מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 79

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 78

—
למה הכול חשוך?
למה כל-כך הגוף שלי כל כך כואב?
אה, נכון…
העיניים שלי עצומות.
אני מתיישבת, פוקחת אותן באיטיות ושמש הצהריים מכה בי בעוצמה כך שאני מסנוורת.
כשעיניי מתרגלות לאור, נראה שממקומי ניתן להשקיף על הנהר בו "ביליתי" את הימים האחרונים.
נוסף על כך, לשמחתי גם ניתן לראות מכאן את קצה היער ובכמה בתים מפוזרים.
איך התקדמתי כל-כך הרבה?
כשאני פונה לצידי לבדוק מה שלום זיק, אני מגלה שהוא שוב נעלם כהרגלו.
לעזאזל!
טוב, הגיע הזמן לחשוב.
אינני צריכה יותר את זיק.
פשוט אהפוך לציפור, אעוף בזהירות יתר כדי לא להילכד אל העיר שבאופק ואבדוק כיצד להמשיך משם לטמריה הבירה.
קלי קלות!
הבעיה היא ששלב א' של התוכנית הזאת לא בר-ביצוע כרגע.
אני בקושי מצליחה לזוז בלי לחוש כאב.
אם אנסה להפוך לציפור במצב הזה, אין ספק שאתרסק אחרי כמה רגעים.
לא נשמע כיף.
מבט מהיר על גופי מגלה פצעים פתוחים, חתכים ושלפוחיות שכבר התחילו להזדהם.
לא יכול להיות שכל אלה הם תוצאה של הקרב עם הרוחות המקוללות.
מה קרה לי כשנפלתי שגרם לי לזה?
אני לוקחת נשימה עמוקה, ועם ריכוז ממוקד אני מסלקת בעזרת קסם הריפוי רק את הזיהומים מהשלפוחיות.
לצערי הכאב נשאר – רמז לתלאות שעברתי ותזכורת לא לבטוח בזיק.
הגעתי לשלב בו אני מודה לסרינה בכל בליבי על שלימדה אותי קסמים.
קול של גרירה נשמע מאחוריי ואני מפנה את מבטי לאחור.
יצור חמוד דמוי פטרייה בגובה של ילד קטן, מתקדם לעברי בעזרת מקל הליכה.
ראשו בצורת גבעול עבה ועליו שתי עיניים ירקרקות וחורים קטנים המשמשים לאף ולפה.
היצור עוטה כובע-פטרייה בצבע חום-זהוב שמעניק לו מראה מיוחד, ידיו ורגליו השריריות נראות כמו גזעי פטרייה, ועל גופו חליפה חמודה העשויה מעלים ירוקים.
אף פעם לא ראיתי או שמעתי על יצורים מסוג כזה.
הוא לא נראה מזיק.
היצור מביט בי בהתלהבות וקורא בקול ילדותי "קסם! עוד אחד! עוד אחד!".
אני לא יכולה שלא לחייך לשמע ההתלהבות של היצור הקטן.
זה מזכיר לי את הרגע בו קרולינה הראתה לי את יכולתה ליצור כדור אש קטן.
מי אני שאמנע ממנו את ההנאה שבצפייה בהקסמת קסם?
אני משנה את צורתי לצורתו והוא שומט את המקל ומוחא כפיים בהתלהבות "עוד אחד!"
"עוד אחד?" אני שואלת.
מה שיקרה במקרה שלא אצליח לספק את סקרנותו של היצור?
"בבקשההההההה" מתחנן היצור.
"אחרון," אני קובעת. "בסדר?".
היצור מהנהן.
אני מנסה לחשוב על דמות לא מאיימת שראיתי במסע, דמות לא מאיימת שלעולם לא בגדה בי.
קרולינה.
אינני מצליחה להתמקד בה ולהשתנות כי דאגה שוטפת אותי.
איפה היא ואטרמיס ברגעים אלה?
האם הם בטוחים?
האם אצליח לחזור אליהם אי פעם?
מדוע אני חולמת כל הזמן שהיא תהפוך לאשת-זאב?
