מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שמיני: משחקים מלכותיים – פרק 49
לפרק הקודם:
—
הנזר הזה כל-כך יפה!
הוא יושב על ראשי בצורה מושלמת, כאילו מאז ומעולם נועד רק לי.
בטח הוא עלה הון תועפות לקווין.
אני מביטה בקווין הרוכן ברך.
מה קווין שאל?
אני?
מלכה לצידו של היצור הטוב ביותר בעולם?
מכל הנשים כאן באלריה, או בכלל מכל הנשים בטמריה – הוא בוחר דווקא בי!
אינני מאמינה למזלי הטוב!
ברור שאומר 'כן'!
אני רוצה להושיט את ידי ולהסכים, אבל אינני מצליחה להזיז אותה משום-מה.
אני מסתכלת על קווין בבלבול ובמצוקה.
מה קורה כאן?
"אני… לא מרגישה טוב, אהובי," אני אומרת ומנסה לשמור על חיוך. "מצטערת שאני הורסת את הרגע המרגש הזה".
קווין נעמד "איך את מרגישה, איילקס?".
מהי התשובה באמת?
כל מיני שמות חסרי משמעות צצים בזיכרוני והופכים להד של עצמם, דבר הגורם לי לחיזוק כאב הראש; 'לו… ויל… אט… קר…'.
הבטן שלי מקרקרת פתאום בקול של צפרדע גוססת.
אני מביטה על עצמי – רזה כמו מקל בשמלה הנוראית הזאת, מלוכלכת לא מעט ועיניי מעידות שלא ישנתי טוב לאחרונה.
ריח מסריח עולה באפי.
אינני ראויה להיות מלכה, או בכלל להיות ראויה לגבר המושלם הזה, בשעה שאני נראית כך.
כאב הראש נפסק.
"אני חושבת שאינני מרגישה טוב בגלל אני רעבה, מלוכלכת מאוד וגם עייפה," אני אומרת בנימה מצטערת ומביטה על הרצפה בבושה. "נוכל לדחות את זה למחר, שאז בטח ארגיש טוב יותר ואהיה ראויה יותר למלך אדיר כמוך, אהובי?".
אני מרימה את ראשי ומביטה על קווין כדי לבדוק את תגובתו על התנצלותי.
לרגע קווין נראה רגוז, אך מייד מחייך אליי, מחבק אותי ומבריש את שיערי בניסיון לנחם אותי "כמובן, אשתי היקרה, קחי את כל הזמן שאת צריכה".
אני משעינה את ראשי עליו וזה מעט מקל מעליי את כאב הראש.
זכיתי בגבר כל-כך אכפתי, שלא משנה לו לדחות ההמלכה למעני!
הבטן שלי שוב מקרקרת.
כדאי שאלך לחדר השינה, שם אוכל במהירות, אנקה את עצמי ואמצא שמלה ראויה יותר למחר.
רגע…
איפה חדר השינה?
אני מתנתקת מקווין ומביטה בו בבהלה "אני… ממש מצטערת… אינני זוכרת היכן החדר שלנו".
משום-מה קווין נראה מרוצה.
לא משנה.
אם זה גורם לו לחייך- אני כבר מאושרת.
"חיילים, היכנסו!" קורא קווין.
שישה חיילים נכנסים, קדים מול קווין ומביטים בי בבלבול.
מדוע הם מביטים בי בצורה מוזרה?
"דיברתי עם מיס' איילקס," הוא אומר. "כבדו אותה כמלכתכם לעתיד, קחו אותה לחדר השינה המלכותי שנועד לנסיכה ותנו לה את כל מבוקשה".
נסיכה?
כאב ראש חדש מתחיל.
בטח איזו אורחת שעברה כאן שאינני זוכרת אותה.
הרי קווין אדיב כל-כך, אז בטח יש לו לא מעט אורחים בעלי חשיבות.
כאב הראש נפסק.
"אבל…" אומר אחד החיילים.
קווין מעיף בו מבט מתריס.
"כן, מלכי!" הוא אומר.
"בואי, מיס' איילקס, נלווה אותך" אומר חייל אחר ומושיט יד.
אני אוחזת בידו ופונה לקווין בחיוך "תגיע בהמשך, אהובי?".
"מצטער, יקירתי," אומר קווין במבט שאני לא מצליחה לפרש. "יש לי עבודה מרובה שמחייבת אותי להישאר כאן הלילה, אך אני מצפה לשובך בבוקר".
