מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 80 ואחרון למסע

לפרק הקודם

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 79

—
אני מתעוררת מתחושה של חום מחניק.
הגוף שלי כבד, הראש שלי דופק כמו תוף שבור וכל נשימה היא מאבק.
אני ממצמצת ומנסה לפקוח עיניים אבל הכול מטושטש.
כשהתמונה מתבהרת סוף-סוף, אני מגלה שאני שוכבת על ספה רחבה ומרופטת, מרופדת בבד פרחוני דהוי עם קרעים קטנים.
דלי מים ומטלית לחה מונחים לייד הספה.
ריח של אבק וטחב חונק את האוויר.
אני מרימה יד, בוחנת את עצמי, ומייד עוצרת.
בגדיי הוחלפו כשהייתי מחוסרת הכרה.
במקום הבגדים הקרועים והמוכתמים שהיו לי, אני לבושה בשמלת כותנה, משובצת בפסים עדינים בגווני ורוד ותכלת.
השמלה קצת גדולה עליי, שרווליה מכסים את זרועותיי כמעט עד פרקי האצבעות, והכתפיים נופלות כאילו נתפרה לאישה רחבה ממני.
בסריקה נוספת אני מרגישה שדאגו לי גם לשכבת בגדים פנימיים ששומרים על חום גופי.
מי שדואג לי מבצע עבודה טובה, אך המחשבה שמישהו לא מוכר החליף לי בגדים מריצה בי גם גל של פאניקה.
פצעיי טופלו ונתפרו, תחבושת עוטפת את הזרוע שלי ואני מושיטה את היד החופשית לגעת במצח שלי.
תחבושת נוספת רכה רטובה מקררת את המקום.
הכאב עדיין מורגש, אבל הוא עמום יותר.
מי טיפל בי?
כאשר אני מנסה להתרומם הגוף שלי מסרב לשתף פעולה.
כל תנועה מרגישה כאילו היא דורשת כוח שאין לי.
כשאני קולטת שיש יותר מידיי שקט, אני מסובבת את הראש כמה שניתן לאט וסורקת את המקום.
התקרה נמוכה, עשויה מקורות עץ גסות, הקירות מלאים במדפים עמוסים חפצים – מנורות ישנות, בקבוקונים עם נוזלים בצבעים שונים, ספרי היסטוריה וגיאוגרפיה בכריכות דהויות ומגילות או מעטפות בין הספרים.
החלון היחיד בחדר מכוסה וילון עבה שלא מאפשר לאור לחדור פנימה, והאור היחיד מגיע מנר מהבהב הנמצא על שולחן בפינה.
אבל יש משהו אחר שלא שייך – על הרצפה מונחת הבובה שבצורת קרולינה.
הבטן שלי מתהפכת.
האם קרולינה באמת לא קיימת והיא רק פרי דמיוני, או שהפטרייה עדיין משפיעה עליי?
אינני בטוחה אם אני באמת רוצה לדעת את התשובה.
"שלום!" אני מצליחה ללחוש. "יש כאן מישהו?".
אין תשובה.
אני ממשיכה לשכב ובוהה בתקרה.
המקום הזה לא מרגיש מסוכן.
אבל זה רק אומר שאני לא יודעת עליו מספיק.
אני מנסה להיזכר ולשרשר את קטעי הזיכרונות, אבל הכול מעורפל.
הפנגוסים, זיק הבוגדני והמשפט שהוא אמר, הפטרייה האדומה, הפטרייה השחורה, התחושה הלוהטת…
מי שטיפל בי כנראה הציל אותי מהפנגוסים וכרגע דואג שאישאר בחיים.
זה בטח קשור לחום שהרגשתי לפני שהתעלפתי.
אבל האם מי שזה יהיה הוא חבר או אויב?
אחרי מה שקרה עם זיק – קשה לי לבטוח באחרים.
פתאום נשמעים צעדים חרישיים המתקרבים אל הדלת שבחדר, כאילו מישהו מנסה לא להעיר אותי.
האינסטינקטים שלי צורחים להתרומם, לברוח, להילחם או אפילו להתעלף – אבל הגוף שלי מסרב לשתף פעולה.
כל מה שאני מצליחה לעשות זה להפנות את ראשי לכיוון הדלת.
הדמות שמופיעה במפתן גורמת לי לעצור את נשימתי.
