מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 70

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 69

—
הנסיכה לוסי מסתובבת אליי בחיוך ופניה מעידות שהיא שיכורה מהרגשת כוח "רצית משהו, איילקס?".
החיוך מעביר צמרמורת על עמוד השדרה שלי – זה חיוך של מישהו שטעם כוח מוחלט ומצא אותו משכר.
אני נושמת עמוק ונזהרת במילותיי "הייתי… סקרנית, הוד מלכותך".
כמובן שגם הקור בגופי מתגבר לאחר מילים אלה.
שכחתי מהדרקונית ריזונטי.
המקום בו אנו נמצאות היה קצת אחרי הכניסה לקליפלו.
מקום שהשרה שלווה לכל הנמצאים -עכשיו נהפך לשדה קטל סמיך מסירחון.
גופות של יצורים שונים, בעיקר באזאראקרים, זרוקות על פני האדמה. צורות הן מעוותות בזוויות לא טבעיות, פניהם קפואות בהבעות ייסורים.
בכל מקום שאני מסתכלת יש סימנים לקסם האפל שביצעה לוסי; העצים מפוצלים ומפוחמים וענפיהם מעוותים כאילו מתפתלים מכאב, האדמה זרועה מכתשים חרוכים, ערפל סמיך ושחור מתנוסס באוויר ונדמה שהאדמה עצמה נרתעת מהמחזה – כתמי הדשא נשרו והשחירו.
אני מרגישה גל של בחילה עולה בתוכי כשאני קולטת את מה שקרה כאן, אבל בולעת את הבחילה בזמן מחשש לתגובת הנסיכה לוסי – שהפכה כעת לפיה-אפלה מתבגרת.
המראה התמים והעדין של לוסי השתנה ללא היכר.
עיניה, שפעם היו מלאות בחום ובטוב לב, זוהרות כעת באור מפחיד.
לוסי רועדת מהתרגשות, מיישרת את גבה בגאווה ומשלבת את ידיה על החזה בהבעת סיפוק.
לוסי הזאת שונה לגמרי מהלוסי אותה הכרתי.
הכוח כילה אותה וסובב אותה למשהו כמעט בלתי ניתן לזיהוי.
כואב לי עליה.
"איילקס, שחררתי אותנו מהאויבים שלנו!" היא מכריזה בשמחה ומנתקת את קו מחשבותיי. "עם הכוח הזה אני יכולה להגן עלינו," ואז מוסיפה בקול המביע טירוף "אני יכולה בעצם… לעשות הכול!".
לא הייתי מגדירה את הדבר הזה כ-'הגנה'.
אני מביטה לאחור – תושבי קליפלו נמלטים מפני הנסיכה.
"אז," אומרת לוסי ואני מפנה בחזרה את מבטי אליה "אני מניחה שאת שלמה עם נסיכת האופל?".
לא שיש לי ברירה אם אני רוצה להמשיך לחיות.
"אני בטוחה שיהיו רגעים שבהם אתגעגע ללוסי הקודמת," אני מחייכת ושמה יד על שכמה. "אבל אני מוכנה לתת הזדמנות לגרסה החדשה הזאת".
"אם כבר מדברים על גרסה חדשה, היכן נמצאת מי שדיברת עליה?" שואלת לוסי.
"היכן נמצאת מי?" אינני מבינה.
"זאת שרצתה להיפגש איתי" מסבירה לוסי.
שכחתי.
אני עדיין במשימה!
"היא נמצאת במכרות בתוך ההרים" אני עונה מיידית ומצביעה לכיוון ממנו הגעתי.
אני כבר לא יודעת ממי אני פוחדת יותר – מהדרקונית ריזונטי או מהמפלצת שנוצרה כאן.
לוסי מושיטה לי יד "אם כך – בואי נלך לבקר אותה".
לפחות אמלא כך את המשימה שהדרקונית הפילה עליי ואפטר מקללת הקרח שעוטף לי את הלב – אבל קודם אני צריכה להבין מול מה אני מתמודדת.
"תוכלי לתת לי כמה רגעים, הוד מלכותך?" אני מבקשת.
הפעם הקור לא מתגבר.
לוסי מושכת בכתפיה "אני לא ממהרת".
אני מהנהנת ומתחילה לשוטט בשדה הקטל ומחפשת חפצים שימושיים.
הגופות שאני מוצאת נראות כאילו התפגרו מעצמן או שאיבריהם חסרים, האחרון, אני מניחה, נעשה על ידי אטרנל ויצוריו.
הגרוע עוד יותר – כל כליהם נשברו או נותצו.
אין לי איך להתגונן.
"מוכנה לתזוזה?" קוראת לוסי.
אני מבחינה באתניקס מסמן לי מרחוק 'לא'.