מחשש שמא הוא כועס עליי, לפני שאני יוצאת מהחדר עם החיילים אני שולחת לקווין נשיקה באוויר.
זכיתי להיות משאת ליבו של מלך אלריה.
אין ברת מזל ממני בכל העולם!
—
כשאני מוכנסת לחדר אני מתפעלת מיופיו.
לרגע יש לי הרגשת דז'ה וו.
שולחן האיפור, הבשמים, האפריון המוצע…. כל זה שלי?
הייתי כאן פעם, כן, אך כאשתו של קווין?
תחושת כאב הראש מתחזקת.
לפחות הרגשת הדז'ה וו מעידה שאני מבריאה.
נהדר!
קווין יהיה מרוצה.
משרתת אנושית צעירה בעלת שיער קצר שחור, לבושה בחליפה אדומה מכופתרת בכפתורים צהובים ובמכנסיים ארוכים שחורים מגיעה בריצה.
"מצטערת על האיחור מיס' איילקס," היא מתנשפת כשעוצרת. "אתי לשירותך, במה אני יכולה לעזור?".
אני בנפנפת בידי לשלילה ומחייכת "זה בסדר, אתי, הסוד על האיחור נשאר בינינו".
היא מחייכת "האם תרצי לאכול? מה את אוהבת?".
מה אני אוהבת?
קר…
אט…
"אשמח למרק צח כדי לחמם את הגוף, עם אטריות וקרוטונים " אני אומרת.
אתי מהנהנת "עוד משהו?".
יש לי רעיון "אינני זוכרת איזו שמלה במלתחה שלי קווין הכי אוהב, בבקשה מצאי לי אותה, אני צריכה להיות מחר מושלמת!".
אתי מהנהנת שוב והולכת.
מרק צח עם אטריות וקרוטונים מגיע אליי תוך עשר דקות על-ידי חייל נוסף.
אתי נכנסת מעט אחריו, ובידיה מקופלת שמלה מבד בצבע אדום-דם בעלת שסע עמוק.
את השמלה חוגרת חגורת זהב ובכל קצותיה קישוטי-פרחים בצבע זהב.
היא מושלמת!
כשאני מסיימת לאכול ואותו החייל שהביא את האוכל לוקח את הכלים, מכינה אתי אמבט חם.
שאוריד את הנזר?
עקצוץ קטן מורגש.
לא.
לא אוריד אותו כל עוד אני חיה!
כשאני יוצאת מהמים ומתעטפת בחלוק שמביאה אתי, עולות בי מחשבות על אימוץ צפרדעים, בונים חתולים וציפורים.
מה הקשר?
מה קורה לי?
"עוד משהו, מיס' איילקס?" שואלת אתי כשמסיימת לארגן אותי לשינה.
"כן, " אני מהנהנת. "שכחתי את כל מערכת היחסים ביני לבין המלך. תוכלי לספר לי? קחי את זה כמו… סיפור לפני השינה".
נראה שאתי מתמהמהת מלספר.
מוזר.
"אני לא חושבת שזה מתפקידי, מיס' איילקס," היא אומרת ואז מפנה את גבה. "כבר מאוחר ויש לי עוד מחויבויות, לילה טוב!".
אתי יוצאת בחיפזון מהחדר ואני שומעת קול נעילה.
בטח לביטחון.
אני נשכבת לישון עם הנזר חבוש לראשי, מחכה למחר.
—
אני מרחפת במקום בלתי מוכר, מעל גשר המגשר בין שני חלקי הר.
הירח עדיין מאיר בשמים ושופך אור על הדמות היחידה הצועדת עליו.
או יותר נכון- מרחפת עליו.
מדובר בסוג של יצורה צעירה דמוית אנוש, חיוורת מאוד, בעלת 2 קרני אייל ושיער ארוך גלי וכסוף.
היצורה לובשת מדים צבאיים בצבע אדום-דם עם סיכות המעידות על תפקיד בכיר וגלימה אפורה מתנפנפת מאחוריה.
כתר בעל 10 אבני חן צבעוניים מונח על ראשה בין קרניה; אדומה, צהובה, חומה, ירוקה, תכולה, כחולה, סגולה, כסופה, שחורה ולבנה.
תוך כדי התקדמות היא מחזיקה בידה מנורת נפט כדי להאיר את הדרך וממלמלת לעצמה "אידיוטית! פשוט אידיוטית! למה את מכניסה את עצמך לתוך הברוך הזה? בגלל העיניים היפות שלו? בגלל הכרטיס חינם לקרקס שהוא השיג לך?".
