מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שנים עשר: המאווים – פרק 66
לפרק הקודם:
—
אין לי דרך לצאת מהמצב הזה ללא לקיחת סיכון להגעה למצב גרוע יותר.
איך לא חשבתי על כך שגם ציפור יכולה להילכד בשוק אסטליה?
לאן שרילא תיקח אותי?
המחשבה על משחטה גורמת לי לרעוד.
אני מתפללת לכל אל שאני מכירה ונשבעת בליבי שאם אינצל ממצב הביש הזה – ארחם על כל ציפור שאני רואה!
לפתע, עוצרת שרילא ומסתכלת עליי כשניצוץ של 'אאוריקה' בעיניה.
"הגבירה!" היא אומרת ומביטה בי. "הגבירה באחוזה בקצה אסטליה אולי תשלם מחיר טוב על יצור מיוחד שכמותך, אותך היא תוכל לחקור!".
הגבירה?
סרינה!
אני הולכת להימכר לתושבי האחוזה של האוזן!
עד כמה שזה נשמע אירוני – סרינה שוב הצילה אותי.
אין מאושרת ממני!
היא מזדקפת ואז מתחילה להאיץ את קצב ההליכה כשהתוכנית שלה מתגבשת "זאת הזדמנות טובה ליצור קשר עם האנשים בנחלה ההיא," ממלמלת שרילא. "הם משפיעים באזורים האלה. זה עשוי להועיל גם למקלט בטוח בעת הצורך".
מקלט בטוח?
שם?
כן, בטח…
אני לא יכולה שלא להרגיש צרור של תקווה מהולה בפחד – מי יצא לקבל את הציפור?
הלוואי שזה לא יהיה עובד מטבח שמכין לארוחת בוקר עוף בתנור.
—
כשאנו עוברות בשערי חצר האחוזה של האוזן והשער המעבר נסגר מאחורינו אני נרגעת.
קרולינה ואטרמיס יושבים בחוץ על שטיח סרוג בצבע ירוק, ואוכלים פנקייקים עם סירופ מייפל.
טוב שזאת ארוחה חלבית.
קרולינה יושבת ברגליים משוכלות על הדשא הרך, מחייכת כשהפנקייקים נלעסים בפיה. היא לובשת שמלה פשוטה בצבע ירוק בהיר שנופלת ממש מתחת לברכיה, ולה מחשוף שאינני אוהבת.
השמלה מעוטרת בפרחים לבנים קטנטנים רקומים לאורך המחשוף ומוסיפים נופך של גחמה למראה שלה. שערה הבלונדיני נמשך עכשיו לאחור לצמה רפויה ולרגליה סנדלי עור חומים.
בגדים אלה נראים כמעט חדשים, בטח הושגו בשוק אסטליה על-ידי סרינה או משרתיה במהלך שהות קרולינה כאן.
אטרמיס מתרווח בנוחות על השטיח, שיערו השחור והקצר רטוב ומבטו ממוקד בקרולינה. הוא לבוש בחולצת פשתן לבנה רפויה עם השרוולים מופשלים עד למרפקיו, בטח הייתה שייכת להאוזן, שחושפת את ידיו שעדיין עם סימני אזיקים. מכנסי בד ארוכים בצבע אפור-כסוף לרגליו ורגליו היחפות מונחות על השטיח.
לראות אותם ככה, רגועים ומאושרים, ממלא אותי בתחושה של נחת.
קווין עדיין לא שם עליהם את ידיו.
ואם זה תלוי בי – הוא לא יעשה זאת אף פעם!
"שלום לכם," קוראת שרילא וכשמבטיהם פונים אליה היא קדה קלות. "היכן הגבירה סרינה? יש לי הצעה מיוחדת בשבילה".
"היא…" נראה שאטרמיס מתלבט איך לענות. "יצאה לעסקים חשובים, אנו האחראים בינתיים".
זה הזמן לפעול!
