מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שנים עשר: המאווים – פרק 63
לפרק הקודם:
מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שנים עשר: לב הקרח [הערה: פרק קשה רגשית] – פרק 62
—
אני מוצאת את עצמי בתוך קרחת יער קטנה ביערות פסקאן הרחבים, בה עץ שבור שוכב על הקרקע, מתיישבת עם הגב אליו וצופה בחאן הסורק את האזור במבטו ובפורטל הנסגר.
אין דרך חזרה.
גורלה של מאליה נחרץ- וזה באשמתי!
איך שכחתי מגלאהד?
מאז שאני מכירה את איש-הרובוט הזה הוא רצה במאליה, או יותר נכון – בטליסמן שלה.
רגע…
אוי לא!
הטליסמן אצלי!
מה עשיתי?!
אם הייתי יודעת שיש קשר בין גלאהד לבין הקטור – אולי לא הייתי מסכימה להתחלף עם מאליה.
או שאני רק משכנעת את עצמי בזה?
הרי הקטור צודק: קווין לא יפסיק לדרוש ממני דברים, אם אסרב בשלב מסוים – יקיריי ייפגעו, ואם לא אועיל לו בשלב כלשהו – חיי בסכנה.
לצאת מהכלא הטמרי הוא בעל חשיבות עליונה, במיוחד אם אני רוצה להצליח במשימותיי.
רק עכשיו אני מבחינה שחאן צופה בי.
"מה?" אני שואלת.
"למה עשית את זה?" הוא דורש לדעת. "מדוע שחררת אותי?".
"כמה סיבות," אני קמה ומונה באצבעותיי. "ראשונה, ניסית לעזור לי – ולכן אתה סוג של בן-ברית. שנייה, אני צריכה צבא, בטוח יש לך אנשים שיכולים לעזור לנצח את קווין. שלישית, אני סבורה שאתה מכיר את האזורים השונים בטמריה ואת הסכנות העלולות לצוץ הרבה יותר טוב ממני – לכן אני זקוקה למלווה לאסטליה".
אני נושמת אוויר "אבל," אני מדגישה את המילה האחרונה ועושה נו-נו-נו באצבעותיי. "שלא תחשוב אפילו לרגע ששכחתי את מה שניסית לעשות לי במחנה שלך, לכן אתה שומר רק על הגדרת בן-ברית מלווה," ואז אני עוצרת ומוסיפה "זה ברור לך, חאן?".
הוא מחייך ומהנהן "עשינו עסק, איילקס".
"לאן עכשיו?" אני שואלת באנחה.
"מערבה," הוא אומר ומצביע מערבה. "אם לא נתעכב – נגיע לשערי אסטליה עוד יומיים".
כמובן, אם לא נתעכב…
"בוא נצא כבר" אני לוקחת את המזוודה ומתחילה לצעוד לכיוון שהוא הצביע.
—
חבל שלא ביקשתי מהקטור גם נשק…
ביערות פסקאן הסיכוי להיתקל במשהו לא חיובי גדול מאוד.
מספר שעות לאחר שאנו צועדים, כאשר השמש יוקדת בשמים אני שומעת זרימה של מים "יש כאן נחל?".
"זה מעיין בתוך מערה תת-קרקעית לא רחוקה," אומר חאן. "אך אנו חייבים להתקדם".
הוא לא טועה.
אבל הוא גם לא צודק "אם נמשיך לצעוד בלי שאתרענן ובלי שאתה תתנוח – במקרה וניתקל באיום נהיה חלושים מאוד".
"אם כך אלווה אותך למערה," הוא מהנהן. "אני אשמור – ולאחר מכן אתחלף איתך".
"הוגן ביותר" אני אומרת.
—
אני מרגישה סימן נוסף למערה כבר ממרחק.
משב רוח קריר משנה את מזג האוויר אליו התרגלתי ביער.
ככל שאנו מתקרבים, אל האוויר הקריר מתווסף ניחוח טחב והאדמה נעשית בוצית ולבסוף אני מבחינה בכניסה למערה מוסתרת בקיסוס ועלווה מגודלים.