מי זאת?
מה טיבה?
על מי היא מדברת?
כשמגיעה היצורה לקצה הגשר, עיר מתגלה לפניה.
או לפחות, מה שפעם הייתה עיר.
המקום הרוס ונטוש לגמרי!
רוב הבניינים הרוסים או חצי שבורים, המדרכה שבורה, הדשאים והשיחים לא מעובדים ובוץ ולכלוך בכל פינה.
מה זה המקום הזה?
"מכל המקומות בטמריה בחרו לשים אותה דווקא בפסקאן?" רוטנת היצורה ומתחילה לעבור בין הבניינים.
אני מנמיכה עוף וצועדת עם היצורה.
פסקאן?
פסקאן, לפי מה שקראתי, הינה אחת מהעיר הכי נידחות בחלק המזרחי של טמריה.
"את מי את מחפשת כאן, עלמתי?" נשמע קול מאחורינו.
את מי באמת?
היצורה, ואני יחד איתה, מסתובבות לאחור.
יצור מקורנן בעל ראש כלב ובגוף לטאה כחולה, עם ידיים אנושיות העומד על שני רגליים מחייכת לעברנו.
הוא לובש מכנסיים חומות ארוכות מעור ורק גופייה בלוייה מעור מכסה את פלג גופו העליון.
קובולד ללא ספק.
יצורים פחדנים וסדיסטים, לא תבונתיים ושונאי כל.
רק ייאמר לזכותם שהם מבין היצורים הכי חרוצים בטמריה.
ראיתי קובולד אחד כזה שנפל בשבי חיילי טמריה הבירה – אך הוא היה בצבע חום.
קובולד כחול אף פעם לא ראיתי.
היצורה נאנחת "אין לי זמן לזה, הסתלק!".
"אני רוצה לכבד את האורחת שלי" משפשף הקובולד בידיו ואז מצביע על היצורה.
מאצבעו נורה זיק חשמלי הפוגע בדיוק בבטן היצורה ולא מתנתק ממנה.
קסם?
לקובולד?
בבהלה אני מנסה למצוא משהו שיחסום את הזיק החשמלי לפני שהצורה תיצלה למוות, אך נראה שאין צורך.
היצורה פשוט נאנחת ושואלת "סיימת?".
הקובולד מביט בה בבלבול "איך את…?".
היא עוצמת עיניים והאבן התכולה בכתר שעל ראשה מתחילה לזהור.
פתאום המציאות משתנה מתחת לרגלי הקובולד, והוא נופל לתוך בור עמוק פנימה בצרחות.
היא פוקחת את עיניה ומתחילה לצעוד משם "אידיוט".
אור קלוש מאיר מכיוון באר הרוסה לא הרחק מהיצורה "הנה את".
היצורה מתקדמת אל הבאר, האבן מפסיקה לזהור והמציאות משתנה חזרה.
בהצצה פנימה אל תוך הבאר, אנו שמות לב שהיא עמוקה וחתומה בסורגים עשויי עץ המחובר במסמרים "לעזאזל!".
היצורה משלבת את ידיה, עוצמת עיניים, מלחששת והאבן האדומה שעל הכתר מתחילה לזהור.
הסורגים מתלקחים באש.
רגע…
אישה חיוורת מרחפת, פיקוד צבאי, שיער כסוף, קרני אייל, כתר בעל 10 אבני חן קסומות צבעוניות…
האלה פיימון!
מדוע שנסיכת האלים הרשמית תגיע לחלומי?
פיימון מביטה פנימה שוב אל תוך הבאר.
בפנים שוכבת בחורה צעירה דקת גזרה בעלת שיער חום-שחור ארוך וגולש.
היא לבושה בשמלת בית סוהר צהובה עשויה מצמר ולידה מונח סל נצרים בלוי ובתוכו תינוקת קטנה ישנה.
מאיפה אני מכירה את שתי אלה?
האישה מביטה בפליאה כלפי מעלה ובמהירות קמה ומשתחווה "האלה פיימון, במה אני זוכה לביקורך?".
"היחס של כולם אלייך, שלא באשמתך, נוראי ואיני סובלת זאת יותר, הייתי חייבת לבקרך" אומרת פיימון, עוצמת את עיניה שוב, וכאשר האבן הכסופה בכתר זוהרת האישה והסל מרחפים ברוח כלפי מעלה ונוחתים ליידנו.