אני מצייצת בכל הכוח ובצורה הכי מוזיקלית ונעימה שאני מסוגלת.
עיניה של קרולינה מתבייתות עליי והיא קמה, מתקרבת ומצביעה עליי "איזו מין ציפור זו?".
שרילא מחייכת ומרימה בזהירות את הכלוב כדי להציג אותי "זאת ציפור ייחודית באמת! מעולם לא נתקלתי בציפור כזו. הנוצות שלה, השיר שלה – הכול בה יוצא דופן! אני רוצה למכור אותה לגבירה".
אני ממשיכה לצייץ באופן הכי טוב שאני מסוגלת כדי לאשר את דבריה.
אטרמיס קם, מתקדם ובוחן אותי בעניין.
איך אראה לו שזאת אני?
כמובן!
אני מנקרת על הכלוב 3 פעמים ברצף, לאחר מכן פעם אחת, לאחר מכן נותנת מכה לסורגים שנותנת הד ארוך על רצפת הכלוב, לאחר מכן מנקרת-מכה קטנה-מכה קטנה-מנקרת ולבסוף מכה 3 פעמים בכוח.
שרילא מביטה במבט מודאג בציפור שהשתגעה פתאום, ואילו אטרמיס מביט עליי בעיון וקורץ קריצה קטנה "זו אכן ציפור יפה, מה את מבקשת עבורה?".
"כיצד אתם קשורים לגבירה סרינה?" שואלת שרילא.
"אני הנכדה שלה" מצהירה קרולינה.
פעם ראשונה שההצהרה הזאת משמחת אותי.
השאלה היא – איך הם ישלמו לשרילא?
שרילא פתאום מחייכת "אם כך, אשמח למכור לכם את הציפור בחינם – בתנאי שתספרו לגבירה ששרילא, ציידת היצורים האקזוטיים האלדרינית משוק אסטליה מכרה אותה לכם".
בחינם?
הלוואי שהמזל שלי ימשיך כך.
"כמובן" עונה אטרמיס ושולח את ידו לקבל את הכלוב.
שרילא קדה שוב, מנתקת את הכלוב מהחגורה, מושיטה אותו לידי אטרמיס ופונה אל קרולינה "אני מתכבדת להפקיד את הציפור הזו בטיפולך, ילדה".
"נטפל בה כהוגן" מצהיר אטרמיס וקורץ לי שוב.
שרילא מחייכת, מסתובבת ועוזבת ומייד אטרמיס פותח את הכלוב ואת הרשת "איך הסתבכת ככה, שותפה?".
במיידיות אני מתרכזת ומשתנה חזרה לאנושית "איך ידעת?".
"קוד המורס היה רעיון גאוני! פושעים משתמשים בו כל הזמן" עונה אטרמיס.
קרולינה מתקרבת ונותנת לי חיבוק חם "הלכת להמון זמן! איפה סבתא?".
אני מחבקת את קרולינה בחזרה ועונה בעייפות "אני פה עכשיו".
מתעלמת בכוונה משאלתה.
"את נשארת פה הפעם?" שואל אטרמיס.
"הלוואי שיכולתי, אך באתי רק לזמן קצר ואני חייבת ללכת מכאן – וכך גם אתם," אני עונה בקצרה. "עוד לא סיימתי את מה שרציתי לעשות, ועכשיו גם אתם בסכנה כי המלך החדש מחפש אותנו".
אטרמיס שם את ידיו על מותניו "לאן את הולכת הפעם?".
"קודם כל, להחליף בגדים," אני נאנחת ומצביעה על השמלה שנתן לי החייט של קווין ואז על בגדי המסע שמצבם כבר בכי-רע "כל דבר שהוא לא הבגדים המזוויעים האלה, אולי בגדי משרתת".
"את דווקא נראית לא רע בכלל עם הבגדים האלה" מציין אטרמיס ומחייך.
האמירה שלו תופסת אותי לא מוכנה ואני מרגישה שאני מסמיקה.
