו אני מאיימת על הקטור "אם אגלה שקווין ממשיך לרדוף אחרינו, או שאתה והרובוט צעצוע תזיקו למאליה בדרך כלשהי – אני אמצא אתכם ואדאג באופן אישישתיכלאו בתיבה של דוויל!".
רגע…
אולי דוויל סיפר לקווין על זואול?
דוויל יכול לתקשר עם בני העולם העליון, זאת בהחלט אפשרות.
אני בהחלט חייבת ללכת.
"בוא אחריי" אני מורה לחאן שעד עכשיו לא אמר מילה, והוא מתייצב ליידי.
בכאב עצום אני לוקחת את המזוודה אך אז פונה למאליה "אחזור הנה כדי להציל אותך, אני מבטיחה!".
"אל תבטיחי דבר שאת לא יכולה לקיים" אומר גלאהד שלא מוריד את עיניו הרובוטיות
"שתוק כבר, איש-פח" אני אומרת, עוברת בשער ולא מביטה לאחור.
יש לי לב של אבן.
המשך יבוא…
תגובות (0)