"הגענו" אומר חאן את המובן מאליו.
להסתכן בללכת לבדי אל תוך מערה חשוכה כשאני חסרת הגנה?
זה טיפשי.
יחד עם זאת, אינני טוענת שאני לא טיפשה, ולכן אני תולשת עלים גדולים, נכנסת למערה ויורדת לאט-לאט ובזהירות במדרגות הלא מסותתות והחלקות בלי לחשוב שוב.
—
האור העמום המסתנן למערה דרך הפתח מגלה לי את קצה המעיין שמנצנץ כמו כסף נוזלי.
קולות של מים זורמים ומטפטפים גורמים לי לשיכרון חושים ובשלב מסוים אינני בודקת את צעדיי או אם עוקבים אחריי.
המעיין קורא לי!
הוא שלי!
באור העמום, מי המעיין נראים צלולים ומזמינים, אין שום סיבה לדאוג, לכן אני פושטת את השמלה המזעזעת שנתן לי קווין וצוללת פנימה במהירות.
המים מחבקים אותי בחיבוק חם, שריריי משתחררים וכאביי נעלמים, אפילו הכאב בכף היד עם הטבעת הארורה כבר לא מורגש ולרגע אני מרגישה חסרת משקל – כאילו אני תלויה בין האדמה לבין השמים.
בתוך המעיין אני יכולה להתרחץ ולשחות לנצח ללא חשש מעיניים סקרניות או שיפוטיות, חופשיה להתענג על ההנאות הפשוטות של בדידות ושלווה.
אני צוללת פנימה ומביטה סביב – הכול כל-כך יפה ונוצץ!
זה המקום הכי טוב בטמריה כולה!
כאן אין את קווין הרשע, אין את הנסיכה לוסי העקשנית המעצבנית אין את הקטור המניפולציונר, אין את גלאהד איש-הרובוט, אין את חאן הסוטה, אין את אתניקס הבוגד, אין את זואול המפלצתי ואין את המלך קוסטום, את האלה פיימון, את האיש הסגול ואת האביר השחור וחיית המחמד שלו עם המשימות שהם נותנים לי…
אישאר כאן לנצח!
ראשי יוצא מהמים ואני שואפת אוויר כשיוך על פניי.
מצאתי מפלט מסערות החיים – אין שום אחריות ואין שום דאגות!
אין שום אחריות כלפי מאליה ואין שום דאגות לאטרמיס ולקרולינה…
מה?!
מה קרה לי?
אני מביטה כלפי מעלה – כבר שקיעה?!
הבטן שלי המקרקרת בפתאומיות טוענת שכן.
מדוע חאן לא בא לבדוק מדוע אני לא חוזרת?
במחשבה שנייה, טוב שהוא לא הגיע.
אני מגיחה מהמים רעננה ומחודשת, סוחטת את שיערי, מתנגבת בעזרת העלים שתלשתי, לובשת את בגדי המסע וקושרת למותניי את השמלה שנתן לי קווין.
אתייבש בחוץ כשחאן יהיה בפנים – אבל אני חייבת להזהיר אותו מהסכנה במעיין.
הוא בטח מעוצבן עליי ממש!
—
כשאני מגיעה אל הפתח אני מגלה שחאן נטש את המשמרת.
הוא נעלם!
הייתי חושבת שהוא ברח – אך מצד שני הש"ז והבגדים נמצאים אצלי במזוודה, יהיה טיפשי מצידו לעזוב.
מה קרה לו?
למרות האור העמום, בסופו של דבר אני מצליחה למצוא סימני עקבות המובילות אל תוך היער.
הכיוון שאליו מובילות העקבות מובילים למיקום שאינני מכירה או שאני יודעת עליו.
לחאן הייתה סיבה מספיק טובה כדי להסתכן וללכת לתוך היער במקום לנסות לצאת ממנו.
האם כדאי גם לי להסתכן ולבדוק לאן הלך בן-הברית החדש שלי?
ברור לי שהוא לא היה עושה זאת בשבילי.
יחד עם זאת – אני צריכה אותו כדי להגיע לאסטליה ואולי כדי להשיג צבא.