היצור רואה שאני מתעכבת ואז פורץ בבכי ומתחיל ליילל ולצרוח בקול מחריש אוזניים.
"היי, תירגע," אני מנסה להסות אותו ומשתנה מדמותו לדמותי המקורית "הנה".
היצור מפסיק לבכות אבל נראה שהתעצב מאוד.
לפתע נשמע קול גברי עמוק ומרתיע מאחוריי "מה עשית לילד שלי?".
יצור דומה נוסף, גבוה יותר ובצבע חום כהה, מתקדם לעברי במבט זועם.
"מה עשית לילד שלי?" שואל שוב היצור.
"אני לא נגעתי בו!" אני עונה במהירות, מנסה לשמור על שלוותי. "הוא רק ראה אותי עושה קסם והתלהב, ביקש לראות עוד אחד – אך לא הצלחתי לבצע קסם נוסף".
יצור הפטרייה נאנח ואומר בקול עייף "עכשיו ייקח לי שעות להרגיע אותו".
לפי עוצמת הבכי שבכה יצור הפטרייה הקטן, כנראה שזה נכון.
יצור הפטרייה הגדול מתקרב אליי ובוחן אותי "מי את בכלל, ומה את עושה בכפר הפנגוסים שלנו?".
"אני לא יודעת," אני אומרת את האמת. "אין לי מושג איך הגעתי לכאן! הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שנפלתי לבור חשוך ואז מצאתי את עצמי כאן," ואז אני מוסיפה "אל דאגה, מר פנגוס נכבד, לא תכננתי להישאר".
"אין לך מושג מי את?" הוא שואל בתמיהה אך עדיין מבטו כועס.
"זאת כבר הפכה להיות שאלה… מורכבת מידיי" אני עונה בכנות.
"אעזור לך," הוא אומר ושולף ממה שאמור להיות כנראה הכיס שלו פטרייה סגולה קטנה עם נקודות צהובות בראשה. "הנה, היא מזינה מאוד".
הבטן שלי מקרקרת.
למעט פירות יער לא אכלתי כלום כבר זמן רב.
אני לוקחת את הפטרייה, בוחנת אותה ושואלת "היא תעשה לי משהו מוזר?".
"תלוי, למה את מגדירה 'מוזר'?" הוא אומר. "לנו היא נותנת כוח וחיים".
זה מדליק אצלי נורה אדומה "ומה היא עושה למישהו שהוא לא מכפר הפנגוסים?".
"אין כאן כאלה שאינם אוכלי עשב" הוא אומר ומרים מה שאמורים להיות כנראה הכתפיים שלו.
בסופו של דבר, הרעב גובר עליי ואני מחליטה לקחת את הסיכון ונוגסת בפטרייה.
הפטרייה מרירה אך גם מזינה, תחושת הרעב נעלמת תוך שניות!
אך במהרה מתחילה תחושה אחרת.
סחרחורת מוזרה.
הכול סביבי מיטשטש ונעשה ורוד, והעולם מתחיל להסתובב סביבי.
"מה… מה קורה לי?" אני ממלמלת, מרגישה איך הכוח עוזב אותי.
פטריות רעילות מעולם לא היו המומחיות שלי, ואני מקבלת עכשיו עונש על כך שלא למדתי על הנושא.
לעזאזל!
בכריעה על בכיי אני נאבקת בסחרחורת "אני לא בטוחה שהפטרייה הזאת בריאה לי".
הפנגוס מתקדם לעברי ומצביע לכיוון שמאחוריי.
זרועות חזקות קושרות אותי בענפים וכל תנועה שלי מלווה בכאב חד, ולאחר מכן ענפים מושכים אותי לתנוחת שכיבה וגפנים קושרים אותי על משטח עץ שמתחיל להיגרר.
ידיי נקשרות בענפים דוקרניים ואז נשמע קול הפנגוס הגדול "קחו מכאן את טורפת הבשר הזאת! נלמד אותה לקח שלא תשכח!".
"לא! תשחררו אותי!" אני צועקת תוך היאבקות בענפים בזמן שאני נגררת. "אני לא מה שאתם חושבים שאני!"