"תודה לך, אלה יקרה," קדה האישה. "אך לא יעבור זמן רב עד שאתקל בעוד אנשים הרוצים ברעתי, האם יש לך רעיון כיצד אוכל להתרפא?".
פיימון שולחת יד לגעת ביד האישה והאבן הלבנה בכתר מתחילה לזהור, אך במהירות מנתקת את ידה כאילו קיבלה כוויה "לצערי אין לי מושג מה קרה לך, חביבתי, ולמרות כל כוחי וכוח האבנים – אינני מצליחה לרפאך".
הצעירה נאנחת "זה בסדר, אני כבר התרגלתי לחיי מנוסה. אך אלו אינם חיים המתאימים לתינוקת".
"אל תדאגי לגבי הבת שלך," אומרת פיימון ואז מביטה בי. "היא תישאר בחיים, כי היא חייבת להציל את טמריה".
—
כשאני פוקחת עיניים אני מביטה סביב.
איפה אני?
עקצוץ קטן בראש מזכיר לי שאני בארמון של המלך קווין הנפלא.
אני מתלבשת בשמלה המהממת ואוספת שיערי לצמה תוך כדי מחשבות על החלום.
טמריה בסכנה?
ממש לא!
באלריה יש לה את המלך הטוב ביותר, ומן הסתם הוא בשלום גם עם הממלכות האחרות.
חלום טיפשי.
דפיקות נשמעות בדלת.
"פתוח!" אני קוראת.
אתי נכנסת עם שני חיילים חמושים "איך את מרגישה, מיס' איילקס?".
"נהדר!" אני משיבה. "האם אוכל לראות בקרוב את המלך?".
"המלך ואביו מחכים לך בחדר האוכל," היא מבשרת. "המלך ביקש ממני לוודא שתבואי עם הנזר על ראשך כדי שתתרגלי לחבוש אותו כל הזמן כמו מלכה".
על פי פקודת קווין, אני מייצבת את הנזר על ראשי וצועדת בעקבות אתי אל חדר האוכל של הארמון.
כאשר אני מגיעה נראה שקווין באמצע נאום.
סר הקטור ומספר חיילים אלריים רמי דרג יושבים ליד שולחן מלא כל טוב, וקווין יושב בקצהו.
הוא עוצר ומחייך אליי "רבותיי, אני מציג לפניכם את אשתי איילקס – מלכתכם לעתיד".
סומק עולה בלחיי.
חשבתי שזאת תהא ארוחה משפחתית.
אני קדה במלכותיות "הכבוד כולו שלי, בעלי היקר".
"בדיוק דיברנו על סיפוח ארץ מוצאך טמריה הבירה לאימפריה שלנו" מכריז הקטור.
סיפוח?
למה הוא מתכוון?
עקצוץ מתחיל בראשי.
"אני בטוחה שתושבי טמריה הבירה ישמחו מאוד שיהיה להם מלך אדיר כמו קווין" אני אומרת את הדבר הברור מאליו.
קווין מחייך.
נהדר!
אנחנו אוכלים סעודת בוקר של מלכים תרתי משמע; מנת עיג'ה קישואים ופטה, בורקס טולום, חביתת עין, עוגות-פירות שונות, מיצים טריים וכמובן – מרטיני.
כשהאחרים הולכים לענייניהם נשארים בחדר רק קווין ואני ומספר מועט של חיילים.
"אני מצטערת שוב על אתמול, קווין, הרגשתי לא טוב," אני מתנצלת וקמה "אני מקווה שכיפרתי היום על זה".
קווין קם גם הוא, ניגש לארונית, מוציא מגילת קלף, עט נוצה וכסת דיו ופורש את המגילה על השולחן שהתפנה מאוכל "אני אכן סולח, אשתי, אך מכיוון שאתמול ביטלנו את ההצהרה – השארתי אותה על קלף. את רק צריכה לחתום את שמך".
בקריאה לעצמי זאת בהחלט נראית כמו הצהרה מלכות נאה ביותר!
קווין כתב אותה בשבילי כדי שלא אתאמץ?
איזה מקסים הוא!
הוא מושיט קדימה ביד אחת את עט הנוצה ובאחת את כסת הדיו "אני לא אכריח אותך לעשות כלום, אהובתי".
אני מנשקת אותו ושואלת בהרמת כתפיים "מדוע שלא ארצה?".
גם הוא מרים כתפיים.