למרות שאני מצוברחת על העיכובים, אני מתקדמת חרש בעקבות סימני העקבות.
—
לאחר כשלוש שעות של הליכה מפרכת ביער אני מבחינה מרחוק באור זוהר.
שירה נשית נשמעת לאוזניי מעץ לא רחוק ממני ובמהירות אני אוטמת את אונזיי בכפות ידיי.
עכשיו הכול מובן לי.
סילבניות.
לעזאזל!
ראיתי לא מעט פעמים סלבניות לכודות במופעים המגיעים מדי פעם לטמריה הבירה, מנהלי המופעים משתמשים בהן כדי להרוויח ש"ז.
הסילבניות הן גזע דמוי אדם, לרוב נשי, בעלי יופי וקול מהפנטים ומפתים לכל יצור גברי ולפעמים גם נשי – אך הפיתוי הוא תמיד למען מטרה זדונית כזאת או אחרת.
מבט אחד, שירה, אשליית פיתוי טובה ושיחה שמעלה רגשות, מאווים ואובססיה – כל אלו דרכים לתפיסת הקורבן שלהן.
לאחר שמטרת הסילבניות הופנטה, משתמשות הסילבניות בחולשות ובמאווים של מהופנטיהם כדי למלא את רצונן – והמהופנט ממש מוכן לנטוש את חייו הקודמים ולמחוק את זהותו כדי להיות בכל רגע נתון עם הסילבנית ולמלא את כל רצונה.
אך מה שהן רוצות הוא לאו דווקא עונג תמידי.
הן רוצות להשתעשע בבובה השפוטה שלהן, לפעמים הן עשויות לשאוף להשתמש במהופנטים כחיילים נגד יצורים מסוכנים, ולפעמים הן שולחות את מהופנטיהן לשטח מיושב כדי לרכוש ידע וסודות – ולזרוע תוהו ובוהו כאשר מפרסמים את הידע ברבים.
לא אתפלא אם סילבנית הפנטה את חאן, הרי בין כה וכה יש לו תאוות…
קודם כל אני צריכה להבין איך להציל את עצמי מהסילבנית שליידי.
"היי, את!" אני קוראת לה כדי שתפסיק לשיר – וזה אכן עובד!
היא יורדת מהעץ ועכשיו אני רואה אותה בבירור.
הגוף של הסילבנית צעיר חטוב ופשוט מושלם. העור שלה חלק ונטול פגמים כמו שיש זהוב מפוסל. שערה נשפך כמו מפל מנצנץ על הכתף שלה. עיניה שבצבע כסף נוצץ גורמות לי להרגיש כאילו היא חודרת אל ליבי ומכיוון שאני קרובה אליה אני מריחה את הריח הנובע ממנה- ניחוח מתוק ומשכר שממלא את האוויר סביבנו.
יופייה והאור היוצא ממנה נותן לה מראה כאילו היא מעל בת-תמותה.
הלב שלי מאיץ את קצבו ופתאום אני שומעת קול נשי מאחוריי "איילקס?".
אני מסתובבת לכיוון הקול.
זה לא ייתכן!
"אמא!" אני רצה אליה. "מה את עושה כאן?".
הדמות מחלומותיי מחבקת אותי חיבוק אוהב "הייתי כאן כל הזמן, איילקס, חיכיתי לך".
"למה את מתכוונת?" אני שואלת ומתנתקת ממנה.
"כמו שאת ודאי הבנת, יש לך ייעוד גדול – הצלת טמריה!" מסבירה אמא. "אבל את צריכה נשק, לא?".
"ברור שכן," אני אומרת. "אבל אפילו תותח לא יוכל לעצור את זואול אם ישתחרר".
"לכן את צריכה נשק אחר," אומרת אמא. "חיפשתי אותו בשבילך והשכנים שלי ואני מצאנו מקור ממנו נובע קסם שם בטוח יש נשק כזה – יהלום טהור! אך הוא קבור ויש לחצוב את הדרך אליו".
"יהלום טהור?" אני מהרהרת. "ממתי יהלום משמש ככלי נשק?".
