מסעות בטמריה, מסע שני/ספר עשירי: העולם האפל – פרק 56 [טריגר: קרב אלים בפסקה הראשונה
לפרק הקודם:
—
הבזאראקר מתכונן לקרב.
לי אין הרבה מה להכין חוץ מאת האומץ שלי.
הבזאראקר מסתער עליי ואני מחכה להדף- שמגיע בבירור.
אני מנצלת את ההדף ומחבקת את גוף הבזאראקר, מטפסת עליו בעזרת רגליי ומטיחה בראשו אגרופים.
זה עובד לזמן ממושך אבל בשלב מסוים הוא מרחיק את גופי ממנו, כך שאני תלויה באוויר ורק רגליי מחבקות את גופו.
בדרך זאת, למרות הגנותיי מצליח הבזאראקר להשחיל אגרוף מתחת לסנטר שלי, מה שמנתק אותי ממנו ומפיל אותי לאחור.
נראה לי שנשברה לי שן או אולי שתי שיניים, אבל זה לא הזמן לבדוק…
"ניצחתי, תקיימי את ההסכם?" אומר הבזאראקר תוך כדי שהוא מעסה את צווארו.
אני קמה ומרימה את אגרופי "מי אמר שניצחת? לא קבענו מה הוא ניצחון".
"עוד קרב?" מחייך.
"אפשרי בהחלט!" אני מחזירה לו חיוך.
"אני אוהב יצורים בעלי אומץ" הוא אומר, ובלי להניד עפעף תוך שנייה אני מרגישה בעיטה חזקה בבטן.
קשה לי לנשום ואני מתקפלת מכאבים.
"נכנעת?" שואל הבזאראקר.
נראה לי שלא הייתי מספיק חכמה כדי לומר שאני אתחלף במלך.
שאמשיך להיאבק?
אני בוחנת את המלך- האם הוא בכלל מתעניין במתרחש? האם הוא מאוכזב או מרוצה מהמצב?
לצערי, נראה שהמלך מיואש לגמרי.
ראשו שמוט והוא נושם נשימות קצרות.
אני מקווה שהאגרוף שאני מכוונת ללסתו של הבזאראקר יטה את הכף, אך הוא עוצר את האגרוף בכף ידו ובועט בי עד שאני נופלת לאחור.
"נכנעת, בת אנוש?" שואל הבזאראקר.
"האם את צריכה עזרה?" נשמע קולו של דוויל.
"לא ממך" אני מתעצבנת ובשארית כוחי מנסה לבעוט ביריבי מהקרקע.
הבזאראקר תופס את רגליי בידיו וגורר אותי על האדמה, אני מביטה עליו ויורקת דם.
"נכנעת, בת אנוש?" שואל הבזאראקר.
"לא כל עוד אני יכולה להילחם!" אני שולחת לו אגרוף לברך- אך הוא תופס את זרועי, מעקם אותה, מקים אותי מעט ומשליך אותי על האדמה.
"אני מצטערת, מלכי" אני מצליחה לומר לפני שאני מאבדת את ההכרה,
—
בחלומי אני מרחפת מול חלון עליית גג של בית ישן.
האישה הצעירה, אמא שלי כנראה, ישנה על מיטה ישנה ומאובקת מעט.
צמיגי המזרן מעט שבורים, הנוצות בכריות מעט פזורות והשמיכה קרועה פה ושם – אבל זה לא מפריע לה לישון.
אני מנסה לפתוח את החלון ולהיכנס ומגלה שאין צורך לפתוח- אני עוברת דרכו.
בסכירת החדר נראה כי החפצים היחידים הם ארגז עליו מונחות חתיכות אחרונות של לחם וכוס חלב חם, שולחן עליו נר מאיר על החדר והסל עם התינוקת ליידו.
גם היא ישנה בשלווה.
פתאום הדלת נפתחת לאט ובשקט ואתניקס הצעיר נכנס לחדר בצעדים חרישיים.
הוא מלחשש והאישה הצעירה והתינוקת נרדמות לגמרי, כאילו התעלפו!
מה אתה זומם, אתניקס?
אתניקס מוציא מבחנה עם מחט, תוקע את המחט בעדינות בזרועה ושואב דם.
הדם שחור!
תתעוררי כבר, אמא!
כשהמבחנה מתמלאת, אתניקס מוציא את החוד ומלחשש שוב.