למה זה כל כך משפיע עליי?
"חה-חה-חה, ממש מצחיק" אני עונה בעייפות ובציניות, אך אינני מסוגלת שלא לחייך.
אני מצביעה על השמלה שנתן לי קווין שקשורה למותניי "אני יכולה לשמש כמגדלור עם השמלה הזאת!".
"ומה רע בזה?" אומר אטרמיס ואז רוכן לנשק אותי.
במאבק עם עצמי אני עוצרת אותו בהנפת יד "בבקשה… לא עכשיו…".
עדיין לא ברורים לי יחסיי עם אטרמיס וזה לא הזמן להתחיל לברר.
עדיין לא פשוט… עדיין לא.
אטרמיס נאנח וצועד לאחור בהבעת מבט מאוכזב, אז כדי להשקיט את הלב הנצבט שלי אני מעבירה נושא ופונה אל קרולינה שצפתה בנו עד עכשיו בשתיקה "מה עבר עליכם בתקופה שבה נעדרתי?".
היא מושכת בכתפיה ואומרת "סבתא נעלמה פתאום, וכמה ימים אחר כך בא לחפש אותה אדם בשם חאן".
חאן יודע שסרינה מתה.
מדוע הוא חיפש אותה?
"האיש הזה עשה משהו חוץ מלחפש אותה?" אני שואלת בדאגה.
היא מנידה בראשה לשלילה "לא, הוא פשוט הלך".
מוזר.
"מה קרה לך מאז שנפרדנו?" שואל אטרמיס.
אני לא עונה לו אלא פונה לקרולינה "תשמעי, אני ואטרמיס צריכים לדבר כמה דקות לבד, בסדר?".
לא טוב שהיא תשמע מה עבר עליי.
היא מהנהנת.
"בואי פנימה לחדרי, נדבר שם" הוא אוחז בידי.
יחד?
לחדרו הפרטי?
אני מסמיקה והולכת בעקבותיו.
—
אנחנו עולים במדרגות ומגיעים לחדר רחב מקורה בעץ ואני סורקת את החדר בעיניי.
אף פעם לא הייתי בחלק הזה של האחוזה של האוזן – אך אינני מופתעת מהאלגנטיות ומהיוקרה שלו.
הקירות מצופים בעץ עשיר וכהה המעניקים לחלל תחושה חמימה ומזמינה. וילונות קטיפה כבדים במסגרות בצבע בורדו עמוק חלונות גבוהים מכסים חלק מהחלונות שמול הדלת.
מיטת אפיריון מפוארת נמצאת בצמוד לחלונות, המסגרת שלה מגולפת בעיצובים מורכבים של דרקונים קטנים. המיטה עטופה בשמיכות קטיפה וסדיני משי בגווני ארגמן וזהב וכריות נוי מסודרות בקפידה בראש המיטה. כורסת קטיפה מרופדת בעור ירוק עמוק נמצאת לא רחוק מהמיטה.
בצד אחד של החדר עומד ארון בגדים גדול ומקושט עשוי מהגוני מלוטש, דלתותיו פתוחות מעט כדי לחשוף בגדי גבר מפוארים תלויים בקפידה.
בצד הארון, בחלק הרחוק מהדלת, ניצבת ספרייה בה ספרים ישנים וחדשים בכתב אנושי אותם אני יכולה למכור בהון ש"ז. מתחת לספרייה מדף גדול של יינות וכוסות ומעל הספרייה מעט מצד ימין שתי חרבות תלויות בצורת X.
על כל קירות החדר תלויות תמונות רבות וציורים של האוזן ופסלון קטן של צורת האוזן מונח על שולחן עגול נמוך.
כל החדר הזה צועק האוזן!
זיכרון החניקה גורם לי לרעוד ואני מתיישבת בחולשה על הכורסה.
אטרמיס מתיישב על המיטה מולי "נראה לי שיעזור לך להרגיש טוב יותר אם תשתפי אותי, שותפה".