"אינך בוטחת בי, בתי?" אמא שואלת בעצב, מפנה את גבה אליי ומתחילה ללכת ממני.
אוי לא!
"כמובן שאני בוטחת בך!" אני מצהירה לה והיא מסתובבת אליי כשחיוך מרוח על פניה.
"אז תעזרי לי?" שואלת אמא.
"למה אנחנו מחכים?" אני דוחקת בה. "בואי נלך!".
לטמריה יש עוד הרבה הרפתקנים חזקים חוץ ממני שיוכלו לנצח את קווין ולמלא את המשימות שנתנה לי פיימון, אני כל הזמן נכשלת.
מאליה תקעה את עצמה – אני לא קשורה לזה.
לאטרמיס ולקרולינה יש אחד את השנייה ויש להם גם אמצעים, כמו אחוזה ומשרתים – הם יוכלו להסתדר בלעדיי.
בנוסף, לא זכור לי שאטרמיס אמר שהוא אוהב אותי, וקרולינה היא לא באמת הבת שלי מבחינה גנטית, אין לי אחריות אמיתית כלפיהם.
כל חיי חיכיתי לרגע שאיפגש באמת עם אמא וההרפתקה הזאת הוציאה ממני את כל הכוח – אני ראויה לאושר אמיתי!
לא משנה מה היא תבקש – העיקר שנהיה יחד!
—
אני הולכת בעקבות אמא לקרחת יער, ממנה נובע הזוהר שאיכשהו לא מפר את שלוותי.
אך אם את אמא זה לא מדאיג – אין לי סיבה לדאוג.
עץ ענק עומד לא רחוק ממנו ומתחתיו יש חור בתוך האדמה.
"היהלום נמצא שם, מתוקה," מודיעה אמא. "אני חלשה ואינני יכולה לגעת במקוש, לכן תצטרכי להצטרף לחוצבים למטה".
"כמובן, אמא! תודה על העזרה" אני מחייכת והיא מחבקת אותי בחזרה, ולאחר מכן אני נכנסת בגלישה דרך הפתח.
לאחר שאני נוחתת בכאב לא קל, אני פוקחת את עיניי ורואה מחזה מרהיב – יהלומים נוצצים בצבעי הקשת בכל פינה במנהרה תת קרקעית!
יצורים שונים, בעיקר גברים, חוצבים ללא הפסק בסלע ומעלים יהלומים למעל האדמה דרך חורים נוספים.
הם בטח רוצים למצוא את היהלום הטהור לפניי ולקחת אותו לעצמם!
זה לא יקרה במשמרת שלי!
אני חוטפת במהירות מקוש שנמצא בפינה ומתחילה לחצוב בסלע שנראה לי מלא יהלומים – רוב הסיכוי שיהיה שם.
לא אפסיק עד שאמצא אותו!
—
אינני יודעת כמה זמן עבר מאז שירדתי לכאן- רק שאני חוצבת בכל פינה ובקושי נחה.
לשבחי ייאמר שחצבתי הרבה יהלומים, אולי אפילו שבע מאות.
לפעמים אמא באה לעודד אותי ומביאה לי אוכל ושתייה, אך נעלמת כאשר אני מסיימת ורוצה לשוחח איתה.
החוצבים סביבי פחות או יותר כמוני – גם לא מצליחים למצוא את היהלום הטהור.
אני מותשת, אך חשוב להמשיך לעבוד.
הרי טמריה כולה תלויה בי!
בשלב מסוים אני נופלת על האדמה מרוב תשישות.
אמא מופיעה משום מקום ומביטה בי בדאגה "את בסדר, חמודה?".
"כן, הכול בסדר," אני פוטרת בהינף יד ואז מפהקת. "אני רק צריכה לשכב כמה דקות ואז אמשיך".
"חבל סתם לבזבז את הכוח היום, תהיי יותר יעילה אחרי מנוחה," היא אומרת. "בואי איתי, אנחנו חוגגים בחוץ".
"חוגגים?" אני שואלת. "לרגל מה החגיגה?".
"לרגל האורחים הרבים שהגיעו," היא מסבירה. "אורחים כמוך למשל".
