מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 67
לפרק הקודם
—
כאשר קרולינה מתיישבת לידי מאחור ואטרמיס מתיישב במושב הנהג מלפנים אנו מתחילים במסע דרומה.
למרות שהדרך תהא ארוכה, אני מחליטה לעשות מסלול עוקף-טמריה הבירה, ולכן אנו נוסעים מערבה אל אנדרטאות הגיבורים העתיקים ומשם הם ימשיכו דרומה.
עד כמה שידוע לי – קווין לא הגיע לאזורים האלה.
השעות הראשונות שחולפות עוברות בשתיקה רועמת מצידנו.
קרולינה מצליחה בשלב מסוים להירדם אך אני אינני מצליחה להירדם – ולא בגלל הנסיעה.
בזהירות, כדי לא להעיר את הילדה, אני יוצאת ומתיישבת קרוב לאטרמיס.
מאז שמצאנו את המראה שהוחבאה באחוזה של האוזן – הוא נמנע מלהביט בי ישירות.
"מה קורה איתך?" אני שואלת.
"למה את מתכוונת?" עונה אטרמיס, עדיין מביט על הדרך.
אני משקיפה לכיוון מבטו.
"אתה כל הזמן שותק" אני מציינת.
אטרמיס לא מגיב אלא צופה על הדרך.
מאז שיצאנו מגבול אסטליה הדרך לא נהייתה מסודרת אלא חולית.
חורשות של עצים נמצאים הרחק מקדימה מימין ומשמאל ובשמש השוקעת ניתן לראות את הקצה של הרי הקרח של אלריה.
ההרים האלה פשוט כל-כך גדולים ורחבים!
איך רייג' ביסס שם אימפריה?
טוב, זה לא משנה…
רק נעבור מתחתיהם, לא נפריע לאף אחד.
כן, בטח…
"אז… איך החיים היו בתור אב-חורג?" אני מתעניינת.
"לא רע," הוא מתמצת. "אני דווקא מחבב מאוד את הילדה ונראה לי שזה הדדי".
"איך הסתדרתם?" אני ממשיכה בלנסות לפתוח איתו שיחה קולחת. "אני מתכוונת, חוץ מהפינוקים שנתנה סרינה, יצא לכם להיות מחוץ לאחוזה?".
"בהחלט, הכול הולך טוב!" הוא משיב. "התושבים מרוצים מהשינוי שחל בממלכה".
בכלל לא חשבתי על תושבי טמריה עד עכשיו.
אם התושבים מרוצים – מי אני שאשנה?
"המלך קווין הוא מרושע," אני מנסה לשכנע את עצמי בעיקר. "אני חייבת לעצור אותו".
"זאת לא המחויבות שלך, את יודעת," מציין פתאום אטרמיס. "עברת מספיק!".
הוא כנראה צודק, אבל אני לא יכולה להתנער מתחושת האשמה "לא עשיתי מספיק כדי למנוע את כל המצב הזה," אני מלקה את עצמי. "חוץ מזה, לנסיכה לוסי, שהיא פחות או יותר בת גילה של קרולינה, אין אף אחד שידאג לה. מי יודע איך קווין ינצל אותה הפעם אם ימצא אותה לפניי".
"אם תיתפסי, הוא יתפוס גם אותנו – והסבל שלנו יהיה באשמתך" הוא מדגיש אך עדיין לא מביט בי. "לא אכפת לך מזה?".
אני מתחילה להזיל דמעות "ברור שאכפת לי, יותר מכל דבר אחר! וכדי שהסכנה תחלוף אני חייבת לסיים את העניין הזה".
"זה גדול עלייך" הוא מדגיש.
"אם הוא יהרוג את לוסי זה גם יהיה באשמתי וההקרבה של מאליה תיזקף באופן חד משמעי לרעתי,". אני מנגבת דמעות בשרוול וממשיכה "והמלך קוסטום והאוזן, והיצורים בצפון ו… עוד," אני כמעט אומרת את שמה של סרינה. "כל אלה רק בגלל שהייתי טיפשה מספיק לצאת למסע המגוחך הזה!".
זה לא עונה על הטענה של אטרמיס, אבל אני מדגישה את זה בעיקר לעצמי.
"ובכן, עד אז תשאירי את קרולינה ואותי מחוץ לעסק, שותפה!" הוא גוער ולא מדבר יותר.
רק עכשיו אני שמה לב, שמאז שהבטנו במראה, הוא קרא לי בשם 'שותפה' ולא בשם 'איילקס' כפי שסיכמנו.