הוא צודק.
לפחות הפעם הזאת מישהו אומר לי 'לשתף' ואני מסכימה.
אני נאנחת אנחת רווחה "הגעתי לאלריה, שם אולצתי להתחתן עם סדיסט פסיכופט. משם עברתי לטמריה הבירה בזמן שאותו סדיסט חולל שם מהפכה," אני שואפת אוויר לפני שאני ממשיכה ורואה שאטרמיס מביע מבט משולב של דאגה-זעזוע-עצבות. "ניסיתי לברוח משם יחד עם הנסיכה לוסי – אבל הסדיסט, שנעשה למלך האימפריה תפס אותי ועינה אותי גופנית, קוגניטיבית ונפשית," דמעות מתחילות לזלוג מעיני ואני מביטה בבושה על האדמה "לבסוף, נאלצתי להקריב חברה טובה כדי להגיע לכאן".
חשוב לדלג על הקטע בו הרגתי את האוזן ועל הקטעים בהם ויתרתי על אטרמיס ועל קרולינה לפחות פעמיים מרצוני החופשי.
אטרמיס מחבק אותי ואומר "ששש… הכול יהיה בסדר, היית חייבת, אולי היא תסלח לך".
עכשיו עולה בי ההבנה – אני בגדתי במאליה בדיוק באותו האופן שבו אטרמיס בגד בי!
אם אמצא דרך לסלוח לעצמי – אני חייבת לסלוח לו!
אטרמיס שם לב לטבעת המקוללת שנתן לי קווין "דווקא חשבתי על חיים ממוסדים אם כבר יש לך את קרולינה – אבל אם את נשואה בטח לא תהיי מעוניינת".
חיים ממוסדים?
איתי?
"אתה זוכר שאמרתי שהוא סדיסט? זאת ההוכחה!" אני מציגה את כף ידי. "אני לא מסוגלת להוריד אותה, ואם אתנגד לו או אחשוב עליו מחשבה רעה כאשר הוא נמצא קרוב אליי – הטבעת עלולה לגרום לי לנמק!".
"זאת אומרת שאת מסכימה להקים איתי משפחה, שותפה?" שואל אטרמיס בהבעת מבט שאינני מצליחה לפרש.
במיידיות, ללא שהות נוספת כדי שלא אתחרט אני עונה "כשכל זה ייגמר ואם שנינו עוד נהיה בחיים, שותף יקר, תשאל אותי שוב," אני קמה, מנשקת אותו בלחי ואז מוסיפה "כנראה שהתשובה תהיה חיובית!".
אטרמיס מזמין אותי לשבת לידו ואני מתיישבת ומוסיפה "ותקרא לי 'איילקס' אם אתה רוצה".
הוא צוחק וזורק עליי כרית "אז אני מבין שאנחנו כבר לא רק 'שותפים'?".
"כנראה שלא," אני צוחקת, זורקת עליו כרית בחזרה ואז מביעה פרצוף רציני. "עכשיו תקשיב: אנחנו – כולנו, כולל המשרתים, צריכים לנטוש את האחוזה לפני שחיילי המלך יגיעו, אז תתחילו לאסוף ציוד. מחר לאחר סעודת בוקר מוקדמת אתה, קרולינה ואני מסתלקים מכאן".
אטרמיס מביט בי במבט מיואש "לאן נלך?".
לאן קווין עוד לא הגיע? "כמה שיותר דרומה".
אטרמיס מהנהן "אשאיר אותך כאן לנוח ואנו נתחיל להתארגן"
כשהוא יוצא – קשה לי לעצור בעצמי לומר לו לא ללכת.
אני נשכבת על המיטה הנוחה ועוצמת עיניים.
בשונה מהפעמים הקודמות – אני לא רוצה לעזוב את האחוזה…
—
הפעם זה לא חלום – זה סיוט!
בחלומי אני מוצאת את עצמי במערה גדולה, עתיקה ונטושה.