שועלה גבוהה בעלת שלוש זנבות בצורת להבה המהלכת על שתי טלפיים מתקרבת אליי.
הפרווה שלה בצבע כתום-בוהק ועיניה זהובות ובוחנות אותי בקפידה.
השועלה לבושה בשמלה ארוכה עשויה מכותנה עבה בצבע ירוק-זית שמגיעה עד הברכיים בשעה שנעמדת על שתי רגליה, על ראשה קשורה מטפחת כחולה ועל צווארה ענודה שרשרת אליה מחובר טליסמן בצורת חיפושית כחולה.
גיצונה.
הדבר שהכי מרתיע הוא, שהיא נראית כמו הגרסה המבוגרת של מאליה – חברת האמת שבגדתי בה.
"יופי! התעוררת, דאגתי מאוד," היא אומרת בקול רך, כאילו לא רוצה להבהיל אותי וניגשת להביא לי קערת מרק. "אל תיבהלי, את בטוחה כאן… בינתיים".
בטוחה?
אין לי יכולת לזוז.
אני ממש לא בטוחה!
ומה הכוונה ב-'בינתיים'?
"איפה אני?" אני מצליחה לשאול בקול צרוד. "מי את?".
יש לי כבר ניחוש לתשובות לשאלות האלה, אבל אני רוצה לשמוע אותן ממנה.
"בבית של האדון שלי, בעיר האדומה," היא עונה, מתקרבת ומניחה את הקערה על השולחן לידי. "כשאספתי אוכל לאדון שמעתי אותך צורחת כמו משוגעת, פלשתי לכפר הפנגוסים ושרפתי את הגפנים שקשרו אותך," היא שואפת אוויר וממשיכה "כשניסיתי להעיר אותך ראיתי שאת קודחת מחום והייתי חייבת לקחת אותך ולטפל בך".
אז הגעתי לעיר האדומה כמו שרציתי.
הבעיה שזה בדיוק המקום בו גרים התושבים שהכי נאמנים למלכי טמריה הבירה, לכן לא כדאי לי להיות תקועה במקום אחד.
'העיר האדומה' נקראת בשמה, כי ממנה יצאו הכי הרבה תושבים לצבאטמריה הבירה – כך שיצא שמעיר זאת יש את הכי הרבה נופלים.
תושבי העיר גאים בעובדה זאת.
ועכשיו קווין הוא המלך – אם ימצאו אותי אהיה בצרות.
"שמי תאליה," היא אומרת ומתיישבת על כיסא סמוך. "ומה שמך, ילדה?"
אין לי כוח לשקר "שמי איילקס".
"שם יפה!" מחייכת תאליה חיוך שאינני רואה בו שמץ של איום. "תודה שלא שיקרת לי".
"ידעת מי אני?" החשד מתעורר מחדש.
"בואי, אסביר לך בזמן שאאכיל אותך במרק חם שיחזק אותך צ'יק-צ'ק," היא אומרת. "זה לא רעיל. אם הייתי רוצה לפגוע בך – הייתי עושה זאת ממזמן ולא מטפלת בך".
זה הגיוני.
אינני מתנגדת למרק.
בזמן שתאליה מאכילה אותי את המרק שגורם לראשי לאט-לאט להירגע ולגופי להתחמם ולחזור לעצמו, היא מספרת "עוד אחת מהסיבות שלא רציתי להתעלם מהמצב שלך, הוא הטליסמן שעל צווארך. אני מכירה אותו, הוא שייך לבת שלי – מאליה".
הניחוש שלי היה נכון ואינני מצליחה לשמור פני תמימה "את אמא של מאליה?".
מאליה סיפרה לי שדוויל הפריד ביניהם כשהתחפש למלך קוסטום, וגירש את אמא שלה כדי שמאליה תטפל בנסיכה לוסי כמשרתת אישית.
מאליה גם סיפרה לי שקשה לאמא שלה לשמור את נשמתה בתליון לזמן ממושך ולשנות צורה לאנושית ובחזרה לגיצונה.
אני עוצמת את עיניי לרגע ונזכרת ברגע הבגידה בו הסכמתי שמאליה תיכלא במקומי.
שוב שומעת את הזעם של מאליה 'שכרת בי בש"ז?'.
"היא… היא סיפרה לך עליי?" אני חייבת לשאול.
"לא הרבה," תאליה משיבה ברכות. "רק שהצלת אותנו מגלאהד איש-הרובוט האיום".
