מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 77

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר חמישה עשר: הסעודה האחרונה – פרק 76

—
מי שאלה יהיו – הם מתקרבים וסוגרים עליי ועל זיק.
האידיוט הזה הוביל אותנו למבוי סתום – הרודפים נמצאים מכל צד ומאחורינו יש נהר, שבמבט לאחור אני רואה שהוא מתרחב.
והתירוץ העלוב שלו לטעות בהכוונה – שלא התרכז בגלל שנישקתי אותו, למרות שידעתי שתמיד רצה בזה.
טפיפות רגליים כבדות נשמעות שוב ואז יש לי הרגשה כאילו אחד מהם מנסה להתגנב מאחוריי, אך כשאני מסתובבת בבהלה, אני רואה רק את הנהר.
מידי פעם נשמעת יללה-שריקה מהעצים מעלינו שמעוררת בי צמרמורת ומהצדדים נשמעים נקישות חזקות, כמו אבן שמכה באבן.
צרחה מקדימה מקפיצה אותי ממקומי.
זה נשמע כמו אות או סימן להתחיל במשהו.
הם כנראה משחקים איתנו, מייאשים אותנו, בודקים אותנו ולומדים את התגובות שלנו לפני שיתגלו ויתקפו.
מי שאלה יהיו – הם בהחלט מצליחים!
המחשבה על כך שאני לכודה ביניהם לנהר ועוד במצב הזה ועם זיק, גורמת לליבי להלום בחוזקה.
זה עניין של שניות עד שהם יתגלו ויקפצו עלינו.
למה המזל שלי בהרפתקה הזאת תמיד מסבך אותי עם חזקים ממני?
אני שולחת מבט מהיר לזיק.
העיניים שלו פקוחות לרווחה ומחפשות נתיב בריחה והוא אוחז בקצה השוט הקדוש חזק, כאילו זה מה שיציל אותנו.
סוף-סוף הם מחליטים לצאת, למרות שזה לא מרגיע אותי בכלל.
קופי ענק.
איך לא ניחשתי?
סחר אצלי כמה פעמים קוף ענק זקן ואף פעם לא אהבתי אותו ואת היחס שלו כלפיי.
פחדתי ממנו, למרות שהוא לא יכל לעשות לי כלום בתוך עיר שרובה בני-אנוש.
קופי ענק דומים בכמה היבטים לקופים רגילים, אך יש ביניהם שינויים בולטים.
השינוי הברור ביותר הוא השינוי הדרסטי בגובה ובמשקל.
גובה הקוף הענק יותר מעשרים מטר כשהוא על ארבע. גודלו מעניק לו כוח פיזי עצום, שמאפשר לו לשבור עצים ולהעיף סלעים.
כמו שאר הקופים, הקופים הענקיים טובים בקפיצה על עצים, ההבדל הוא שהם זריזים יותר ומסוגלים לקפוץ למרחקים גדולים.
שרירי הזרועות והרגליים בולטים במיוחד כדי לשמש להליכה בקצב מהיר לשבירה ולניתוץ וזנבותיהם ארוכים וחזקים ומשמשים לאיזון, לתפיסה ולקרב.
כל המידע הזה ידוע רק משרידים של קופי ענק שנתגלו, מכיוון שמי שנתקל בכאלה שחיים – לא חזר לספר מה ראה.
הם שונאים בני-אנוש, בעיקר נשים, מסיבה שאינני יודעת.
אך הדבר השינוי הכי מפחיד הוא שהם אינטליגנטיים מאוד – הקוף הענק סחר איתי בשיקויים.
כל גופם של הקופים מכוסה בפרווה עבה ושחורה והם לבושים בבגדים שונים העשויים מעורות גסים, שנראה כאילו נתפרו במיומנות מסוימת.
חלקם עונדים שרשראות שכנראה היו שייכות לאחרים בעבר ואחד מהם אוחז בידו חנית ארוכה עם להב מחודד.
הם מקיפים אותנו במעגל הולך ונסגר לאט-לאט כי הם יודעים שאין לנו לאן לברוח, מביטים בנו בשנאה, בוחנים אותנו מקרוב ומציגים שיניים חדות למשך זמן ממושך.
אני מביטה בזיק ומתרגזת – הכול באשמתו!
"יש לך איזה רעיון, אידיוט?" אני מסננת. "כי עם העוגית הסדרת נפלא".
"אני מכין תוכניות מראש, אין לי בשלוף," הוא עונה. "תחליטי את, הוד מעלתך".