כאילו יש לי ברירה…
"תוכלי קודם לספר לי על עצמך?" אני מבקשת. "אינך הנסיכה שהכרתי".
"אני לוסי, נסיכה גולה שאביה נרצח ושנבגדה שוב ושוב. אך עכשיו אני פיה חזקה ואכבוש את הממלכה מחדש" היא מסכמת.
ההיסטוריה שהיא מציגה זהה להיסטוריה של לוסי שאני מכירה.
למעשה, יתכן ולוסי באמת הייתה מגיעה לצורת הפעולה הזאת אם היה לה את הכוח והזמן.
"מה בנוגע לתגמול שלי?" אני שואלת.
"לא אהרוג אותך," היא צוחקת. "ארחם עלייך ואשחררך ואם תסייעי לי מאוד – אתן לך את הפרס שהובטח לך".
"מדוע את זקוקה לי?" אני שואלת. "את כה עוצמתית ויכולה לעשות ככל העולה בדעתך".
"כיצד אגיע לקווין, אם יבחינו בי?" היא שואלת.
אני נאנחת.
כמובן שגם היא תנצל אותי.
הייתי מצפה שעם כל הכוח החדש שלה, לוסי לא תצטרך לשמור על חשאיות.
"מי שאני לוקחת אותה אליה היא דרקונית כחולה," אני מנסה להתחמק. "יהיה מאוד קשה לפספס אותה".
אינני מפחדת הפעם מהקפאה, לוסי רוצה לבוא – מילאתי את המשימה.
בנוסף, אני מאמינה שלוסי תתגבר על ריזונטי.
"את מעזה להתעלם מבקשתי?" עיניה של לוסי יוקדות. "חשבתי שאת שונה מהאחרים".
"אני פשוט כל-כך חוששת מפניה," אני אומרת את האמת. "מבחינתי, לחזור אל הדרקונית בלי הגנה – משולה למוות".
"אל תדאגי בקשר לכך," מחייכת לוסי. "הדרקונית היא זאת שצריכה לחשוש".
נגמרו לי התירוצים.
אין לי ברירה אלא לשתף עם לוסי פעולה, לכן אני מושיטה את ידיי כלפי לוסי "אני איתך, נסיכה".
הלוואי שהייתי יכולה לדעת מה קורה בראש של הילדה הזאת.
לוסי מחייכת חיוך מוזר, לוחצת את ידיי- והעולם מחשיך…
—
כשהעולם מתבהר אני מוצאת את עצמי באולם מלכותי ריק ומאובק.
איפה אני?
הקירות והריצפה העשויים מזכוכית מלאים בשברים, פסלי אבן בצורת מלאך שבורים בכל מקום.
מעליי נמצא סקיי-לייט בו נראה העולם האמיתי – כל טמריה ממבט ציפור.
עשן יוצא משתי דלתות מצד ימין ומצד שמאל וגרם מדרגות קטן עשוי מאבן מוביל למרפסת ממנה אני רואה שמים בצבע תכלת עם עננים וורודים-אפורים.
המקום הזה בהחלט משקף את התחושות שלי.
איך הגעתי לכאן?
איפה לוסי?
פיה-אפלה הלובשת כותונת בצבע כחול-חצות שקשורה בכתפיות זהובות, מביטה בי בעיון מהמרפסת ומחייכת אליי.
שיערה של הפיה מדורג בצבע בלונדיני-כתום, דומה לצבע שיערה של הנסיכה לוסי כשהייתה קטנה.
הילה של אפלה עוטפת את הפיה והנוכחות שלה שולטת בחדר, יש לה מין אלגנטיות מלכותית שמעבירה צמרמורת בעמוד השדרה שלי.
כמה פעמים עוד אצטמרר היום?
שיערה של הפיה ממסגר פנים יפות נטולי רבב, עיניה בולטות כמו גולות שמאוד יפהפיות, שפתיה צבועות באדום-עמוק ועורה חיוור, כמעט זוהר.
כנפיה בצורת כנפי הנסיכה לוסי – כנפי פרפר, אך שלה בצבע סגול ומסביב לכנפיה צבע אדום-דם, שאני כמעט בטוחה שמטפטף על הרצפה.
אסור לי להוריד ממנה את העיניים.
ראיתי ציורים ופסלים של האישה הזאת בעבר בארמון המלך קוסטום, רק שהפסלים היו ללא כנפיים.
המלכה אדלינה!
אבל אדלינה מתה!
זאת אומרת שאני מתה?
"יקירתי," היא אומרת בטון נוטף מתיקות מזויפת. "ברוכה הבאה לתא המאסר הפרטי שלי. אני מקווה שתמצאי שהשהייה שלך… מאירת עיניים".
אני בולעת רוק בחוזקה וקדה "מלכתי, לכבוד הוא לי".
אדלינה פתאום מביעה פרצוף כועס.
