מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שמיני: משחקים מלכותיים – פרק 46
לפרק הקודם – פרולוג מסע שני:
מסעות בטמריה/ סיכום מתומצת של מסע ראשון, דמויות עיקריות נוספות ופרולוג למסע שני
—
חיילי המלך קוסטום גוררים אותי אל בית הסוהר, אל הקומה המינוס חמש לאותו התא ממנו יצאתי אל המסע.
אני לא רגועה בכלל אבל גם לא נאבקת עם החיילים.
זאת לא אשמתם שהם עיוורים למה שקורה.
יחסית למאסרים קודמים במקומות אחרים- אינני מובלת בגסות, וכאשר אני מוכנסת לתא הכלא החיילים מטפלים במקום הדקירה ואז חובשים אותו.
אני שומרת על שתיקה ומנסה להיות אסירה ממושמעת.
זה לא הזמן להתלונן על חוסר הצניעות שבדבר, ונראה שהם באמת נזהרים.
לבסוף, לאחר שהתא ננעל מאחוריי, זורקים לי החיילים בגדי אסירה מבעד לסורגים- חולצה ומכנסיים אווריריים מבד בצבע לבן, המתאימים לגודל שלי.
הם מסתובבים כדי לכבד את פרטיותי ואני מחליפה בגדים, מודיעה כשאני מסיימת ונותנת להם את בגדי הנסיכה שקטנים עליי, ולכן קרועים בין כה וכה.
"אם את צריכה משהו רציני- תקראי" אומר אחד. "אולי נגיע".
אני מהנהנת.
מדוע שידברו בצורה נחמדה אל האסירה שחטפה את הנסיכה לוסי, ושלפני רגע איימה שוב על חיי הנסיכה?
יכול להיות שאני לא היחידה ששמה לב לשינוי שחל במלך קוסטום?
—
כשהחיילים הולכים אני מסתובבת סביב עצמי מספר פעמים.
מה קורה כאן, לעזאזל?
מה התועלת של דוויל בכך שאני כלואה כאן?
לבסוף אני מבינה.
אני כזאת אידיוטית!
אם ידיי לא היו אזוקות הייתי טופחת על ראשי.
במקום זאת, אני אומרת לעצמי בקול- "המלך קוסטום!".
המלך קוסטום לא יודע שאני כאן, ולא יודע שהבת שלו חזרה!
מבחינתו, בעוד מספר ימים המשימה תיכשל, דוויל יקבל אותי, ואולי דוויל יגרום לכך שהמלך קוסטום ימות במלחמה.
אם כך, איפה המלך נמצא?
"איילקס?" אני שומעת קול גברי מוכר מתא מצד ימין "מה את עושה כאן?".
"איזה סוף מעניין" שומעת קול גברי אחר, מוכר יותר, מתא אחר באותו צד.
כשאני מביטה מבעד לסורגים לכיוון התאים, אני מרגישה מסוחררת לחלוטין ומתיישבת בכבדות על רגליי ברצפת התא שלי.
השני שדיבר, בתא הקרוב אליי הוא האוזן, בנה של סרינה, לבוש בבגדי אסירים דומים לשלי.
עכשיו הוא שונה מהפעם האחרונה בה ראיתי אותו- צנום, מלוכלך, שזוף ובעל סימני התעללות.
אני לא יודעת אם אני שמחה או עצובה למראהו.
מה שמפיל אותי הוא המדבר הראשון – המלך קוסטום עצמו!
או, לפחות מה שנשאר ממנו…
הוא עירום בפלג גופו העליון, ולובש בפלג התחתון מכנסי בד דומים לשלי קרועות מעט. חלק מרובה משיער ראשו נשר, חלק משיניו ומציפורניו שבורות, זקנו לא מגולח, גופו צנום וחלוש ונראה שעבר יותר התעללות מאשר האוזן.
בנוסף, בשונה ממני ומהאוזן- זרועותיו של המלך קוסטום אזוקות בשרשראות המחוברות לרצפת התא.