אני קוראת לעצמי בקול את השורות האחרונות "אני, המלכה איילקס מטמריה הבירה, מתחייבת למלוך באימפריית אלריה יחד עם אהובי- המלך קווין".
הגוף שלי רועד, ליבי משתולל ותחושה רעה עוטפת אותי "קווין, אני מפחדת".
"ממה, אהובה?" שואל קווין במתח.
"אני לא יודעת," התסכול כבר מתחיל להעלות דמעות בעיניי. "אני פשוט לא יודעת…".
קווין נאנח ואומר "זאת סתם פרוצדורה טיפשית. בואי, תחתמי על זה ונלך יחד לנוח".
יחד?
אנחנו יחד?
ראשי מסתחרר שוב, ואני מתיישבת על ברכיי אוחזת בראשי וקוראת בכאב כשזיכרונות עולים במוחי.
זיכרון ראשון מראה לי את חבורתו של קווין מחזיקים בילדה כלשהי בשעה שאנו יורדים במדרגות, אחד מאנשיו מאיים עליה בחרב ואני מנשקת את קווין.
מה שם הילדה?
קר…
קרו…
קרולינה שלי!
בזיכרון שני אני רואה את קווין מדבר איתי בחדר מחניק, כשאני קשורה למיטת מתיחות ומנסה לשכנע אותו לעשות את הדבר הנכון – לשחרר אותי.
אני אוחזת את העט ביד רועדת, מפילה אותו ולוחשת "לא".
"מה לא?" שואל קווין ברוגז.
הראש שלי מפסיק לכאוב ואני מביטה בקווין ישירות.
הכול חוזר אליי!
המסע הטיפשי בטמריה, סרינה, קוסטום במאסר, דוויל המתחזה לקוסטום, הנסיכה לוסי המאומצת שבעצם פיה ללא ידיעתה, החתונה-בכאילו להאוזן והחתונה הכפויה לקווין, אטרמיס וקרולינה שלי שאני מקווה שכבר לא בבית הסוהר…
"לא אחתום על זה- כי כל מה שרשום פה הוא שקר!" אני מצהירה וקורעת את המגילה.
אני תולשת את הנזר שנדבק לראשי וזורקת אותו.
ככל שהוא מורד אני מרגישה עקיצות לאורך רגלי השמאלית.
"אתה לא אהובי ואני לא מלכה!" אני צורחת וניגשת לבדוק מה גרם לעקיצות -בהרמת השמלה המזעזעת מעט מעל רגלי, נראה קעקוע של האות K בצבע אדום-דם יורד מהברך עד כף רגלי.
קווין, רגוע, מסובב אליי את גבו וניגש לארון להוציא מגילת קלף חדשה "ייאמר לשבחך, איילקס – את חזקה משחשבתי!".
"מה עשית לי?" אני דורשת לדעת.
קווין מסתובב אליי "המלך רייג' תכנן בסיוע נזר הציווי 'לשכנע' את הנסיכה לוסי לשרתו מרצון שלא מדעתה, כמובן, עכשיו, כשהמלך רייג' אינו בין החיים – אני, כיורשו, יכול להשתמש בנזר כרצוני".
אז זה ההפנוט עליו דיבר הקטור!
אם אני בקושי התגברתי על הקסמת הנזר – לנסיכה לוסי אין סיכוי!
"רצית שאתנהג כמו כלבלבה ואפילו ארייר לפי בקשתך?" אני זועמת.
"אני לא בטוח שאני צריך את הנזר בשביל שתכתבי את מה שהיה כתוב קודם" אומר קווין, מניח את המגילה החדשה על השולחן ומביא את העט וכסת הדיו.
"למה אתה מתכוון?" אני עונה בחשש וקמה.
קווין מחייך "כתבי את מה שביקשתי, או שאצווה להיפטר מהאורחים שמחכים לנו בבית הסוהר".
רוח הלחימה עוזבת אותי ברגע!
אינני יודעת אם דוויל קיים את חלקו בעסקה- ואני לא יכולה להסתכן בכך שהוא שיקר.
קווין מניח את כסת הדיו את העט על השולחן "אין לי הרבה סבלנות, איילקס. יש לי מלחמה לתכנן".
מלחמה שאולי אני חלק מגורמיה.
בהחלט 'האפלה'.
נועדתי להציל את טמריה, פיימון?
אולי ההיפך!
המשך יבוא בספר תשיעי(!!!) – 'האפלים'…
תגובות (0)