הסימן שנוצר בזרוע מדקירת המחט נעלם!
הוא יוצא באיטיות מהחדר ואני עוקבת אחריו.
המדרגות מובילות אותנו לספרייה-מעבדה בה יושב האיש שמצא את אמא שלי באסם.
אתניקס מציג את המבחנה "מאסטר, צדקת בהשערתך!".
המאסטר מביט בעיון במבחנה "אם כך- סוף טמריה וסופי האישי מתקרב, אני מפקיד בך את האחריות לשמור שהאפלה לא תתפשט, אתניקס".
"מאסטר, אני צעיר מידיי בשביל האחריות הזאת," הוא אומר. "בטח אפשר לעשות משהו".
המאסטר קם בכעס "עליי לקיים את תפקידי בעולם, כמו שעליך לקיים את תפקידך!".
איזה תפקידים?
אתניקס נרתע לאחור והמבחנה נופלת ומתנפצת.
הדם מתאדה!
המאסטר עובר את השברים ומניח את ידו על שכמו של אתניקס הצעיר "אני בטוח שאתה מסוגל, תלמיד ותיק".
—
אני מתעוררת ומוצאת את עצמי קשורה בשרשרת בגופי, בידיי וברגליי לכיסא עץ הקשור לעמוד.
המלך קשור באותה הצורה.
אני מביטה סביב; אדמה סלעית בעלת דשא, תקרת אוהל, לידי שולחן בקבוקון עם נוזל מנצנץ בצבע סגול.
המלך קוסטום מביע חיוך כשרואה שהתעוררתי.
חלק משיני המלך שבורות וכל גופו לא מעיד על דבר מלכותי, נראה לי שוויתר על כבודו ואני מקווה שלא ויתר על חייו.
הנסיכה לוסי וטמריה הבירה צריכה אותו.
"תודה על הניסיון לשחרר אותי, איילקס," אומר המלך. "מה שלום הבת שלי?".
"לא טוב," אני עונה, מובסת. "משהו השתלט עליה בעידוד דוויל. היא לא מתנהגת כמו עצמה".
"מה הכוונה?" נבהל המלך. "היא הפכה לשדה?".
"לא נראה לי," אני עונה. "דוויל נתן לה איזשהו נזר. גם לי היה העונג לענוד אותו".
"נזר?" נראה שהמלך קוסטום מנסה להיזכר וכשלבסוף מצליח אומר "ידעתי שהנשק-למען-השלום הזה יביא רע בסוף…
האם המלך קוסטום, במצבו, יוכל לשכנע את לוסי להוריד את הנזר?
"הנזר מכופף את כוח הרצון," אני ממשיכה לדווח. " לעומתי, שהצלחתי להתנגד לו בקושי רב למהלך כ-12 שעות, על לוסי הוא משפיע כבר כמה ימים וזה שינה אותה".
"אוי לא…" אומר המלך ונאנח. "דוויל הספיק לתעל את כוח הפיה של לוסי לטובתו- הוא בדרך להיהפך לבלתי מנוצח".
"אינני חושבת שהוא הספיק לעשות הרבה דברים," אני מנסה להרגיע אותו. "במהלך אותם ימים שלוסי השתנתה, בילה דוויל יחד איתי בבית הסוהר של טמריה הבירה, ומייד לאחר מכן נגררנו לכאן יחד".
"איך הגעת לכאן, בעצם?" מתעניין המלך.
"שאלה נהדרת," אני נאנחת. "שנינו התחזינו אליך במהלך מאבק, וכדי לדעת מי אביה האמיתי, לוסי, שכבר נשלטה כמעט סופית על ידי הנזר, החליטה לעמת אותנו זה עם זה. דוויל הגיע אליי ראשון באופן לא מפתיע, איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי כאן איתו".
עכשיו תורי לשאול "איך אתה הגעת לכאן, אדוני המלך?".
"אחרי שנעלמת, דוויל אמר שחס עליי והסכים שאשרת אותו בתור משרת בחדרו- ואז לכד אותי בעזרת התיבה" מסביר המלך ברוגז.
"לפחות הוא לא הרג אותך. עכשיו יש לטמריה הבירה סיכוי!" אני מנסה לראות את הצד הטוב שבדברים.