טוב, לא אוכל לסרב להזמנה לחגיגה מטעם אמא שלי.
במיוחד כשהמסיבה בשבילי…
למען האמת, לא זכור לי שאי-פעם חגגו עבורי מסיבה כלשהי.
אני מהנהנת והולכת אחריה.
כשאני עולה לקרחת היער, מקדמת אותי סימפוניה של מראות וצלילים שממלאים את האוויר באנרגיה משכרת. האור עדיין זוהר בשמי הלילה, העצים מנוענעים ומטילים צללים רוקדים.
ניחוח בשמים ממלא את האוויר ומתערבב בניחוח של צליית בשרים ולחם טרי ובצד יש סלעים המשמשים כשולחנות עליהם בשר צלוי ופירות.
מסביבי מתאספים יצורים שונים וחוגגים, חלקם יושבים מדברים וצוחקים תוך כדי שתייה מבקבוקי כוהל גמדי, חלקם מנעימים את האווירה בשירה ובנגינה וחלקם אפילו רוקדים.
ברור שאני רוצה להצטרף לחגיגה שכזאת!
אני ניגשת אל קבוצת הרקדנים ומצטרפת אליהם בסיבובים ואמא שלי צופה בי בהערצה ומעודדת "קדימה איילקס! את מסוגלת ליותר מזה! תיהני מהרגע!"
המילים האחרונות משכנעות אותי לרקוד בפראות ובחופשיות.
לא אכפת לי אם צופים בי.
כשהמנגינה נגמרת ואנו יושבים לאכול, אני מבחינה בחוצב אנושי מוכר לי – אבל אינני זוכרת מהיכן.
חו…
חי…
טוב, זה לא משנה, עכשיו אני באמצע חגיגה!
בשלב מסוים אמא פונה אליי "איילקס, את הרפתקנית, נכון? בטח את מכירה כל מיני סיפורים".
"סיפורים? בהחלט!" אני משיבה.
"כולם!" אמא קוראת והקהל משתתק. "הבת שלי רוצה לספר סיפור".
אני צריכה אחד מצחיק כדי שהיא תהיה מרוצה.
"כשיצאתי למסע תיארתי שאעמוד בפני סכנות," אני ממציאה. "הייתי מוכנה לכל דבר – אבל הדבר הבא שראיתי ממש הדהים אותי".
"מה זה היה?" אני שומעת שאלה.
הקהל שלי!
"נתקלתי בטרולית הלובשת שמלה נוצצת!" אני מספרת. "אציין שהחוש האופנתי שלה הוא מחזה דיי מחריד לראות".
הסובבים צוחקים.
הסיפור שלי ממשיך "הטרולית זינקה ורקדה בטיפשות ופנתה אליי 'הו עלמתי, את רוצה להצטרף אליי לסיבוב?' לא יכולתי לסרב כי זה נראה לא מנומס – אז רקדנו".
אני מדגימה ריקודים טיפשיים שגורמים לקהל להיקרע מצחוק וכשאני מפסיקה אני אומרת "למרות שהמפגש שלנו היה די אבסורדי, הוא לימד אותי לקח חשוב – היכולת לצחוק היא הפרס הטוב ביותר!".
הקהל מריע ומוחא כפיים ואני קדה "רב תודות".
כשהחגיגה מסתיימת אמא ניגשת אליי "אני גאה בך!".
זה מחמם את ליבי ולכן אני אומרת "תהיי עוד יותר גאה בי כשאמצא עבורך את היהלום הטהור".
אמא מחייכת בעונג ואומרת "אין לי ספק בכך!".
שוב אני נכנסת לחור, לוקחת מקוש ומתחילה לחצוב במהירות ובכל הכוח.
למה אני צריכה את היהלום הזה בכלל?
אני לא צריכה, זאת מתנה בשביל אמא.
זה משהו שינחם אותה על כל הזמן שלא היינו יחד.
בשביל זה אני מוכנה לחצוב את כל הסלעים שיש בעולם!
שום דבר לא יפריד ביני לבין אמא שלי!
ההמשך יבוא…
תגובות (0)