"מלכי," אני מכירה בנוכחותו בהינד ראש לא מלכותי בעליל. "האוזן… מה קורה כאן לכל הרוחות?".
"אני כאן בגללך, אשתי" אומר האוזן.
אני מתפתה לנעוץ בהאוזן מבט זועם, אבל מתגברת על הדחף ובמקום זאת שואלת "בגללי? מה זאת אומרת?".
"גרמת לאמא להחליט להיפטר ממני- ובין רגע מצאתי את עצמי כאן, אך לפחות אנחנו יחד" הוא מחייך בשיניים צהובות.
"זה הדבר היחיד שאתה מסוגל לחשוב עליו כרגע?" אני מוכיחה אותו.
"את מקור האושר שלי כאן, אשתי" הוא מצחקק.
אני מתעלמת ממנו.
אטפל בו מאוחר יותר.
"עדיין לא הבנתי מה את עושה כאן, איילקס" אומר קוסטום.
אני פונה בחזרה למלך "מלכי, אני מחויבת לעדכן אותך שהבת שלך, הנסיכה לוסי, נמצאת כאן בארמון, בריאה ושלמה, לעת עתה".
המלך מחייך לרגע אבל אז מתמלא בדאגה "אסור שהיא תישאר איתו לבד".
את שומעת את קולו של הקטור בראשי "האם סיימת?".
"מסתבר שרק התחלתי" אני רוטנת, דבר גורם לאחרים להביט בי בבלבול.
"סיכמנו רק על שיחה- ושוחחת" נשמע קולו של הקטור.
"היא עוד לא התחילה," אני מנסה למצוא טענה. "עד עכשיו היו רק דברי נימוסין. תן לי עוד שעה, בבקשה".
"חצי שעה" פוסק הקטור.
אני מתעשתת ודוחפת את נקודות הקיר אותם דחף המלך כשיצאתי.
הקיר לא זז!
לעזאזל!
אולי אצל האחרים זה יעבוד "מלכי, אין לי הרבה זמן. בעוד כחצי שעה קוסם באלריה יטיל כישוף על קווצת שיער שלי, ואשוגר ישירות לשם. בזמן שנותר הייתי רוצה להגות איתך תכנית עבודה. את הקיר ניסיתם כבר?".
"כן, אך מדוע את שואלת?" מתעניין המלך.
הוא טיפש?
"אולי גם בתאים שלכם יש גם קיר כמו שהראית לי לפני שיצאתי למסע אליו שלחת אותי," ואז אני מוסיפה "מלכי".
"אין לי מושג על מה את מדברת, איילקס", הוא אומר "מי שדיבר איתך לא היה אני, וכנראה הוא חסם את היציאות".
אני ממצמצת בהפתעה "כבר אז זה היה דוויל?!".
הוא נאנח "כנראה".
"זה קצת משנה את פני הדברים," אני מודה. "מתי נחטפה הנסיכה?".
"היא לא נחטפה," מסביר המלך. "דוויל סיפר לי ששלח אותה לאלריה בשמי".
אז המכתב שהביא הקטור היה אמיתי.
טוב…
בערך.
"איך דוויל הגיע למעמד כזה?" אני חוקרת.
"לפני כחודש, כשהחלו להישמע שמועות על צבא אלריה הנאסף, עקב חשש מבוגדים בממלכה החלטתי שאני חייב הגנה אמינה על לוסי…" החל המלך.
"הגנה אמינה?!" אני נחרדת מרמת הטיפשות הזאת. "לשד אתה קורא יצור אמין?".
"חקרתי למשך זמן רב, והגעתי למסקנה שהשבעת יצור קוסמי יכולה הכי להועיל. היצור הכי חזק והכי מתאים שמצאתי היה דוויל," הוא עוצר כשאני פותחת את פי כדי למחות, ואז אומר "תני לי להמשיך. דוויל הוא אינו השד הראשון בו שלטתי, היו לו קודמים, לכן חשבתי שאוכל לשלוט גם בו. העליתי אותו מהעולם התחתון וביקשתי ממנו שישמור על הבת שלי- ובתמורה יקבל איזה חלק שירצה מהממלכה. הוא הסכים ונשבע, אך רגע לאחר מכן מצאתי את עצמי כאן נראה כך. לא עבר הרבה זמן עד שדוויל ירד אליי, נראה כדמותי, והסביר שבחר את השטח האישי שלי – אך ימלא את הבטחתו".