לא אבזבז יותר זמן "סרינה סיפרה שאתה והיא פעלתם יחדיו לגירושו של דוויל ושל שדים נוספים, כרגע לא איכפת לי מדוע לא סיפרת לי על הפרט הזה, אך אני מניחה שאתה יודע כיצד לצאת מהעולם הזה כי באת לכאן כדי לזמן את השדים. אם כך- בבקשה ספר לי ואמצע דרך ששנינו נצא מכאן ותחזור לבת שלך".
הוא נאנח אנחה עייפה "בחלק הדרומי של העולם התחתון קיים חור שחור שצריך לעמוד על שפתו, לחשוב על מקום- ולקפוץ פנימה!".
אני סומכת על דבריו "אם ייפרדו דרכנו, נסה להגיע לחור ההוא, מלכי. אני אעכב את דוויל והאחרים".
"זאת תכנית טובה," נשמע קולו של אטרנל הסקלטור "אך לא תצאו מכאן ללא אישור ממני".
אטרנל מופיע בפתח האוהל וסוקר את הפרסים שלו.
אז הבזאראקר מכר אותנו לאטרנל.
זה טוב- אולי איתו ואם הקרקס שלו אוכל להתמודד.
"מדוע לא?" אני מתפתה לשאול.
"כי את מתאימה לכאן, בת-אנוש," אומר אטרנל ומחייך. "זוג אנושיים- זה מושלם לקרנבל שלי!"
אני מקווה שהוא לא יגרום לנו להילחם זה בזו.
חוץ מזה, המילה 'זוג' לא ממש שייכת כאן.
גילו של המלך קוסטום כפול מגילי.
אטרנל מתקרב אליי ואומר "תצטרכו להילחם על חייכם רק כדי שתהיה לכם הזדמנות לנסות לברוח- מה שיכניס יותר ש"ז!" ולבסוף לוחש "ההופעה תתחיל עוד מעט, הכנתי לכם הפתעה".
"חבל על המאמץ, ראש-עצם, כנראה שלא תצליח להוציא מאיתנו הופעה מרשימה במיוחד… חבר שלך כיסח לי את הצורה והגוף שלי עדיין לא במיטבו," אני לא משקרת ואז מצביעה על המלך. "והוא? הוא קצת… זקן…" אני לוחשת את המילה האחרונה ומשתמשת בשיטת השכנוע אותה למדתי כסוחרת תוך משיכה בכתפיי באגביות. "ואתה תצטרך להתמודד עם הדרישה של הצופים הזועמים לקבל את הש"ז שלהם בחזרה".
"התכוננתי לכך," הוא מצביע על הבקבוקון עם הנוזל. "שתו אותם, זה יעזור לכם… לא למות מהר".
עכשיו אני רואה שגם לייד המלך יש בקבוקון זהה.
"מה אתה אומר אומר, אדוני?" אני מסמנת באצבעי על הבקבוקון.
"הוא רוצה אותנו חיים" אומר המלך.
אם זה מורעל- אסור שהמלך ישתה "אבדוק אותו, אדוני. אם אורעל ותהיה לך הזדמנות לברוח- על תישאר כאן," אני פונה לאטרנל "תן לי אותו כבר, ראש עצם!".
אטרנל משקה אותי את הנוזל ולאט לאט הכאבים שלי נעלמים ואני מרגישה ממולאת יותר וחזקה יותר!
זה מעודד- ומצד שני מצברך…
אטרנל רוצה אותנו בשיא כוחנו בשביל הקרקס שלו.
"שתה אדוני המלך, זה בסדר ויחזק אותך" אני אומרת.
המלך קוסטום מהנהן לאטרנל ואטרנל משקה לו את הנוזל מהבקבוקון.
נראה על גופו של המלך מתחזק.
אטרנל מחייך ברצון והולך ומייד אחר-כך מופיע דוויל.
"איך את מרגישה, איילקס?" הוא שואל ואז קד לפני המלך קוסטום "אדוני המלך, אני כל כך מתרגש ממראך המכובד".
"דוויל," אני אומרת בכעס, מנסה להסיט את תשומת ליבו מהמלך. "כדאי שתפנים-אני לא מוציאה אותך מכאן ויהי מה! אם אצטרך את עזרתך, אקרא לך, מובן?"
"כמובן, איילקס," מחייך דוויל. "רק שאלתי את שלום המלך".
"יכול להיות טוב יותר, הודות לך" עונה קוסטום.
דוויל מגחך ונעלם.
—
לאחר כשעה נכנס לאוהל הבזאראקר שהביא אותי ובידיו בגדים צבעוניים.