האוויר סמיך, החושך מעיק ואני נלחצת מהצעדים שלי שמהדהדים בכל המערה.
קירות המערה מחוספסים וחצובים מהסלע עצמו ומלפני חלק מהקירות יש סורגי ברזל חלודים ושבורים.
בית סוהר ישן תת-קרקעי.
לאחר בדיקה נוספת שאני לבד אני מתחילה לחקור את בית הסוהר – ומייד מתחרטת!
בחלל המערה פזורים מכשירי עינויים שונים; מתלה משרשרת ברזל, ארון ברזל שבור עם קוצים שדלתותיו פתוחות מעט, הנועד בעיקר להפחדת האסיר, כיסא חקירה עם רצועות חגורות של בד דהוי ומיטת מתיחה הדומה לזאת בה עינה אותי קווין.
חדר הזוועות הזה אולי היה פעם בית-סוהר, אך האכזריות המוחלטת שלו מעלה בי בחילה ואני מסיתה את מבטי.
לא פלא שהמקום חבוי מתחת לקרקע – קיומו אסור מבחינה מוסרית!
מדוע אני נמצאת כאן?
תוך רגע אני מבחינה באדם מוכר לי שנכנס אל המערה משום-מקום, ואני עוקבת אחריו בריחוף.
מה קווין עושה כאן?
מדוע הוא לבדו?
בעצם, איפה אני נמצאת?
קווין מזיז סלע בקיר המערה והקיר נפתח ומגלה מערה נסתרת, קטנה יותר ועתיקה יותר מקודמתה.
ככל שאני מעמיקה לתוך המאורה העתיקה נראה שהאוויר מתקרר, ושקט מפחיד עוטף אותי.
יחסית למערת הכלא המזוויע – המערה הזאת קטנה יותר אך מפוארת מאוד
זוהר קלוש וזרחני בוקע מכתמי טחב וחזזיות, מטיל אור רפאים על רונות בכתב אלפי הכתובות על הקירות, שאותן קווין קורא לעצמו בשקיקה.
במרכז המערה ניצב סלע מאסיבי, פניו חלקים וכמעט מלוטשים, אך עם זאת אני מרגישה כאילו הוא מדיף הילה של איום.
הסלע של זואול ללא ספק.
הסלע חרוט ברונות וסמלים מורכבים שזוהרות במעומעם כשקווין מבטא בקול את הכתוב על הקיר.
אני מרגישה אי-נחת כשאני מביטה בסלע.
נכון שזואול לכוד שם – אך הוא עלול לפרוץ את הסלע בזעם בכל רגע ולבלוע את נשמתי, כמו שבלע את נשמתו של האוזן.
זה יכול לקרות במהלך חלום?
אני נושמת נשימה עמוקה כדי להרגיע את עצמי – לא סתם אני חולמת דווקא את זה.
ייתכן מאוד שהדרך להיפטר מזואול תלויה במה שאראה כאן.
קרח מתחיל לעטוף את כל קירות המערה כאשר אור בצבע אדום כהה בוקע מתוך סדק קטן בסלע "מדוע באת לכאן שוב, חצי-אלף?".
הקול נמוך, רוטט ומרעיש ונשמע כמו רעם רחוק.
אני מתחילה להרגיש צמרמורת.
"עשיתי את חלקי, זואול," מצהיר קווין, שלשבחו ייאמר שלא נראה עליו שום פחד. "יצרתי סדק בסלע כדי שתתחיל להתחזק – ואתה לא גילית לי אפילו על חלק קטן מהתהליך".
על איזה תהליך קווין מדבר?
"לחצאי-אלפים מעולם לא הייתה סבלנות," רוטן זואול. "אך תצטרך את כוחה של הישרה עבור השלב הראשון".
כמובן שהוא יצטרך אותי…
"אצטרך את איילקס?" מתפלא קווין. "איך היא תועיל לי? היא שבורה לגמרי! מחכה בתא הכלא בהצהרה שתעשה כל מה שאומר לה," ואז הוא מביע מבט מרוגז "מדוע אני צריך אותה בכלל? היא פשפש! ".