אני ראיתי במראה את אותי המבוגרת הורגת את קרולינה הבוגרת.
מה אטרמיס ראה במראה, שגורם לו להתנהג כך?
טוב, במצב רוח הזה בו הוא נמצא אין סיכוי לדובב אותו, לכן אני חוזרת אל תוך הכרכרה אל קרולינה הישנה – ומגלה שאיננו לבד בפנים.
"שלום לך שוב" אומר האיש במעיל הסגול.
אינני מופתעת כל-כך "איפה החברים שלך?".
"כל אחד בענייניו כנראה" הוא עונה.
"אז מה העניין שלך?" אני שואלת.
"לסייע לך, כמובן," עונה האיש במעיל הסגול. "וכך גם לסייע לכל טמריה".
אין לי מצב-רוח לזה "בסדר, אז קדימה, תסייע".
הוא צוחק "אני יודע שיש לך שאלות – אענה לך על שאלה אחת".
רק אחת?
לעזאזל.
איזה מן סיוע זה?
טוב, אבחר בזאת שהכי אינני יודעת "איך אני יכולה לתת למאליה שוב את היכולת להפוך חזרה לאנושית?".
גם אם אמצא את השועלה הקטנה בעלת שלושת הזנבות ואציל אותה איכשהו מאיש-הרובוט המרושע גלאהד, עדיין לא אוכל לתקן את הנעשה ללא שאתן לה שוב את היכולת לאנושיות.
"תצטרכי לתרום מודעות אנושית לתוך הטליסמן שנתנה לך" הוא מסביר.
לתרום מודעות?
לתת את אמא של קרולינה.
לעזאזל!
"אין דר…?" אני מתחילה לשאול אבל הוא נעלם.
לעזאזל כפול!
ברור לי, שללא הדרכה מטעם האיש הסגול או ממישהו אמין אחר, יגיע שלב מסוים או אפילו יהיו מספר שלבים, בהם אילכד על-ידי קווין או ע"י גורמים נוספים.
אני רק יכולה לקוות שבזמן שאני מנסה לכפר לפחות על חלק ממעשיי, קרולינה ואטרמיס יהיו מוגנים.
—
אנחנו ממשיכים לרכב וגומעים מרחק רב במהלך היום, עד שבלילה אנו מגיעים למרגלות ההרים של אלריה.
טמריה הבירה הרחק בדרום.
כמה שיותר רחוק מקווין – יותר טוב.
"שנחנה?" קורא אטרמיס.
אני יוצאת ובוחנת את הסביבה, בודקת אם היא בטוחה מספיק לחנייה.
יש לא מעט עקבות מוזרות שנעשו ממזמן.
"אני לא בטוחה שזה מקום כל כך בטוח," אני עונה לאטרמיס ומצביעה על העקבות. "כדאי שנלך מכאן".
יש מקום בטוח בכלל באזור הזה?
"אתם, בני אנוש, לא הולכים לשום מקום – אלא באים איתנו!" נשמע קול חרקני.
אני מביטה לאחור.
חמישה דמויות בגדלים שונים, מנמוך עד גבוה מאוד, צצים מאחורי הסלעים.
הדמויות בעלי גוף לטאה ירוק-לבן עם קשקשים, בעלי כנפיים ענקיות והולכים על שניים.
ראש הגדול ביותר בעל ראש תנין, חבוש בקסדה, לבוש בשריון פח ואוחז בקרדום קרב.
הנמוך ממנו בעל ראש אנושי עם שיערות קשורות בראסטה, לובש בגדים מלכותיים ומידו נוצרת להבת אש.
השלישי בעל ראש תיש, לבוש בשריון עור והוא אוחז במטה שבקצהו כדור קוצני.
השניים האחרונים מעורבבים מיצורים שונים- אך ציפורני ידיהם משוננות וחדות.
"דרגונים, לעזאזל!" אטרמיס מסכם את מחשבתי וקורא "תעלי, שותפה!".
לפחות הוא מסתכל עליי.
אני קופצת על המרכבה, מתיישבת ליד קרולינה וצועקת "סע!".
קרולינה רועדת, לא ברור אם מקור או מפחד…
אני שמה ידי על הברך שלה "יהיה בסדר".
ידוע לי שזה שקר, גם הדרגונים חסרי הכנפיים מהירים ביותר.
ואלה לא סתם דרגונים – אלא דרגונים לבנים!
לא ידוע לי הרבה על דרגונים, אלא רק העובדה שכמו האורוק-האיים – ראשיתם הייתה לא טבעית.