היא לא יודעת.
אינני יודעת אם לספר לה או לא.
"את רוצה לספר לי איך הטליסמן של מאליה הגיע אלייך?" שואלת תאליה עדיין בקול רך, אבל ברור שזאת דרישה. "אל תשקרי לי – אם הוא אצלך, זאת אומרת שהיא נתנה לך אותו מרצון או שהיא מתה".
"מאליה נתנה לי את הטליסמן שלה, כדי שיהיה לי יותר סיכוי להצליח למצוא את הנסיכה לוסי שנמלטה, ואולי גם להפיל את המלך קווין באותה ההזדמנות," ואז אני מוסיפה "אבל מייד לאחר-מכן ראיתי שהיא נלכדה על-ידי גלאהד שעשה לנו מארב".
זאת בערך האמת.
היא שמה יד על פיה בבהלה.
"אני מצטערת" אני רק אומרת.
תאליה מביטה על הרצפה "לפחות היא לא סובלת את הכאבים שהיו מצופים לה, לו הטליסמן היה נשאר בידי גלאהד".
"הבטחתי לה שאחלץ אותה" אני מצהירה.
למרות שבמצבי, אינני בטוחה שאני מסוגלת ללכת הרבה – קל וחומר שלא לחלץ מישהו.
"תודה" מחייכת תאליה.
כשאני מסיימת את המרק הכול כבר בהיר ואני מסוגלת להפעיל את כל גופי – אבל אני ממש עייפה.
הבובה עדיין שם.
"תודה על העזרה שלך, תאליה," אני אומרת ואז מוסיפה "אך במהלך חיי למדתי שלא לבטוח באלה המנסים לעזור לי. למשל, יש לך ייתרון נוסף עליי בזה שאת יודעת עליי יותר ממה שאת מספרת – ואני יודעת עלייך רק שאת אמא של מאליה ושהופרדת ממנה על-פי ציוויו של המלך קוסטום".
אין צורך לומר שזה היה בעצם דוויל בתחפושת.
"את בחורה חכמה," מחייכת תאליה. "לאחר שגורשתי מטמריה הבירה הלכתי לעבר הגשר המזרחי במטרה להגיע דרומה לעיר 'אוינוטה', שם אעבוד ואתפרנס בשלווה עד שאמות".
תכנית לא רעה.
אביו של המלך קוסטום, המלך רומדו, הגה את הרעיון לעשות בית-אבות ענקי לתושבי טמריה הבירה.
הרעיון הצליח מאוד והעשיר את המלך.
'אוינוטה' היא עיר נופש דיי רגועה של יוצאי צבא, זקנים או עשירים שכוח חייהם כבר תם, שם הם מקבלים טיפול מסור ככל הצורך.
"כשהגעתי לחצי הדרך תפסו אותי סוחרי עבדים קספיאסיים, לא היה בי הכוח להילחם בהם," היא ממשיכה לספר. "הם מכרו אותי בעיר האדומה לשריף העיר – קייג'ן".
אוי לא!
אם השריף של העיר האדומה ראה אותי והכיר אותי – אני בצרות!
נראה שתאליה מבינה מה אני חושבת.
היא צועדת לעבר הארון עם הספרים שליידנו, מוציאה מבין הספרים פיסת נייר מגולגלת, ואז מניחה את הנייר על השולחן ופורשת אותו לפניי.
אני בוהה במודעה שנחשפת לפניי.
"מבוקשת על רצח סר הקטור – פרס: 6000 ש"ז ואות הוקרה מהמלך קווין".
ציור פניי – או משהו שנראה כמוני, קריקטורה מוגזמת – מתנוסס במרכז.
מה שחסר בציור כדי שפניי ייראו כמו שטנית אלו רק קרניים.
קווין חכם וחושב על הכול!
כך יוצא מלכתחילה הסיכוי לפלוש בסתר לטמריה הבירה היה אפסי.
אני רגילה למודעות 'מבוקשת' שפניי מצוירות עליהן – אך אף פעם לא באשמת רצח!
בנוסף, הייתי אולי מסגירה את עצמי כדי לזכות בסכום כזה!
אבל לא לקווין.
תאליה שותקת, עיניה ננעצות בי ואני יודעת שהיא מחכה לתגובה שלי.
איך בכלל אני אמורה להגיב?
"כיצד סר הקטור נרצח?" אני חייבת לדעת.