כמובן שהוא יפיל את ההחלטה עליי…
כל תוכנית שאני מעלה בראשי נראית חסרת תועלת: לברוח – אין לאן, להסתתר – הם כבר רואים אותנו, להילחם בהם – בלתי אפשרי.
אני מתעלת את סערת הלב אל ידיי ושולחת אותם בפתאומיות קדימה כלפי האדמה.
מאצבעותיי יוצאים חמישה ברקים כחולים שמכים באדמה ומתחיל להבעיר את העשב היבש ועובר אל העצים.
הלהבות מתפשטות סביבנו במהירות שיא, חוסמות את הדרך לקופים שצורחים, מתכווצים לאחור ומחפשים דרך להימלט.
אולי אש היא החולשה שלהם והיא תעכב אותם לזמן מה.
יחד עם זאת, אני מרגישה שהאוויר מתחמם והעשן שמתגבר ממלא את הריאות שלי.
"יופי, עכשיו מה? נדליק מדורה ונחגוג?" שואל זיק בקול נואש. "לא חשבת על הצעד הבא?".
אני בקושי מצליחה לנשום "אנחנו צריכים… לחשוב".
הראש שלי מסתחרר מהעשן ונראה שגם זיק לא במצב טוב.
"נשתמש באש… להסתיר אותנו" אני מציעה.
"להסתיר אותנו? ומה אז, סתם נישאר פה ונחנק מהעשן?" הוא צוחק. "את יודעת, את באמת מוכשרת בלגרום לדברים להסתבך".
אין לי רצון לענות לו.
זה סתם יבזבז אוויר.
אני חייבת לחשוב.
"מה אם פשוט נקפוץ לנהר?" מציע זיק. "כך נתרחק מהם במהירות".
"לנהר?!" אני צורחת עליו. "אני לא הולכת להתפשט פה! אם אקפוץ – המגבת עלולה ליפול ולהיסחף במים ואני…" אני עוצרת ואז לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה "לא בא לי שהקופים האלה או אתה תראו אותי ללא שום בגד עליי, ברור? אז אם יש לך רעיונות רעים – אל תציע אותם!".
זיק מתקרב אליי ואני נסוגה לאחור וכמעט מועדת "תקשיבי, זה עדיין עדיף על להילחם כי אין לנו סיכוי ברגע שהאש תיכבה, פשוט תדאגי שהיא לא תיפול".
ממש 'פשוט'.
קל לו לומר.
זיק מסדר את השק שלו כך שיכסה רק את פלג גופו התחתון, כל זאת על-מנת שיוכל לשחות יותר בקלות.
אני מנסה לחשוב על אפשרויות אחרות, משהו שיעזור לנו, אבל כל מה שאני יכולה לדמיין זה את הפנים של הקופים האלה כשילכדו אותי.
"אני לא יודעת…" אני אומרת. "אולי יש דרך אחרת… אולי ננסה לעבור דרך האש עם קסם ההדף?".
אבל כשאני מביטה על האש וחושבת על מצבי, אני לא בטוחה שזה יעבוד.
"אין לנו זמן לעוד קסם שאולי לא יפעל," זיק קוטע אותי ותופס את הזרוע שלי. "אנחנו צריכים לקפוץ! עכשיו!".
"אולי…" אני מנסה שוב.
"אין זמן לזה עכשיו!" הוא אומר ומבלי לתת לי רגע לחשוב הוא מושך אותי אליו, מחבק אותי ונצמד אליי.
ממש כמו טפיל!
המחשבה על להיות שוב קרובה כל-כך לזיק מרגיזה אותי, אבל אני יודעת שאסור שאישאר כאן.
אני חייבת להפסיק לחשוב על זה!
למרות שאני שונאת להרגיש אותו כל כך קרוב, אני מבינה שזה הכרחי הפעם.
"אל תעזוב אותי" אני פתאום פולטת בשקט ומתחרטת מייד.
"אין צורך לדאוג, נסיכה!" הוא מקניט. "בנוסף, אני בקושי אראה אותך מבעד לעשן והמים".
אני רוצה לצעוק עליו ולהגיד לו להפסיק לעצבן, אבל לא כדאי לבזבז אנרגיה.
זיק קורא "תשאפי אוויר!" ובלי שום אזהרה נוספת אנו קפצים מחובקים אל המים – פניי לאחור לכיוון הקופים ופניו קדימה.
המים הקרים מכים בי כשאנו צוללים לתוך הנהר ואני נאבקת לשמור על המגבת סביבי.
כאשר אני מוציאה את ראשי מתחת למים אני יכולה לראות את הקופים שמים לב שברחנו משם.