הסיפורים אומרים שהדרגונים נוצרו על מנת למלא את שורות צבאות הדרקונים השונים.
דרקונים תרמו בשמחה או בדרכים פחות משמחות חלק מביציהם לקוסמים אפלים ולאורוק-האיים שתמכו בדרקון כזה או אחר, והם השחיתו אותם בעזרת טקס שאינני רוצה לדעת עליו ויצרו מכל ביצה סוג שונה של דרגון.
יש עשרות או אולי אפילו מאות סוגי דרגונים!
ממש נפלא…
רגע, זה באמת נפלא!
אם הדרגונים האלה לבנים, והרי אנו באלריה הקפואה – הם בטח דרגוני קרח!
"מתוקה," אני פונה לקרולינה. "זוכרת שהדגמת לי את כדור האש שיצרת?".
"כן" נראה שהיא מנסה לרדת לסוף דעתי.
"ובכן, אני צריכה שתדגימי להם," אני מסבירה ומצביעה על הדרגונים. "כמה שיותר כדורים כך יותר טוב!"
זאת דרישה גדולה מהילדה, אבל זה חיוני.
קרולינה פותחת את דלת הכרכרה ומוציאה את ראשה בזמן הנסיעה בצורה מסוכנת ואני תופסת בה כדי שלא תיפול.
קרולינה מתרכזת ומושיטה את ידה לכיוון הדגרגונים – להבות אש מרצדות נדלקות בכף ידה וצומחות לכדור אש גדול מתערבל, ובקריאת "קבלו את זה!" היא יורה את הכדור לעבר הדרגון הקרוב בעל הראסטה.
כדור האש פוגע בריבוע בחזה, ובשאגה מחרישת אוזניים הוא מתפרץ בלהבות.
היצור מתפתל ומחבט ושיערו בוער כשהאש מכלה אותו וריח הבשר הבוער ממלא את האוויר.
אינני יכולה לצהול כי אין זמן להתעכב על זה.
כשהדרגונים האחרים רואים את חברן נבלע בלהבות ומנסים לעזור לו ללא הואיל, הם נוהמים בקולות זעם שגורמות לי לבלוע רוק.
העיכוב נותן לנו שניות יקרות כדי להרחיק יותר בינינו לבינם.
פניה של קרולינה מביעות תערובת של נחישות, אימה ותשישות מעורבבים יחד.
היא כל כך צעירה, ובכל זאת היא מפעילה את הכוח שלה באומץ כזה ועוצמה כזאת.
תודה לך שוב, סרינה!
אני מחייכת "עבודה טובה, מתוקה!" .
אני רוצה להגן עליה מהמציאות הקשה של צורך להילחם על חייה. אבל אני גם יודע שהיא מסוגלת.
הלילה רחוק מלהסתיים ואם נמשיך לרכב במהירות הזאת נגיע לאזור המחילות עוד כמה שעות ונוכל להתחבא.
אך ברגע הזה, הכוח של קרולינה הוא ההגנה הטובה ביותר שלנו.
בעצם, היא לא צריכה להילחם!
יש דרך אחרת.
"יהיה בסדר" אני אומרת שוב לקרולינה, מזנקת מהכרכרה הנעה, נוחתת על הקרקע בגלגול, קופצת על רגליי ושולפת את אחת החרבות.
אטרמיס עוצר את העגלה "מה את עושה?".
"תציל את הילדה!" אני צועקת ואז אני מוסיפה בקול חלש יותר "אם אתה באמת אוהב אותי – אתה יודע שאכפת לי ממך ומקרולינה, היא לא תשרוד את זה!".
"גם את לא!" צועקת קרולינה.
באמת אין לי סיכוי מול ארבעת הדרגונים האלה, אבל אני צריכה לתת זמן לאטרמיס ולקרולינה.
"הבטחתי שאיפרד מכם באמצע הדרך, כנראה הגיע הזמן," אני אומרת בלי להביט בה ומעבירה את מבטי לארבעת הדרגונים שמתקרבים. "ניפגש שוב כשאסיים את המסע הטיפשי הזה".
אטרמיס מהנהן, והם רוכבים משם.
עכשיו הבעיה הזאת הופכת להיות רק שלי.
עוד עובדה שמנחמת אותי היא, שמזמן לא נלחמתי מרצוני החופשי.
"היכנעי בת-אנוש!" אומר בעל כדור האש.
"מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת.
אין לי אפילו ש"ז אחד בכיס!
בלי לחכות לתשובת הדרגונים, אני מסתערת עליהם בקריאת קרב!
המשך יבוא…
תגובות (0)