בעצם אינני בטוחה מה הם חושבים שאני – אבל אני בטוחה שזה לא דבר טוב.
הגוף שלי עייף, כל תנועה שלי מכאיבה, ראייתי מטושטשת, העולם עדיין ורוד ויש לי סחרחורת.
מה שכן אני יודעת הוא שאני שוב בצרות.
"אני לא מה שאתם חושבים שאני!" אני זועקת שוב, מרגישה את הקול שלי נחלש.
אם לא ישמעו אותי עכשיו, כל הסיכויים שלי ייעלמו לעד.
"אני לא טורפת חסרת רחמים," אני ממשיכה, מנסה לגייס כל טיפת נשימה. "רק לפני כמה ימים סיכנתי את חיי… פעמיים… כדי להציל גרוטים מחבורת עוגים במרחק כמה קילומטרים מכאן".
"גרוטים?" שואל הפנגוס שכנראה הולך לצידי.
אני בקושי מצליחה לזהות אותו מכוון את הגרירה בעזרת הענפים הדוחקים אותי קדימה בגלל הסחרחורת. "אין לי מושג מה זה 'גרוטים', את מנסה לרמות אותי טורפת בשר?".
אני שותקת לשנייה וחושבת שוב "ומה עם… אה… אנטים? מכיר אותם?".
כמובן שלא אספר לו שאם אפגוש שוב את האנט הבוגדני הזה – אגזום אותו!
אם הוא מכיר אותם – אולי גם לו יש מעט חמלה.
"רועי היער המקוללים האלה?" הוא לוחש בקול שהולך ומתחזק. "יימח שמם!".
התשובה שלו לא מעודדת אותי.
רק החמרתי את המצב!
אני מנסה לשנות טקטיקה ולדבר מהלב "אז לפני שאמות אני רק מבקשת הזדמנות אחת… להיפרד מהבת שלי".
הוא אבא שדואג לבנו, הוא בטח יבין אותי.
דמעות בכי זולגות מעיניי.
לא קשה לשחרר קצת דמעות במצב זה "לא תתנו לאם חסד אחרון?".
לא נותרו לי עוד מילים מרשימות או דרכים לעורר רחמים, רק הכנות שלי.
הגרירה נעצרת והראייה שלי מתחילה להתבהר מעט.
אני מצליחה להבחין בפניו המעוותות של הפנגוס שמתבונן בי בחשדנות "איפה הבת שלך?".
"אני מקווה שהיא במקום בטוח," אני עונה בכנות בקול חנוק. "כמה שיותר רחוק מכאן".
הפנגוס מחייך חיוך מעוות "יש לי רעיון נהדר," הוא לוחש, שולח יד אל כיסו ומוציא ממנו פטרייה קטנה עליה ציורי הקסגונים בצבע אדום-דם. "תפתחי פה גדול!" הוא מורה ומקרב אותה לאפי.
הריח של הפטרייה נוגע בי.
ריח משכר שמזכיר יין אדום מתוק.
אינני סומכת עליו או על הפטריות שלו יותר!
לא איכנע לשום קסם או סם שהוא יציע.
אני מנידה בראשי בשלילה תוך נשיכת שפתיים.
זאת ההתנגדות היחידה שאני מסוגלת לבצע במצבי.
"לא תרצי לשוחח עם הבת שלך?" הוא שואל כשחיוך מרושע מתפשט על פניו.
אני מתאמצת לשמור על פניי רגועות "לא אם היא תגיע לכאן ותראה אותי כך".
אסור שקרולינה או אטרמיס יבואו ליער הזה!
יש כאן אין-ספור סכנות!
"אה," הוא אומר בשלווה ומלטף את הפטרייה כאילו היא תינוק "אל דאגה. היא לא תראה אותך כאן".
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת בחשד.
עוד השתגרות זמנית?
הספיקה לי אחת, תודה.
"היא לא תראה אותך, את תדברי איתה… שיחה ספיריטואלית".
שוב מסע ספיריטואלי?
הנשמה שלי תוכל לסבול עוד אחד?