"לפי מה שהאדון שלי סיפר, גופתו נמצאה בבית הסוהר של טמריה הבירה לפני כמה שבועות," היא אומרת. "היחידה שנמלטה מבית הסוהר בדיוק באותו זמן היא את".
היא יודעת שהשארתי שם את מאליה בכוונה?
"לא רצחתי את סר הקטור!" אני מצהירה. "הוא היה אחד מהיחידים שסייעו לי!".
אולי קווין גרם למותו של הקטור, בגלל שהקטור עזר לי להימלט?
אני יכולה לתאר מציאות בה קווין יהרוג את האבא המאמץ שלו.
"לא עשיתי את זה!" אני אומרת שוב. "לא הייתי בכלל בחלק הזה של טמריה באותו זמן".
"ברור שהפלילו אותך," אומרת תאליה. "העניין הוא שקייג'ן, בתור שריף, הוא שומר חוק אדוק".
"את מתכוונת ש…?" אני מתחילה לשאול.
"כן," היא נאנחת בעצב. "קייג'ן הלך לדווח לניצב המחוזי לפני כמה שעות, הם יחזרו בקרוב, אני מצטערת".
טוב.
הפעם אין לי איך לברוח.
בין כה-וכה אצטרך להגיע לקווין בצורה כזאת או אחרת…
רק חבל שבדרך הזאת, רציתי להפתיע אותו.
יהיה לא קל להימלט ממנו שוב ללא עזרה מבחוץ.
"אני סולחת לך תאליה, את מתנהגת בהיגיון. בכלל – אני היא זאת שצריכה לבקש סליחה ממך," אני כבר לא יכולה לשמור את הסוד בלב "מאליה נכלאה בבית הסוהר במקומי – בגללי".
"למה את מתכוונת?" שואלת תאליה.
אני מספרת לתאליה את הכול, עד לפרטי הפרטים.
מגיע לה לדעת!
כמה רגעים לאחר שאני מסיימת את הסיפור ותאליה מתחילה לבכות נפתחת הדלת.
אדם שחום-עור החובש כובע קש גדול ומעשן סיגריה נכנס אל הבית.
הוא לבוש בשריון עור חום עליו הסימן בצורת כוכב 'שריף' ובמכנסיים ירוקים החגורים בחגורת עור מוזהבת, על גבו הוא עוטה גלימה כחולה מפרווה של יצור שאינני מזהה, לרגליו מגפי עור בצפע חום שאל המגף השמאלי קשור פגיון.
העניין שהכי מרתיע אותי כרגע הינה העובדה שהוא מביט בי במבט נבזה, תוך כדי שליפת חרב גדולה בעלת ניצב כסוף בצורת עיט.
"ברוכה הבאה לעיר האדומה, איילקס," אומר האיש. "שמי הוא קייג'ן, השריף של העיר. לצערי לא תוכלי לבלות כאן הרבה".
"תודה על קבלת הפנים החמה!" אני מסננת. "כפי אתה כנראה מנחש, לא איכנע מרצוני לאדם המשרת מפלצת רצחנית!".
אם רק היה לי כוח לרוץ…
קייג'ן מקרב את החרב לגרוני "את עצורה בעוון רצח אבי המלך ובעוונות גינוי והאשמות שווא של המלך!"
"זו האמת!" אני אומרת באומץ מעל החרב. "קווין הוא מפלצת רצחנית".
החרב הקרה נלחצת אל צווארי, ואני מרגישה את חדות הפלדה כמעט חותכת את העור שלי.
אני חלשה מכדי להילחם.
כנראה שאצטרך לשחק במשחק הזה.
"קומי!" נובח קייג'ן.
אני נאחזת בקצה השולחן כדי לעמוד וכשמתייצבת מתחילה לדדות לעבר הכניסה.
"אל תנסי שום דבר טיפשי," הוא מוסיף, ודוחף אותי קלות בכתף עם קת החרב.
אני פולטת אנחה חלשה וכמעט מועדת.
הוא לא מבין שנכנעתי?
—
הרחוב חשוך וריק בשעת הערב משום-מה, אבל אני יכולה להרגיש את מבטים צופים בי מחלונות בתים.
"כולם רואים אותך, רוצחת, כולם יודעים מי את" קייג'ן לוחש, כאילו מנסה להזכיר לי שאין לאן לברוח.