אינני נעלבת.
אם קווין טוען שאני בבית הסוהר, ואני יודעת שקווין יצא לאסוף צבא על-מנת להילחם בענקי הקרח במאחז אילאקס בצפון, אז כל המחזה שאני רואה קרה בעבר.
אני מחכה להמשך כדי לדלות כמה שיותר מידע, אך במקום לשמוע מה זואול עונה לקווין, אני שומעת את קולו של זואול "אני רואה אותך, ישרה".
דמות כלב שחור ענק העומד על שניים מתגשם מולי, אך לשמחתי אינני רואה את כפותיו.
מה שאני בערך רואה מבעד לערפל זה את שאר גופו.
כל גופו עטוף בערפל, אך אני רואה שעורו מחוספס ומלא בפיח לוהט.
שיני זואול רבים וחדים ונראה כאילו לבה רותחת משמשת במקום רוק פיו. עיני הכלב שבצורת כפתור ענקי ואדומות בצבע להבה, חודרות לתוך עמקי נשמתי.
ברקים סגולים יוצאים מאוזניו שמתחת לקרניו עשויות השנהב, ואילו הקרניים עצמן ענקיות ושוכבות בצורה מאונכת.
למרות שזה חלום – אני מרגישה חשופה ופגיעה.
"גם אני רואה אותך… בערך" אני מצייצת
איזו תשובה טיפשית…
"לא תוכלי לברוח לתמיד", קובע זואול בקול בוטח. "נשמות כל מי שאת אוהבת יהיו שלי, ואת תתחנני שאשחרר אותן בתנאי שתעזרי לחצי-האלף הטיפש לשחרר אותי".
לפחות זואול ואני מסכימים לגבי קווין.
"הזמן יגיד את שלו" אני מצייצת שוב.
"הימלטי אם את חייבת," מתגרה זואול וצוחק. "אבל דעי את זה – אין מקום שאת יכולה להסתתר בו לנצח".
—
כשקולו של זואול נמוג אני מתעוררת בבהלה לתנוחת ישיבה, מוכנה לתקוף.
אורות של בוקר מאירות דרך החלון ואני מרגיעה את עצמי תוך כדי סידור קצב נשימותיי.
החלום נגמר, אך דבריו של זואול עדיין גורמים לי לרעוד.
חייבת להיות דרך להיפטר ממנו ומקווין.
קווין צריך אותי בשביל מה שהוא עושה, אם אשוב לטמריה הבירה – אלך ישר לידיים שלו.
אני מביטה סביב כאילו הפתרון נמצא שם.
נראה שמגש אוכל ובקבוק מים הושמו על השולחן בזמן שישנתי – חביתה וצנימים עם גבינה צהובה.
בנוסף, על הכורסה מונחים זוג מכנסיים קצרים צמודים מעור בצבע ירוק, חולצה לבנה ארוכת שרוולים ללא מחשוף מוחצן עליה שמלה אדומה-חומה מבד בעלת כתפיות, על החלק העליון בה שזורים חוטים צהובים לאורכה והיא נחגרת בחגורת אבזם דו-שלבית במותניים עשיית עור בצבע חום בהיר.
אטרמיס ידע מה לבחור עבורי.
במהירות אני מנקרת את האוכל הטעים שכבר קר ושותה את המים שכרגע פושרים לרוויה ואז יוצאת מהחדר ויורדת אל קומת המבוא בה חדר המקלחת הגדול.
בזמן שאני מתקלחת כדי להתרענן אני חושבת על צעדיי הבאים.
ראשית, אני חייבת למצוא את הנסיכה לוסי לפני שקווין או כל מישהו אחר ימצא אותה, ולנסות לשנות את טיבה.
אני גם צריכה למצוא את מאליה ולהציל אותה מגלאהד איש-הרובוט.