הוא משחרר אותנו מהכיסאות ומשליך לרגלינו את הבגדים "תתלבשו, הימרתי עליכם".
אני יכולה לנסות שוב להתגבר עליו, השרשרת תוכל לשמש לי נשק.
יחד עם זאת, אינני יודעת מי, למעט אטרנל והיצורים שלו, מחכים מחוץ לאוהל.
הבגדים שהובאו לפניי הם; שמלת-כתפיות קצרה עם משבצות אדומות ושחורות, חישוק לראש בצבע אדום-דם ומסכה שחורה לעיניים.
אני מביטה על הבגדים שהובאו למלך; מכנסיים קצרים משובצים בצבע אדום-שחור ווסט בצבע אדום-דם, בנוסף למסכת עיניים דומה.
ליצנים!
הבזאראקר רוצה שנהיה ליצנים בקרקס של אטרנל!
"לא!" אני אומרת נחרצות.
"כיצד את מתכוונת לברוח אם לא תראי מה יש בחוץ?" מזלזל הבזאראקר "חוץ מזה- הימרתי עליכם".
הוא הימר שנצליח להתמודד עם מה שמחכה בחוץ, או שהימר שנשמש כשעשוע המצחיק ביותר?
המלך מרים את בגדיו, אומר "עשי כדבריו" וצועד לאחוריי העמוד.
עד כמה שאני שונאת את זה- הבזאראקר צודק.
אני מחכה עד שהמלך יוצא- לפחות נראה יותר טוב מאשר קודם, ואז ניגשת לאחורי העמוד, מחליפה בגדים לבגדי ליצנית וצועדת לעבר המלך שלי כשאני מביטה בבזאראקר בתיעוב.
הבזאראקר שולח אזיק אחד "אזקו ביניכם ובואו אחריי, הקהל מחכה".
אני מצייתת ואוזקת את זרועי הבריאה לזרוע המלך, כך שאני קשורה למלך בזרוע אחת.
אם ההופעה הזאת לא תעזור- אני שוקלת כבר להרוג את המלך בעצמי!
בשעה שאנו צועדים אני נותנת לשרשרת שלי להימתח מידי פעם ופונה למלך בלחש "אם זה יתפתח לקרב ביננו- אתה חייב לנצח!".
"מדוע?" שואל המלך בייאוש. "גם אם אנצח – אין לי סיכוי לשרוד כאן".
"שנינו יודעים שיש בך עוד כוחות אדירים, הרי הצלחת להתמודד עם שדים ולחזור לטמריה מספר פעמים!" אני מנסה לעודד אותו בכל כוחי. "מלכי, הממלכה צריכה אותך, יותר מזה- הבת שלך זקוקה לך!".
אנו יוצאים מהאוהל יחד עם הבזאראקר לתוך זירה מסורגת בצורת כיפה.
קהל של יצורים מזוויעים שגזעם לא מוכר לי, יושב מסביב לכיפה המסורגת ומעודד, ביניהם אני מבחינה בדוויל ובעוד מישהי מוכרת הרחוקה ממנו.
פיימון!
האלה באה לצפות במשחק?
אולי היא תעזור לי…
רעיון ברוטלי, אבל לא מפתיע בהתחשב במקום בו אנחנו נמצאים, עולה במחשבתי.
לא אעבור על ההשפלה בשתיקה ואני מודעת לעובדה שהדבר כנראה יגרור עונש- אבל ההשלכות למעשיי יעזרו, כך או כך, למלך.
"תן לי להוביל" אני מבקשת מהמלך והוא מהנהן.
אני רצה בניסיון להעביר את ידיי מעל ראשו של הבזאראקר, לכרוך את האזיקים סביב צווארו ולחנוק אותו בידי השנייה.
אך הוא מוכן לפעולה הזאת- בועט בי בבעיטה לאחור בשעה שאני מזנקת, ואני נופלת יחד עם המלך על האדמה.
'קנאק' חרישי נשמע מכיוון הכתף של הזרוע האזוקה וידי מתחילה לכאוב.
"ניסיון יפה ליצנית, אבל זה גם היה טיפשי," הוא אומר. "יש לך דאגות אחרות".
"כמו מה?" מסנן המלך.
הבזאראקר צוחק "סתם ציפור שהחליטה לקנן כאן".
ציפור?
המשך יבוא…
תגובות (0)