כנראה קייג'ן מוכר בעיר הזאת כשריף שאין לעמוד מולו.
"סר הקטור היה גיבור," הוא אומר בקול שקט אך מלא בזעם. "אני חייב לו את חיי – ועכשיו הוא מת בגללך".
"לא הרגתי אותו" אני מצהירה שוב.
קייג'ן לא עונה אלא גורר אותי קדימה, יד אחת שלו אוחזת בזרוע והשנייה עדיין מחזיקה את החרב צמודה לצווארי.
"מה תעשה אם תמצא שאני חפה מפשע?" אני שואלת בשלב מסוים, למרות שאני יודעת שאין טעם.
"הצדק יוכיח את עצמו" הוא עונה בפשטות.
זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו – עוד רודף צדק כמו פיליס האבירה הפלדינית.
"אנו הולכים לשם, רוצחת" מצביע קייג'ן על ביתן עץ ומצמיד עכשיו את החרב לגבי "אחרייך"
"מה זה הביתן הזה?" אני שואלת ולא זזה.
נמאס לי מביתני משחקים באסירים.
"בית המשפט," הוא עונה. "ואני הוא השופט".
"אם כך, אני דורשת שתערוך לי משפט שדה!" אני עדיין לא זזה. "תערוך משפט לאישה שברחה בעור שיניה מהארמון בגלל יחס מתעלל מצד המלך. תשפוט אישה שלא רצחה את אביו של המלך, להיפך- היא הסתמכה עליו שיעזור לה! תשפוט אישה שהבת שלה נחטפה ונכלאה על ידי המלך. תשפוט אישה שרק רוצה להגיע אל הבת שלה שוב!".
אם היא קיימת.
"את משקרת" הוא מצהיר "המלך הוא צדיק!".
נחרת צחוק יוצאת ממני.
"צדיק?" אני מרימה את השמלה ומראה לקייג'ו סימן ה-'K' ברגלי שנוצר מההצלחה שלי בהתנגדות לנזר הציווי, נותנת לו כמה שניות לעכל את המראה ושומטת את השמלה. "תחשוב על זה: אביו של המלך מנסה לעזור לי, ופוף – הוא מת! איזו סיבה תהיה לי להרוג אותו?".
תורו של קייג'ן לצחוק "ניסיון הפיתוי שלך לא עובד עליי, רצוחת. אולי כך רצחת את אבי המלך".
זה כאילו אני מדברת לקיר!
"נחמד לדעת שאתה רואה אותי כמפתה," אני נאנחת באכזבה. "אם כך, אין לי סיכוי למשפט הוגן!".
קייג'ן דוקר דקירה קטנה בגביי ואני מדדה בציות לכיוון הביתן.
אולי כשנישאר לבד בבית המשפט אוכל להתגבר עליו וגם לחטוף את חרבו.
כך לפחות אני מקווה…
—
מבפנים בית המשפט של העיר האדומה לא דומה בכלל לשום בית משפט בו הייתי.
בחיי ביקרתי בלא מעט מסיבות טובות ופחות טובות.
הכיסאות לעדים, אם אפשר לקרוא להם ככה, עומדים בקושי על רגליהם. העץ שלהם ישן, סדוק, ובמקומות מסוימים הם נראים כאילו כל רגע יישברו. השולחן שכנראה מיועד לשופט, נראה כמו רהיט במצב יד שלישית, מסמכים קרועים פזורים עליו.
הקירות מתפוררים וסדוקים, חלק מקורות העץ התומכות בתקרה הגבוהה שבורות, האוויר דחוס ומחניק כי אין חלונות, רק רוח קרה חודרת פנימה דרך הסדקים.
המבנה עצמו מרגיש כאילו הוא עומד לקרוס על ראשי.
"זה בית המשפט?" אני שואלת את קייג'ן. "זה נראה יותר כמו בית קברות!".
הוא לא מגיב.
אולי הוא מסכים איתי בעניין, אבל לא מוכן להודות בזה שמסכים איתי על משהו.
קייג'ן נועל מאחורינו את הכניסה ומסכם "המקום הזה נשאר המקום שבו האמת תמיד יוצאת לאור".
"ואתה חושב שהאמת היא שאני אשמה" אני משלימה את דבריו.
אני מביטה סביב שוב, מנסה לקלוט כל פרט קטן שאולי יעזור לי.