לעזאזל!
בדיוק מה שהיה לסר לי עכשיו: עוד פיה-אפלה כועסת.
"תחסכי ממני, בבקשה," פוטרת המלכה אדלינה בתנועת יד, יורדת במדרגות בתנועות חינניות ומתקרבת אליי. כל צעד מדוד ומכוון. "מדוע הבת שלי נהייתה פיה-אפלה?".
לפחות ביססנו מערכת יחסים פשוטה ביננו.
"את רוצה את הגירסה המלאה, או הקצרה?" אני שואלת.
המלכה אדלינה משלבת ידיים "לא נראה לי שהזמן שלנו קצוב".
אני מספרת לה על השתלשלות האירועים מבקשתו של המלך קוסטום/דוויל, מדלגת על מה שקרה לי, מספרת לה על אלריה ואז שוב על דוויל, ממשיכה עם קווין ועלילותיו בשיתוף עם אטרנל ולבסוף אני מספרת לה על השעות האחרונות ועל ריזונטי ואתניקס.
"סיפור מעניין, אבל מדוע את לא עונה לי על השאלה ששאלתי?" היא חוקרת.
"עד כמה שידוע לי, כל האירועים האלה הפעילו על הנסיכה לוסי לחץ כל-כך רב – וזאת התוצאה" אני נאנחת.
"אשאל אותך שאלה נוספת שאני תמהה לגביה," אדלינה שולחת לעברי יד ואני מתחמקת לצד. "מדוע הבת שלי בוטחת בך, איילקס?".
כשאני חושבת על זה – זאת שאלה טובה ביותר!
מדוע הנסיכה לוסי בוטחת בי אחרי שכביכול גרמתי למותו של אביה, שבגדתי בה, שמסרתי לקווין את הידע על מנהרת המילוט ועוד…
"האמת שאינני יודעת, מלכתי" אני משיבה.
מה גרם למלך קוסטום להתאהב באדלינה?
זה בטוח לא האישיות המקסימה שמוקרנת ממנה.
"לחץ רב אינו מטה פיה להפוך לפיה-אפלה," מצמצמת המלכה אדלינה את עיניה ומתמקדת במבטי, דבר הגורם לי להרגיש חשופה. "אני מרגישה בך משהו אפל, איילקס, משהו שלוסי מצאה בך ורצתה להיות כמוך. ספרי לי – מדוע יש בך צד אפל?".
עוד פעם העניין עם 'האפלה'.
אני מושכת בכתפיי "החיים עצמם טיפחו בי את האפלה".
אם המלכה אדלינה צודקת ויש בי צדדים אפלים, הייתי רוצה להאמין שמדובר בדברים שאני מסוגלת לשלוט בהם.
"נאלצתי לעשות דברים רבים כדי להגן על הנסיכה, על עצמי ועל הקרובים לי," אני מוסיפה. "אנשים מתו בגללי, ממלכות נפלו בגלל מעשיי, כרתי בריתות עם חלאות…".
אני מסרבת להתחרט על הדברים האלה, אבל אין ספק שלא כולם היו ראויים.
המלכה אדלינה מחייכת "עכשיו אני לא מתפלאת".
תורי לשאול שאלות "איך הגעת לכאן, מלכתי?".
אדלינה משחקת בשערה "זה סיפור ארוך ומלא בפוליטיקה משעממת".
אני מושכת בכתפיי "כמו שאמרת, מלכתי, הזמן שלנו לא קצוב. אשמח לשמוע".
המלכה אדלינה מתיישבת על מדרגה "תמיד ידעתי שליבו של קוסטום שייך לאישה אחרת – אישה עוצמתית בשם סרינה. אך בגלל שקוסטום ביצע משא ומתן עם ממלכת הפיות שבאגם יאלדורי הוא נשא אותי, פיי-אפלה ועקרה ממעמד נמוך" היא מחייכת בבוז כשנזכרת.
אחרי נשימה עמוקה היא ממשיכה "אף אחד לא ידע על העוצמה שהסתרתי, חיכיתי להזדמנות הזאת. הבעיה החלה כשבאמת נכנסתי להריון," היא שוב מביטה בי ישירות. "קיוויתי שמי שיולד יהיה אנושי, אך לוסי נולדה פיה ובנוסף לכך – פיה בעלת פוטנציאל יותר גבוה משלי. הייתי חייבת להרוג אותה כדי שלא תהרוס את מה שבניתי במשך שנים – אך איכשהו קוסם המלך החליש אותי וכלא אותי כאן".
סוף-סוף התמלאו לי כמה חורים בסיפור.
קוסטום וסרינה היו מאוהבים, יחדיו הם הצליחו לשלוט בשדים ואפילו לכלוא את דוויל!