זיק לא מרפה ממני ואנחנו נסחפים במורד הנהר בזרם מהיר שגורר אותנו הלאה הרחק מהאש ומהקופים ואני בקושי מצליחה לשמור על הראש מעל המים, נאבקת עם כל גל שמכה בי.
"את בסדר, איילקס?" צועק זיק.
"כן, אבל לא הייתי קוראת לזה מצב אידיאלי!" אני משיבה בצעקה. "עכשיו תעזוב אותי, אני מסתדרת לבד!".
"ברור שאת מסתדרת לבד, הוד מעלתך," הוא צועק אך לא משחרר. "אבל אם תנסי להיאבק עם הזרם הזה לבד – את תאבדי את המגבת הקסומה היקרה שלך תוך שנייה!".
לעזאזל!
"אז מה עכשיו? יש לך תוכנית?" הוא שואל.
בהבטה לכיוון ממנו באנו נראה שהקופים לא מצליחים לעבור את האש.
טוב מאוד!
צריך למצוא משהו שיכול להחזיק אותנו יחד עם הזרם, כי עוד רגע נטבע.
מצד שני, טביעה פחות גרועה מליפול בידי הקופים.
"תחפש משהו שנוכל להיאחז בו!" אני קוראת-מצווה.
זיק מביט לכל כיוון "יש! שם!" הוא צועק אחרי כמה רגעים. "ענף גדול ועבה! נוכל לתפוס אותו! תעזרי לי לשחות!".
אני עוזרת לזיק לדחוף את שנינו בכיוון אליו הוא מכוון ותוך כמה רגעים אני מרגישה שאנו יציבים… יחסית.
"לא אוכל להחזיק בענף לעוד זמן רב רק ביד אחת," מודיע זיק. "תני לי למשוך אותך אליו".
הוא צודק.
זרם המים כל-כך חזק ובגלל שזיק מחזיק אותי ביד אחת ונוסף לכך בגלל שגם אני מתעייפת – לא אחזיק מעמד לעוד זמן רב.
רגע…
איך אני אמורה להסתובב אל הענף עכשיו, מבלי להסתכן בלחשוף את עצמי לזיק?
גם אם הוא יישבע לי באמא שלו זה לא יקרה!
אין מצב!
אבל אז אני מתחילה לאבד אחיזה בזיק.
" טוב… אני אעשה את זה," אני אומרת ולא לגמרי מאמינה שאמרתי את זה ואז מוסיפה "אבל אל תסתכל עליי!".
"אני לא יכול להבטיח לך כלום עכשיו," הוא אומר ומחייך חצי חיוך. "אבל אם לא תסתובבי עכשיו, המים יגררו אותך ואת תאבדי את המגבת הקסומה שלך לגמרי!".
לעזאזל!
אבל מה הברירה שלי?
אני לוקחת נשימה עמוקה, משחררת את היד מזיק ומתחילה להסתובב באיטיות – ומייד המים דוחפים אותי בחוזקה ואני מרגישה את המגבת מתחילה להתרופף בין אצבעותיי ולכן אני תופסת אותה חזק יותר.
היד שלי מחפשת את האחיזה הנכונה בענף, אבל אני תמיד מפספסת אותו ומתחילה להיסחף משם לכיוון האש והקופים וצורחת בפאניקה.
ניסיון לדווש עם רגליי קדימה לא עוזר בכלל ואני לא מצליחה להחזיר לעצמי שליטה.
אני לא יכולה להאמין שזה ייגמר ככה!
או לטבוע, או להתרסק על הסלעים, או להישרף באש או ליפול בשבי לידי הקופים.
התחושה היא כמו אגרוף בבטן.
פתאום, אני מרגישה כאב חד שמכה ביד החופשית שלי.
אני ממקדת את המבט ורואה את השוט הקדוש של זיק כרוך סביב היד שלי, זוהר מעל פני המים.
הכאב ביד שלי מתפשט לאורך כל הזרוע, אבל הכאב הזה מבורך לעומת מה שהיה קורה אילולא תפס אותי בזמן.
"אל תעזוב!" אני צועקת כשזיק מושך אותי בקושי אל הענף ונראה שהשוט עצמו מסייע גם הוא לתהליך.
היד שלי כבר כמעט יוצאת מהמקום, אבל בסופו של דבר אני מתקרבת מספיק אל הענף, שולחת את היד ונאחזת בו "תפסתי אותו!".
זיק ואני מתנשמים ואז הוא אומר "הייתי אומר שזה הלך יותר טוב ממה שחשבתי. אני תמיד יודע לתפוס את הרגע הנכון".