אין פה יציאות נוספות חוץ מהדלת דרכה נכנסנו ואין כאן אף אחד אחר, רק אני וקייג'ן.
כשיתקרב תהיה לי הזדמנות… קלושה.
קייג'ן ניגש לשולחן ופורס עליו מגילה.
אני מזהה אותה מייד – זו המודעה שפניי מצוירות עליה וכתוב 'מבוקשת'.
בהחלט אין עם מי לדבר "ומה עכשיו? נעמוד פה ונחכה שמישהו יבוא להוציא אותי להורג?".
"זה תלוי בך," אומר קייג'ן בקול מאיים. "אם יש לך משהו להגיד להגנתך, זה הזמן".
מה אני כבר יכולה להגיד שלא אמרתי?
"הכול התחיל לפני יותר מחודש, כשהמלך שלך, שבזמנו היה מנהיג חברת סוחרי עבדים קטנה, ניסה למכור אותי כדי להרוויח ש"ז מהנבדלים – אבל ברחתי. משם העניינים רק הדרדרו!" אני ממשיכה ומספרת לו על כל פגישותיי עם קווין בהדגשת החלק עם נזר הציווי ולבסוף מסכמת "הוא רוצה להרגיש שיש לו כוח עליי, שהוא מסוגל לשלוט בי, ובנוסף – הוא רוצה להשתמש בי כדי לשחרר מפלצת שתהרוס את טמריה כולה!".
"בית המשפט בסמכותי מוצא אותך כאשמה" הוא אומר בקצרה בזמן שנשמעיקול דהרת סוסים "נראה שחיילי המלך הגיעו, זמן ללכת".
כל ההרצאה שלי לא הייתה שווה כלום?
לא פלא שקייג'ן אינו נשוי ושהעיר שוממה!
קייג'ן מתקרב, מוציא אזיק מחגורתו קושר אזיק לזרועו ולזרועי.
"אם כך, גזרת עלי מוות," אני אומרת בקול קודר, וכשאני נעמדת אני שולחת את ידי החופשית להחטיף לו אגרוף לפרצוף.
כמובן שרגליי נתקלות ברצפה שבורה, ואני מפספסת ונופלת כשפניי על הרצפה.
מעט הכבוד שעוד נשאר לי מתחיל להתפוגג.
אני מטיחה אגרוף בקרקע בכעס.
קייג'ן מגחך כשאני קמה ומדדה אחריו.
לפחות אם אלך עם החיילים- אגיע אל מאליה וקווין מהר.
אני נאנחת.
כבר אמרתי את זה פעם לגבי הנסיכה לוסי- והתדרדרתי למצב הזה.
—
קייג'ן מושך אותי החוצה מבית המשפט הנטוש ואני כושלת אחריו, מנסה לשמור על שיווי משקל.
קול דהרת הסוסים מתחזק ובמהרה אני רואה במי מדובר.
שישה אבירים שלכל אחד ארסנל כלי נשק מגוון ניצבים בשורה ישרה, כל אחד על גבי סוס כהה ומרשים, כמעט מושלם.
בתחילה, הלב שלי שוקע בתחתית הבטן.
הם לבושים בשריונות נוצצים עליהם חרוט סמל ה-"K".
אבל אז אני קולטת עוד פרטים קטנים, שהופכים את התחושה הזאת להרבה יותר גרועה.
האבירים שקטים מידיי, תנועותיהם לא טבעיות ולא נראה לי בכלל שהם נושמים.
כשהם יורדים מהסוסים בצעדים אחידים וחסרי רגש אני מבחינה בעובדה שהקסדות שלהם הינם חלק מהראש שלהם, רק עדשות מוארות באדום בעיניהם המתמקדות בי.
אני בולעת רוק בקושי ולוחשת "אלה לא בני אדם," ומוסיפה "אנשי-רובוט!".
קייג'ן שומע את דבריי ומחייך "המלך גאון, לא? רובוטים-אנושיים המהונדסים לשלמות! ואף אחד מהם לא יכול לחשוב למרוד בו"
קייג'ן צודק.
לא משנה מה אגיד או אעשה, אלה לא יצורים שאפשר להפעיל עליהם מניפולציה. הם לא יפחדו משום דבר ולא יגלו שום רחמים.
אפילו הקסמים שלי, אם הייתי בכלל לבצע אותם במצבי, לא היו עוזרים לי.