כנראה אני הכלי למילוי ההבטחה.
נפלא!
אבל מדוע דוויל בחר דווקא בי?
אני כמעט מתפוצצת על המלך ומחווה בידיי סביבי "כל זה רק בשביל הגנה?! יש לך מושג קלוש למה גרמת?!".
כבר אין לי זמן או סבלנות לפנות אליו בתארים מלכותיים.
"גרמתי להגנה לילדה שלי- לא לממלכה ואני מעדיף כך!" הוא עונה ונותן חזות מכובדת עד כמה שאפשר. "יש לי אויבים רבים ומגוונים מבית ומחוץ".
אני רוטנת "עכשיו צברת לך עוד כמה אויבים עוצמתיים למדיי".
"אל תדרכי לי על הפצעים, איילקס," כועס המלך קוסטום. "אחרי הכול- אני עדיין מלכך! תני מעט כבוד".
אין זמן להתווכח ולכן אני לוקחת נשימה עמוקה "אם אתה מכיר את דוויל- אתה יודע כיצד ניתן להביס אותו?".
"רק באמצעות התיבה ממנה הוצאתי אותו," מסביר המלך. "אבל היא בטח תחת משמר כבד. בנוסף, דוויל צריך להיות נוכח כשפותחים אותה".
"תתאר לי אותה" אני מבקשת-דורשת.
לוקח זמן עד שהוא נזכר "זוהי תיבה בצבע חום עשויה מאלון עתיק, עליו חרותות אותיות אלפיות הנועלות אותה בעזרת שמונה רגלי נחש עץ".
אני מהנהנת.
אוכל לזהות אותה במידת הצורך.
"אתם חייבים לנסות להיחלץ מכאן," אני אומרת למלך ולהאוזן. "אנסה לעבוד מבחוץ ככל יכולתי. מלכי, חייה של לוסי תלויים בכך. אנחנו לא יכולים לנטוש אותה עם השד".
"זה מסוכן ומסובך עוד יותר," אומר המלך בייאוש. "לוסי הינה מאומצת ואינה אנושית אלא פיה, היא לא יודעת את שתי העובדות האלה, לא הרבה יודעים אותם – כנראה דוויל כן מודע לכך".
לכן דוויל חפץ בי!
הוא ידע שלוסי תבטח בי כדי לחזור לטמריה הבירה – וכך תהיה שלו!
"יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?" אני לא מצליחה לרסן את העצבים שלי. "נניח, שהטירה עשויה בעצם משוקולד?".
איך המלך קוסטום היה יכול להשמיט פרטים כאלה חשובים?
"כן, דוויל תמיד נמצא מהלך אחד קדימה," עונה המלך בעגמומיות. "הוא נכלא על ידי אבי, המלך קלארק. הטקטיקה היא – צריך לפעול ללא חשיבה".
"כלומר, כדי לנצח את דוויל – אני לא אמורה לתכנן כלום?" אני שואלת.
המלך מהנהן.
זה אמור להיות פשוט, בעיקר לאור העובדה שעד עכשיו לא באמת היו לי תוכניות.
פשוט הגבתי לסיטואציות לפי מה שהיה נראה לי מתאים באותו רגע.
מצד שני, דוויל אמר שהוא מכיר אותי טוב, אולי הוא יוכל לדעת כיצד אגיב באותו רגע נתון.
אצטרך לעשות משהו שלא מתאים לי ושלא צפוי שאעשה.
"אם כך, אני הולכת לעשות את הצעד הראשון שלי," אני שואפת אוויר ומתכוננת להטיל את הפצצה. "מלכי הרם, האם תסכים לחתן אותי ואת האוזן?".
המשך יבוא…
תגובות (0)