"כן, רגע מושלם!" אני מגיבה בלעג. "אם לא תסתום – ברגע שנגיע ליבשה אחשמל אותך!" ואז אני מוסיפה במהירות "במובן המכאיב של המילה".
אני מבולבלת לגמרי!
מצד אחד, זיק סוג של הציל אותי כמה פעמים למרות שיכל פשוט לוותר וללכת, אבל מצד שני… אני לא יכולה לשכוח שהוא עושה את זה גם בשביל עצמו.
"אני מעריכה שאתה… לא ניסית לנצל את המצב. זה לא ברור מאליו. אינני סומכת עליך לגמרי, אבל לפחות אתה לא שקרן ואתה שומר עליי, כמו שהבטחת," אני אומרת לזיק ואז מוסיפה "למרות שאני בטוחה שיש לך חישובים בראש איך זה ישתלם לך".
הוא מרים גבה "את נותנת לי קרדיט עכשיו?".
אני מגלגלת עיניים ומדגישה "אל תדמיין שזה משנה משהו ביחסים בינינו!".
—
לאחר זמן שמורגש לי כמו נצח, הזרם מתחיל להאט.
הגענו לחלק הרדוד של הנהר!
אני מביטה סביב ורואה שבצד שלנו יש המוני עצים, היער מסתיר כמעט את אור הירח והגדה צרה, בוצית ומלאה בשברי ענפים ועלים רטובים.
כדי לא לעורר מפלצות ישנות, אני מסמנת לזיק באצבעי על הגדה.
זיק מהנהן ואנו מכוונים את הענף לשם ונאבקים להגיע אליה וכאשר אני נאחזת בסלע בולט ומתחילה למשוך את עצמי למעלה תוך כדי שאני מחזיקה את המגבת בעקשנות, אני שומעת אותו נאנח מאחוריי כשהוא מושך את עצמו החוצה.
בא לי לנשק את האדמה שתחת רגליי!
"אמרתי לך שזה יעבוד!" מציין זיק. "זה לא היה כל-כך קשה והיה לי ממש כיף! רוצה שוב?".
"לא קשה, הא?" אני עונה בציניות. "אם אתה מחשיב את זה כ'לא קשה', אני תוהה מה זה 'קשה' בעיניך?".
זיק רק צוחק ומנקה את מכנסי-השק שלו שהתמלאו בוץ ומים כמו שמלת-המגבת שלי.
לפחות עכשיו היא מסריחה מריח של בוץ ולא מריח של עוגים.
פתאום אני מודעת לכאב בטן ואני יודעת שזה בגלל שלא אכלתי כבר יותר מיום שלם "אנחנו חייבים לעצור ולמצוא משהו לאכול!" אני ממלמלת. "איך אתה לא רעב?".
"התרגלתי" הוא עונה בפשטות, כאילו זה מסביר הכול.
אני לא יודעת אם זה מרשים אותי או שזה סתם מעצבן אותי.
אנחנו מתחילים לעלות על גבעה סמוכה ואני כמעט גוררת את עצמי למעלה "אתה בכלל יודע לאן אנחנו הולכים?" אני שואלת, בקול חד יותר ממה שהתכוונתי.
זיק נאנח "לא ממש. איבדתי כיוון כשנסחפנו. אין לי מושג איפה אנחנו".
אני נעצרת ומסתכלת עליו בתדהמה "מה?! אז כל הזמן הזה הלכנו לכיוון לא ידוע?".
"כן" הוא אומר בשלווה כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם.
בא לי לשפד אותו בברק – אבל אין לי כוח.
"אני לא מבינה איך אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו במצבים כאלה" אני אומרת בשקט, יותר לעצמי מאשר לזיק.
"אולי את פשוט מביאה מזל רע?" הוא תוהה.
"כן, אולי זה-זה" אני ממלמלת.
למרות שאני לא מוכנה להודות בכך בקול, חלק ממני מעריך את העובדה שאינני לבד.
"מה היית עושה בלעדיי?" אני מתרכזת בלהקניט אותו במקום ברעב.
הוא חושב רגע ואז אומר "יש לי תוכניות לכל תרחיש אפשרי!".
אני מגביהה גבה "אה, כן? מה הייתה התוכנית שלך אם לא הייתי משתמשת בקסם?".
"ביצענו אותה," הוא מחייך. "אבל תודה לך, איילקס. באמת. הקסם שלך הציל לנו את העור, גם אם זה קצת סיבך אותנו".
"תאמין לי, לא עשיתי את זה בשבילך," אני עונה. "עשיתי את זה כדי שנשרוד".