וכמובן, אני חייבת לעצור את קווין מלשחרר את זואול מכלאו ולהיפטר מקווין לתמיד.
אך כדי ששום דבר לא יעצור אותי – אני צריכה לדאוג לביטחונם של אטרמיס ושל קרולינה.
למיטב ידיעתי קווין לא הגיע דרומה, אך כפי שנוכחתי לדעת בכל המסע הזה – קווין הוא לא האיום היחיד בטמריה.
היכן יש בדרום מקום בטוח?
כמובן!
איי קספיאס!
טוב, זה מקום ממש לא סימפטי ובהחלט מסוכן – אך לאטרמיס יש ניסיון בתור שריף וייקח לקווין זמן להגיע לשם.
אני סוגרת את המים, מתכסה בחלוק – שכמובן בצבע ירוק, חוזרת לחדר ומתלבשת ולבסוף סוקרת את החדר כדי לאסוף דברים שימושיים.
בתוך דבר ראשון אני לוקחת כלי נשק – שתי החרבות נראות יעילות ואני חוגרת אותן בחגורה. למרות שאני יודעת להשתמש רק בחרב אחת בו זמנית, למקרה שאחת תיפול האחרת תשמש אותי בתוכנית ב'..
אני לא מוצאת שום כלי נשק אחר יעיל נראה לעין – אך כשאני מסתובבת אני מפילה בטעות את הפסל שעל השולחן והוא נשבר לרסיסים.
בתוך השברים מתגלה פגיון חד ביותר, כנראה היה אמור לשמש את האוזן במתקפת פתע.
אני מתכופפת, מרימה אותו, חוגרת אותו ואז מבטי פונה לספרייה.
רגע…
יש כאן גם ספרים על קסמים!
האוזן עסק בקסם?
אין-מצב!
סביר להניח, שהוא רק רצה להרשים את אמא שלו.
לעומתו, שוב – בזכות אמא שלו, אני אולי כן מסוגלת ללמוד משהו יעיל.
אני נוברת בספרים שנראים לי כספרי קסם ומוצאת ספר בעל כריכת עור בצבע כחול-כהה, במרכז הכריכה ציור כדור בדולח בו ברקים חשמליים שנראים מבזיקים ברגים אלה.
על הספר אין שם, אך יש לי הרגשה מוזרה שמה שכתוב בו מתאים בדיוק לצרכיי.
כשאני נוברת בספר בכל דף ריק מופיעה רק מילה אחת 'אצבע בדף'.
במשיכת כתפיים אני מבצעת את המבוקש על דף רנדומאלי – ומייד האזור משתנה.
מראות שלי מוציאה ברק מאצבעי ומראות אחרים שלי מקבלת ברק לתוך ידיי מסתובבים סביבי, וכמו במקרה עם סרינה – מילות הקסם צצות בפתאומיות במוחי.
אוקיי.
קסם ברק וקסם הדף הינם שימושיים מאוד.
פתאום אני מועפת ממקומי לאחור אל הקיר והכול משתנה חזרה למציאות.
ההדף שאני מקבלת מעיף אותי על הקיר מאחוריי ותמונה של האוזן מתרסקת קרוב אליי.
למרות הכאב שנוצר, הדמיון של קווין שנעשה לחצי-אלף צלוי גורם לי להתפקע מצחוק.
"אני שמח שאת צוחקת באמת סוף-סוף" אני שומעת את קולו של אטרמיס מאחוריי.
"חצוף!" אני גוערת ומסתובבת אליו. "אתה נכנס בלי לדפוק?".
אטרמיס לובש טוניקה מעור בצבע ירוק-יער שקשורה במותן בחגורת עור בלויה בצבע חום בה תלוי פגיון. מתחת לחולצה אני מבחינה בחוד חרב שכנראה חגורה על גופו. מכנסיו בגוון כהה יותר כמעט שחור ובלווים, בטוח לא נועדו להאוזן. מגפי העור שלרגליו ששרוכים בחוזקה, מגיעים ממש מתחת לברכיו ועל צווארו הוא לובש צעיף צמר אדום דהוי.