אני מביטה שוב על הסוסים שלהם, מנסה למצוא אפשרות לבריחה – אבל גם הסוסים אינם נושמים כלל ולא נראים חיים.
אלה ממש סוסי-מכונה!
עיני הסוסים מביטות הלאה כאילו יכולות לראות למרחק וזנבותיהם נע כאילו ע"י מנגנון נסתר, הרגליים שלהם נעות חלק מדי והם לא משמיעים שום קול מלבד הפרסות שפוגעות באדמה.
גלאהד כנראה עשה עסקה עם קווין.
בטח בשביל הטליסמן.
אני מאגרפת עם ידי הפנויה את הטליסמן בניסיון להגן עליו ומתקרבת אליהם בליווי קייג'ן.
אחד מאנשי-הרובוטים מתקדם אלינו ומטיל על הרצפה בתנועה מכנית תיק-עור קטן בו נשמעים ש"ז רבים.
כנראה 6000 ש"ז שהובטחו על ראשי.
קייג'ן רוכן אליו בלי היסוס ופניו מלאות ניצחון ומעוררות סלידה "תהני מהנסיעה, רוצחת".
במהירות איש-הרובוט שולף את חרבו – ובתנועה סיבובית תוקע אותה בגופו של קייג'ן.
קייג'ן נופל על המדרכה ומתנשם בכבדות.
"אבל…" הוא מתחיל לומר.
"המלך צריך את הכסף שלו, סר גלאהד צריך להרחיב את השטח שלו" איש-הרובוט משיב לשאלה שלא נשאלה בפשטות.
קייג'ן מפרפר ולבסוף עוצם את עיניו.
אינני יודעת אם יותר לשמוח עבור תאליה שעכשיו ללא אדון, או לדאוג כי יש לאבירים האלה פתיל קצר.
איש-הרובוט מתקרב נעמד מולי, מנותק רגשית לחלוטין מהסיטואציה האחרונה.
הוא משחרר באבחת חרב אחת את האזיק המחבר את זרועי לזרוע הגופה המתה ומחבר אותה אל אזיק היוצא מזרועו האישית.
גלאהד והמצאותיו ראויים בהחלט לשבח!
ברגע המגע מתפשטת בי תחושת קור כאילו איש-הרובוט שאוחז בי שואב ממני כל שמץ של חום "אנחנו יחידת העילית, אנושית," הוא מסביר-מודיע בקצרה דבר שכבר ניחשתי בעצמי ואז מצביע על הסוס עליו רכב "עלי על הסוס שלי".
אני מטפסת על גב סוס-המכונה באי נוחות ומרגישה את הקור המתכתי .
זה רחוק מלהרגיש כמו להיות על הסוסים החיים שעליהם רכבתי בעבר.
רגליי מחליקות על האוכף החלקלק ואיש-הרובוט האוזק אותי מתיישב מאחוריי על הסוס, ידו הקפואה והכבדה נשארת על זרועי, כאילו מזכירה לי כל רגע מי שולט.
אני מסובבת מעט את ראשי.
שאר אנשי-הרובוט כבר יושבים על סוסיהם בשקט מוחלט ומחכים לפקודה, למעט הרוכב על הסוס ליידי שמכוון לגבי רובה קשת "בלי בעיות בדרך, הנהני אם הבנת".
ההנהון הבהול מגיע במהירות.
ללא כל אזהרה, הדהרה מתחילה לנוע לכיוון דרום-מזרח ואני נאחזת באוכף בידי החופשית כדי לא ליפול.
"לאן אתם לוקחים אותי?" אני שואלת שאלה שתשובתה ידועה, אך איש-הרובוט לא טורח אפילו להסתכל לעברי.
המילים שלי מתמוססות באוויר הלילי, ואני נשארת לבד עם הפחד שמכרסם בי.
אני מביטה לאחור ומבחינה שהעיר האדומה כמעט ונעלמה.
אנו דוהרים במהירות שיא!
איך בורחים באמצע דהרה כזאת ממשהו שאוזק אותי שאין לו לב, אין לו נפש, ואין לו מה להפסיד?
—
אוויר שעות הבוקר המוקדמות משום-מה נעשה קר יותר ככל שאנו מתקרבים לגשר המזרחי של טמריה הבירה.
גמענו מרחק עצום תוך שעות ספורות!