המאסטר הרג את אמא שלי והשתמש בכוח שלה כדי להיפטר מאדלינה על מנת להציל את לוסי.
לא שאני סולחת עדיין למאסטר.
"איפה אנחנו בעצם?" אני תוהה.
"עדיין לא הבנת?" מגחכת המלכה אדלינה. "אנחנו כלואות בתוך לוסי".
לעזאזל!
כשחשבתי 'הלוואי שהייתי יכולה לדעת מה קורה בראש של הילדה הזאת', ממש לא התכוונתי לדבר הזה!
יש לי ניסיון רע בלשוטט בראשם של אנשים…
טוב, הגיע הזמן למעשים!
ברור שהמלכה אדלינה רוצה להחליש את לוסי ולהשתחרר, את החלק הראשון גם אני רוצה.
בחלק השני אטפל בהזדמנות אחרת.
"מה עליי לעשות כדי להחזיר את לוסי למוטב?" אני שואלת את המלכה אדלינה. "אם לוסי תחזור למוטב היא לא תהיה כל-כך עוצמתית".
אני מקווה…
"אין מה לעשות – את חייבת להרוג אותה," צוחקת אדלינה. "או שהיא תשלוט בכל העולם, ותהפוך את טמריה לתוהו ובוהו".
כמובן שכך.
לעזאזל!
"זה לא יהיה קל," אני מדגישה. "היא חזקה יותר מדוויל, סרינה והדרקונית יחדיו! אין דרך להחזיר אותה לצורתה החמודה?".
"יש – אך ההחלטה להשתנות צריכה להיות שלה" משיבה המלכה אדלינה.
כמובן שכך…
"אם כך, ניתן יהיה לנסות לשכנע אותה ולא יהיה הכרחי להרוג אותה…" אני מהרהרת.
אדלינה ממשיכה לחייך בבוז "אינני בטוחה שלוסי תרצה לחזור להיות חלשה".
"החולשה הכי גדולה היא להאמין שאת חזקה בלי שום בסיס," אני מסבירה. "הכעס המעוור גורם לטיפשות, הרגשות המשתוללים גורמים לחוסר מחשבה, הכוח גורם לשיכון חושים… זה לא כוח, זאת כניעה!".
המלכה אדלינה קמה, מוחאת כפיים ושורקת בבוז "הרצאה מרשימה!".
אני מרגישה את לחיי מתלהטות ומשפילה את מבטי "רק נקווה שההרצאה שהזאת תצליח לשכנע את לוסי".
"מהרגע שלוסי הפכה ליצור הזה – היא לא הבת שלי," פוסקת המלכה אדלינה. "אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה ומעריכה את העובדה שאת לעולם לא מוותרת".
אני מעריכה את המחמאות אבל אינני מגיבה.
אינני יודעת בכלל מה לומר או אם צריך לומר משהו.
אחת מהדלתות האפלות מאירות "מעבר בדלת הזאת יאפשר לך לחזור לעצמך," מסבירה המלכה אדלינה. "זכרי, את חייבת להחזיר אותה – או להרוג אותה. אסור שהיא תהפוך את העולם לאפל!".
מדוע המלכה אדלינה לא יוצאת אם הדלת פתוחה?
מה מעכב אותה מלהשתחרר?
טוב, זה לא הזמן לשאלות הללו…
אני עונה בהנהון וצועדת לעבר הפתח "אני מתנצלת לגבי הבת שלך".
חייהם של אלפים חשובים מאלה של לוסי.
הכול משתנה כשאני עוברת בדלת.
—
אני מוצאת את עצמי במערת הדרקונית ריזונטי – או לפחות מה שהיה פעם המערה שלה.
כמט כל הקריסטלים שבורים ומנופצים, גופות דרגונים נראים בכל מקום וקריאות כאב של ריזונטי מהדהדות ברחבי המערה.
החדשות הטובות – גם תאי המאסר מנופצים, נראה שכל האסירים נמלטו.
אני מקווה שגם צ'יפה היא בין הנמלטים.
הייסורים של ריזונטי מייסרים לטרלי את ליבי.
אם ריזונטי צועקת בכאב, המצב רע ממש!
חיפש כלי נשק בין הדרגונים המתים, נותן לי אפשרות בחירה מוצלחת- חרבות, כידונים, מגנים, קסדות, שריונות, פגיונות…
אני לוקחת שני פגיונות, וזה מזכיר לי את קרולינה הקטנה.
כמה אני מתגעגעת אליה ואל אטרמיס!
פגיון אחד אני תוחבת בשמלה, לא מנסה להסתיר אותו, ואת השני אני אוחזת בידי ומתחילה להתקדם לעבר כיוון הקול של ריזונטי.
על החיים ועל המוות!
עוד מעט אדע של מי…

המשך יבוא בספר ארבעה עשר (!!!) – 'יום הדין'

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 71