הוא מוכן למסע, אני עדיין לא.
"שמעתי קול חבטה" מסביר-מתנצל אטרמיס וסורק אותי במבטו.
לא, הוא סורק את מה שמאחוריי!
אני נעמדת ומסתובבת לכיוון אליו הוא מביט – חור נוצר בקיר והוא מוביל אל מסדרון צר בעל קירות עץ.
מה האוזן הסתיר שם?
ההתעניינות מושכת אותי פנימה אל תוך המסדרון הצר ואני נכנסת ונדחקת בין הקירות.
המסדרון מוביל מטה ואני בקושי שומרת על שיווי משקל, אטרמיס לעומתי מתקדם בקלות.
בושה!
אני היא זאת שמומחית בפריצה למקומות.
כשהמסדרון נגמר הוא נפתח למערה זוהרת, כנראה תת-קרקעית, אותה מאיר רק חפץ אחד – מראה על קיר נגדי לפתח.
המראה לא דומה לאף מראה שראיתי בעבר – המסגרת שלה עשויה מעץ כהה וכמעט שחור,
כל אינסטינקט אומר לי שהמראה הזאת היא הרבה יותר ממה שהיא נראית לעין, וזה גורם לי לצמרמורת.
יחד עם זאת, שום דבר לא מרמז עליה שהיא מיוחדת.
אם כן, מדוע היא הוסתרה?
אטרמיס ואני מתקדמים לכיוון המראה ואני מביטה לתוכה – אך אינני רואה את השתקפותנו.
חצר הארמון של טמריה הבירה נראה במראה, קרולינה אשת-הזאב מתקדמת לכיוון הארמון.
אני יוצאת לכיוונה כשחיוך מאושר על פניי וברגע שאנו נפגשות – אני תוקעת בה סכין!
המחזה נגמר אחרי שקרולינה מביעה מבט מופתע-נדהם ונופלת על האדמה, מייד לאחר מכן נראית השתקפותנו.
לא!
לא אעשה זאת אף פעם לקרולינה, גם אם היא תהפוך לאשת-זאב!
אני פונה אל אטרמיס – הוא מביט במראה במבט מיוסר כשידו מכסה את מרכז הבטן שלו.
"הכול בסדר, אטרמיס?" אני שואלת.
"כ… כן, שותפה," הוא עוצם את עיניו ואז מסתובב אליי ומביט רק בי. "בואי נלך, קרולינה כבר מוכנה והכול ארוז על הכרכרה".
אני מהנהנת והולכת בעקבותיו.
מה אטרמיס ראה שם?
ובכלל, מדוע האוזן היה צריך את המראה מלכתחילה לפני שהחביא אותה?
כשאנו מגיעים לקרולינה אני רואה שהיא באמת מוכנה ובהחלט נראה שסרינה השקיעה במראה שלה.
קרולינה לבושה בטוניקה בצבע ירוק אזמרגד תוסס עם שרוולים המגיעים עד למרפקים, הטוניקה חגורה ברצועת עור עבה, ממנה תלויים שני פגיונות עם להב חד הגדולים כמעט כמו אמות הידיים שלה אך אני בטוחה שהיא מיומנת כדי להשתמש בהם. מכנסיים ארוכים עבים וחומים תחובים במגפיים בגובה רגליה מתאימים לה בצורה מושלמת ושיערה הבלונדיני קשור עדיין בצמה.
כרכרת הסוסים בה נסעתי עם צ'יפה, האוזן וסרינה אל אחוזתה של סרינה נראית ממרחק, מוכנה לנסיעה.
"הגיע הזמן ללכת" אני פוסקת וצועדת לכיוון הכרכרה.
המשך יבוא בספר שלושה עשר (!!!) – 'לב האבן ולב הקרח'
מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 67
תגובות (0)