הפנגוס מקרב יותר את הפטרייה לפה שלי תוך נענוע כאילו זה שעשוע עבורו.
אני שוב מנידה בראשי ומנסה להיאבק, אבל הגפנים לא נותנים לי לזוז.
ריח הפטרייה המשכר מכה בי שוב, מתוק וכבד.
אני לא רוצה שהזיכרון האחרון שלי מפגישה עם הבת שלי יהיה כזה" אני מתחננת.
למרות מאבקיי, הפטרייה מוכנסת לפי, וישר אני מרגישה כאילו גל מכה בי וחודר עמוק אל תוך ראשי.
הכול מתחיל להסתחרר מחדש ואני צוללת לתוך תהום עמוקה, הפעם בצבע אדום-דם.
—
אני מרחפת כאילו אני בתוך חלום.
אין קירות, אין צללים – רק הקסגונים בצבע אדום-דם בכל מקום.
לפי הפנגוסים, קרולינה צריכה להיות כאן, אינני רואה סיבה שישקרו לי.
"קרולינה?" אני קוראת. "זאת אמא איילקס, בואי אליי בבקשה, אני דואגת".
אין תגובה.
אינני רואה אפילו את הגוף שלי, רק את הריק האדום שסובב אותי.
איך היא לא פה?
"קרולינה?" אני קוראת שוב.
התחושה של ריק מוחלט מתחילה להדאיג אותי.
מה זה אומר?
היא נעלמה?
רק שזה לא אומר שהיא מתה – זה יהיה באשמתי!
"אני יודעת שאת בחיים," אני לוחשת בקול רועד, יותר מנסה לשכנע את עצמי. "אני יודעת את זה".
הפטרייה לא השפיעה עליי, זה ההסבר היחיד.
כך אני מקווה.
"אני אמצא אותך!" אני מבטיחה לעצמי.
שילכו לעזאזל אנשי הפטריות האלה!
—
השפעת הפטרייה נגמרת ואני פותחת עיניים באחת, ריח של תחב ממלא את ריאותיי וגורם לי להשתעל.
לאט-לאט אני מבינה שאני נמצאת בקרחת יער, קשורה בצורת Y לעץ גדול וחזק.
בהלה עוטפת אותי ואני מתקשה לנשום.
אך הדבר שהכי גרוע – אין לי דרך להוכיח לפנגוסים שאני דוברת אמת.
הפנגוס הגדול צץ מאחוריי "מה ראית, טורפת בשר?".
העיניים הקטנות שלו נוצצות, מה שנותן לי את ההרגשה שהוא יודע את התשובה לשאלתו ומחכה שאשקר.
אינני רוצה לשקר לו, במיוחד לא במצבי הנוכחי.
רק שאני לא יודעת אם יש בי את האומץ לספר את זה.
"כלום," אני לוחשת. "לא ראיתי כלום".
הוא פונה לפנגוסים האחרים והם מדברים בינם לבי עצמם בשפה לא מובנת.
האם הם יאמינו לי?
הפנגוס הגדול פונה אליי באיטיות, כאילו אני מושא מחקר "אם לא הצלחת להוכיח את דברייך, אין סיבה להחזיק אותך כאן, אם הילדה קיימת- היית מוצאת אותה".
זיעה קרה מחליקה במורד גבי.
מה זה אומר?
הם יהרגו אותי?
ישאירו אותי כאן?
"היא אמיתית!" אני צורחת ובועטת בזמן שדמעות יורדות מעיניי. "אני נשבעת לכם. היא אמיתית! אני לא יודעת למה לא ראיתי אותה, אבל היא קיימת!".
"יפה מאוד, הוד מעלתך," נשמע פתאום קול מוכר מצד ימין. "לא ידעתי שדמעות הן חלק מהשיטה שלך לשכנע אנשים".
זיק!
כשאני מפנה לכיוונו את ראשי אני רואה שהוא פשוט עומד שם, נשען על אחד העצים בידיים שלובות, עיניו מצומצמות באותה הבעה מרגיזה שגורמת לי להתעצבן.