"זה בדיוק מה שאני אוהב בך" הוא עונה בקלות ואני עוצרת לשנייה ומעכלת את המילים שלו.
הוא כמובן מתכוון לזה בהומור, אבל בכל זאת – המילים נוחתות עליי בכבדות.
אני מהססת לרגע לפני שאני עונה "אל תתחיל עם הבדיחות המטופשות שלך עכשיו, זיק".
לפני זמן לא רב בכלל הייתי בטוחה שהוא רק מנצל אותי.
עכשיו, אני לא יודעת…
האם יש בזה משהו מעבר לשמירה על עצמו?
הוא הרי מקניט אותי בלי סוף, לא מפסיק להכניס הערות מעצבנות, הוא יודע איך ללחוץ לי על כל הכפתורים הנכונים כדי לגרום לי להתעצבן, הוא נהנה לראות אותי עלמה במצוקה ובכל זאת… הוא תמיד שומר עליי ומקיים הבטחות.
לעזאזל!
אני מתחילה לפתח רגשות כלפי זיק!
למרות שעם זיק אני חולקת יותר חוויות, אני עדיין אוהבת את אטרמיס ולו רק בגלל הסיבה שכשהייתי בתוך הנשמה שלו ראיתי שהוא אדם טוב, ישר ואכפתי – חוץ מהעובדה שפעם אחת בגד בי, אבל זה כבר מובן.
אחרי כל מה שעברתי… האם באמת יש לי סיכוי לראות אותו ואת קרולינה שוב?
הרי כל רגע יכול להיות האחרון שלי.
אני נזכרת בנשיקה הקטנה שנתתי לזיק כדי שהוא יסתום את הפה שלו וייתן לי לישון.
האם זאת הייתה הסיבה היחידה?
זיק מסתכל על הגבעה שמולנו "הגבעה הזאת גבוהה. בבוקר נוכל לראות משם את הדרך יותר בבירור".
אני עוקבת אחר מבטו ומסתכלת על הדרך עד לגבעה – העלייה נראית לי כמו סיוט מתמשך, אבל אין לנו ברירה אחרת.
"אני סומכת עליך" אני לוחשת פתאום ומפתיעה בזה את עצמי.
—
עובר זמן עד שאנו עוברים את הגבעה ומוצאים מקום מחסה בגומחה קטנה בין סלעים גבוהים.
זיק מייד הולך לבדוק את הסביבה ומוודא שאין סכנות בזמן שאני סוחטת את המים שנשארו בשיער שלי.
"לצערי, נסיכה, ניאלץ להסתפק ב…חדר משותף" זיק מגחך.
"לך לעזאזל, זיק!" אני נשכבת על האדמה בפנים ומצטנפת.
זיק נשכב גם הוא במרחק ממני – אבל בגלל שהגומחה לא ממש רחבה, זה לא מספיק רחוק לטעמי.
אני מתפתלת, מנסה למצוא זווית נוחה לשכב, אבל המחשבות רצות במוחי.
"את יודעת," הוא צוחק. "אם הייתי יודע שאת כל-כך תתקרבי אליי, הייתי מביא לך בגד אחר, אולי משהו יותר אופנתי".
אני מסמיקה "כמו מה? שק תפוחי אדמה עם פרחים?".
"בדיוק!" הוא מגחך. "אולי אני יכול לנסות לשים אותך על במה, לדגמן את זה. בטח היית כוכבת!".
ברור שהוא ירצה לנסות את זה…
אינני יכולה להתעלם מהחשש של מה יקרה אם ניתקל בקופים שוב…
האם זיק יגן עליי, או שאולי הוא יבחר להציל את עצמו?
אני תוהה אם הוא בכלל ישים לב אם אני אעזוב את המקום הזה כאן ועכשיו.
ברגע שהשמש תזרח, אני חייבת לקבל החלטות טובות יותר לגבי מה יהיה איתי הלאה.
—
העייפות מתחילה להשתלט עליי לאט-לאט.
זיק נרדם הרבה יותר מהר ממני ומתחיל לנחור בקול רם, שלדעתי יעיד על מקום הימצאנו לכל מי שנמצא בטווח של אלפי קילומטרים.
פתאום זיק מתהפך בשנתו, ותוך כדי תנועה הזרוע שלו נוחתת על הבטן שלי כמו חיבוק מגושם.
אני מתכווצת אינסטינקטיבית ומנסה לזחול מתחת לזרוע בלי להפריע לו בשנתו, אבל היא נשארת במקום.
באותו הרגע משהו על הזרוע שלו לוכד את תשומת ליבי – וליבי עוצר פעימה!

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 78