אני מרימה את מבטי לעבר הטירה שנראית באופק; הדגלים המקווקוים בצבע לבן-כתום שהיו מתנוססים מעל הצריחים, שונו לדגל שחור עם האות "K" בצבע כסף עליו מונח כתר מוזהב.
אנחנו ממשיכים להתקדם, חולפים על פני עגלות מסחר ודוכנים שרק עכשיו התחילו לעבוד ועל פני תושבים שהתחילו לצאת ליום החדש.
אף אחד לא מעז להתקרב או לדבר והם נותנים לנו לעבור.
לפתע אחד מאנשי-הרובוט מאיץ קדימה במה שנראה כהתרעה לקראת בואנו.
הפגישה עם קווין לא תידחה יותר.
אני מסתובבת בעדינות לעבר איש-הרובוט שאוחז בי ומנסה לבחור את המילים שלי בזהירות "תוכל לשחרר קצת את האזיקים? כואב לי… והמלך לא יהיה מרוצה אם איפצע".
אין לו רגשות, אבל אולי ההיגיון יפעל.
אם קווין רוצה אותי חיה ובריאה, אולי יש לו אינטרס לשמור עליי במצב נסבל.
"זה לא משנה לו," הוא אומר בקול מנותק מכל חמלה. "הוא צריך אותך בשביל הנסיכה".
"נסיכה?" אני כבר מבולבלת לגמרי
הנסיכה לוסי מתה!
הרגתי אותה בעצמי!
קווין מצא דרך להחיות אותה, או שהוא בכלל לא יודע שהיא מתה?
בהמשך, לפני הארמון, אני מגלה שרחבת האימונים הוגדלה והתרחבה.
כלי נשק מגוונים תלויים על הקירות סביב הרחבה, כאילו המקום כולו מוכן למלחמה בכל רגע.
הדבר המזעזע הינו שבקצוות קשורים לעמודים דמויות שאינני רוצה לנחש מה תפקידם.
בשלב מסוים אני מבחינה באופק קווין מתקרב.
הוא רכוב על סוס אמיתי ולבן, לבוש בגדי מלכות מעוטרים בזהב ובכחול כהה. חרב תלויה בצד האוכף, מבריקה ונקייה ועל הניצב סימן 'K'. הכתר על ראשו מוזהב ומשובץ באבני חן אדומות שנראות כמו דם.
לצידו רוכב גלאהד איש-הרובוט, לבוש בגלימה שחורה משובצת בכסף ובשריון בריקועי זהב. סוס-המכונה עליו הוא רוכב נוצץ ומאיים מסוסי-המכונה של יחידת העילית, ותנועותיו חלקות ומושלמות, כאילו כל צעד שלו מחושב מראש.
אין דרך מילוט!
קווין וגלאהד עוצרים מולנו ועיניו של קווין ננעצות בי.
"עבודה טובה" משבח גאלהד את יחידת העילית.
קווין סורק אותי במבטו וזה גורם לי להצטמרר "שלום לך אשתי! איך עבר הטיול?".
אני מביטה בו ישירות "קצר מידיי לדעתי, לא התגעגעתי".
האצבע של ידי החופשית מתחילה לצרוב לרגע ואני קוראת בכאב ומצמידה את ידי אליי.
שכחתי מהטבעת הארורה!
"זה רק הדבר הראשון שמגיע לרוצחת של אבא שלי" מצהיר קווין.
"אתה יודע בדיוק כמוני שלא רצחתי את סר הקטור!" אני מצהירה. "אולי לא רצחת אותו בעצמך, אבל אנשי-הרובוט של גלאהד היו עושים זאת ללא להניד עפעף!".
קווין מחייך "תמיד ידעתי שאת חכמה, איילקס," ואז הוא מוסיף "הנסיכה בטח תשמח לפגוש בחורה חכמה כמוך".
שוב עניין הנסיכה.
"הו, הנה היא!" אומר גלאהד, מצביע אל מאחוריי וקורא "נסיכה, המלך רוצה שתפגשי מישהי".
אני שומעת את הצעדים המוכרים מתקרבים וליבי קופא.
כאשר אני מסובבת את מבטי לאחור האוויר מתרוקן מהריאות שלי.
קרולינה הלובשת שמלה ארוכה שמעוטרת ברקמות של זהב וסגול וחובשת על ראשה את נזר הציווי מתקרבת וקדה בפני קווין "קראת לי, אבא?".

המשך יבוא במסע הבא…