נראה שזיק טופל, נחבש בעלים והתנקה – מצבו הרבה יותר טוב ממצבי.
איפה הוא היה?
למה הפנגוסים מתייחסים אליו בצורה שונה מאשר אליי?
"נראה שאת לא כל-כך מצליחה להרשים את החברים החדשים שלך," אומר זיק. "טוב, חוץ מאת הקטן החמוד".
"הטבעוני הזה הזהיר אותנו מפנייך. אמר שאת מסוכנת" אומר הפנגוס הגדול.
זיק טבעוני?
אם זה נכון – אז אני פרה!
בכלל, למה שהפנגוסים יאהבו את זיק – אם הוא זה שאוכל אותם?
זה לא הזמן לחשוב על זה…
זיק מחייך את החיוך הקטן הזה שאני כבר שונאת "לא ציפית לראות אותי, נכון?".
"חשבתי שברחת כמו תמיד" אני יורה חזרה תוך כדי ניסיון להסתיר את הרעד בקולי.
"האמת, שקלתי את זה," הוא אומר, מטייל לאיטו סביבי. "אבל אז חשבתי… למה לא להישאר ולראות איך הכול נגמר?".
מה זאת אומרת 'נגמר'?
"מה אתה יודע עליה?" שואל הפנגוס הגדול.
"לא הרבה," עונה זיק, שולף גבעול פטריה קטן וכחול מכיסו ומביט בו כאילו הוא הדבר הכי מעניין בעולם. "אבל אני יודע שהיא לא סיפקה לכם תשובות, נכון?".
"אל תדבר עליי כאילו אני לא כאן!" אני מתפרצת, ומנסה למשוך את הגבעולים שכובלים אותי. "זיק, עזרתי לך! הצלתי אותך! תעזור לי לצאת מזה!".
"אנחנו לא רואים הוכחה לכך שהבת שלך קיימת," עונה לי הפנגוס באיטיות. "חוסר התוצאה במסע שלך מדבר בעד עצמו".
הפאניקה אוחזת בי שוב ואני פונה לזיק "ראיתי את סימן ה-K בזרוע שלך אבל התעלמתי מזה כדי לתת לך זמן להתוודות, ראיתי אותך מדבר עליי עם דמות מסתורית כשהיינו בגשר, בטחתי בך" אני עוצרת שואפת אוויר וצעקת בזעם "מה אתה יודע? מה אתה מסתיר ממני?".
הוא לא עונה מיד אלא רק מביט בי, כאילו מתלבט אם לדבר או לא "את לא שואלת את השאלות הנכונות".
שילך לעזאזל!
"מה זה אומר?" אני דורשת לדעת.
זיק מרים את ידיו בהכנעה "אני לא אומר דבר נוסף, אסור לי," הוא אומר ואז פונה לפנגוסים. "אני מציע שאם היא לא הצליחה להוכיח את דבריה, אולי עדיף להשאיר אותה כאן ולהאכיל אותה בפטריות עד שתחליטו מה לעשות איתה".
הוא מפנה את גבו ומתחיל ללכת משם.
אני מרגישה את עולמי מתפורר "זיק, אתה לא יכול לעשות לי את זה! אתה חייב לי!" אני קוראת. "אתה לא יכול להשאיר אותי כאן!".
"אני זוכר, הוד מעלתך," הוא קורא כשממשיך ללכת. "אם ניפגש שוב – אשלם את החוב".
"זיק!" אני צועקת לעבר הכיוון אליו הלך, אבל הוא כבר עזב והשאיר אותי לבדי מול היצורים הללו.
קודם אטרמיס, אחרי זה חאן ועכשיו זיק.
אסור לי יותר לסמוך על אף גבר שיציע לעזור לי!
—
הפנגוסים מתכנסים סביבי במעגל ומנסים להחליט את גורלי.
"את טוענת שהבת שלך קיימת – אבל הריק שראית מספר סיפור אחר" מצהיר שוב הפנגוס הגדול.
"אני לא יודעת למה לא ראיתי אותה," אני מנסה להסביר שוב, לא מערערת על דרך בדיקת האמת שלהם כי זה ממש לא הזמן ולא המקום. "אבל אני יודעת שהיא קיימת! בבקשה, תאמינו לי!".
"אמונה," הוא חוזר על המילה. "זה דבר חלש, אולי הגיע הזמן שנחפור עמוק יותר".
"מה זאת אומרת?" אני דורשת לדעת. "מה אתם מתכוונים לעשות לי?".
"הזיכרונות שלך," הוא מסביר. "ניכנס לראות אם באמת את דוברת אמת," ואז הוא שואף אוויר במה שאני חושבת שמשמש כאף שלו ולאחר מכן אומר "אבל זה לא יהיה נעים – לפעמים, כשאנחנו חופרים עמוק, דברים נשברים."
אני קופאת "לא! אתם תהרסו את שארית השפיות שנשארה בי אחרי כל מה שעברתי!".
הפנגוסים סוגרים את המעגל וניסיונות המאבק שלי לא מועילות, הם פותחים את פי בכוח ומכניסים אליו פטרייה שחורה, לאחר מכן גורמים לי ללעוס אותה ובחוסר רצון אני בולעת אותה.
הפטרייה השחורה מרה וסמיכה, מזכירה גוש של טחב ואפר.
העולם שוב משתנה.
—
אני מוצאת את עצמי במרתף הנעול של האחוזה של האוזן.
הכול מוכר, הרהיטים המיטות…
צ'יפה ישנה על הרצפה.
"קרולינה?" אני קוראת בלי להתחשב בצ'יפה.
אין תשובה.
בסריקה חפוזה של החדר מתגלה חפץ שגורם לי לרעוד.
בובה קטנה ויפהפייה, אך כעת מרופטת ומלוכלכות – בצורת קרולינה!
אינני מעזה לגעת בה, אך אני לוחשת "קרולינה?" .
הבובה לא מגיבה אלא שוכבת שם בדממה.
אני מושיטה יד, אוספת אותה לעצמי, מתיישבת על המיטה ומחבקת אותה חזק "אני מתגעגעת אלייך".
לא יכול להיות שרק דמיינתי אותה כשהייתי אצל האוזן.
"היא מעולם לא היו אמיתית," אני שומעת את הקול שלי. "המצאת אותה כי רצית משפחה, אין את מי להציל".
האוזן החדיר לי את הרעיון לילדים.
ברור לי שכאשר הייתי עם אטרמיס בתת-מודע חשבתי על משפחה.
אולי באמת לא יצאתי יחד עם קרולינה מהמסע הנשמתי שלי אצל השאמאן בבריקסטון, והיא נמחקה כמו אמא שלה?
אולי נמלטתי מהטבקסי במדרגות אלריה בדרך אחרת, ורק דמיינתי שקרולינה עזרה לי?
אולי קווין, סרינה, דוויל ואפילו אטרמיס ניצלו את ההזיה שלי?
"לא!" אני צורחת. "זה לא נכון!".
אני פוקחת עיניים בכוח ומתנשפת, הכאב מהמאבק בגבעולים והענפים מתגמד לעומת הכאב שבנפשי.
"יש יותר מידיי שקרים ששיקרת, טורפת בשר. יותר מדי אשליות שבנית לעצמך" אומר פנגוס אחד.
מה אם הם צודקים?
מה אם קרולינה באמת לא קיימת ושרק דמיינתי אותה כי לא רציתי להיות לבד?
הרי כך קיוויתי כשהייתי עם זיק.
הפנגוסים עוזבים אותי שם לבד, אולי כדי שאנוח בזמן שיחליטו איך להתעלל בי שוב.
לצערי, אני מבחינה שהפעם אני לא לבד – הבובה של קרולינה מונחות על האדמה ליידי.
אני לא יודעת אם היא אמיתית, אבל ברור לי שאינני רוצה להסתכל עליה.
אולי אם רק אעצום עיניים, הרגשת הצריבה הפתאומית והמוזרה שמתחילה להתפשט בכל גופי ובתוך ליבי תעבור…

המשך יבוא…