מסעות בטמריה, מסע שני/ספר עשירי: העולם האפל – פרק 57
לפרק הקודם:
מסעות בטמריה, מסע שני/ספר עשירי: העולם האפל – פרק 56 [טריגר: קרב אלים בפסקה הראשונה
—
על איזו ציפור מדבר הבזאראקר?
דרקון? מלאך?
לא…
דרקון זה לטאה, מלאך זה מישהו עם כנפיים – לא ציפור.
יש אפשרות שמדובר בהרפייה, אבל קרב בינינו לא ישעשע קהל.
אולי מדובר בעוד ארקורקה, כמו זה שפגשתי בעמק האונימלים שחשב שאני אוכל ולבסוף הצניח אותי לנהר בצניחה חופשית.
על ארקורקה נוכל יחד המלך ואני להתגבר, אני מקווה.
עכשיו אני מצוברחת גם על כך שאני תקועה כאן לבושה בבגדי הליצנית האלה, וגם על כך שלא למדתי זואולוגיה לעומק.
אטרנל קורא אל הקהל "יצורים חדשים בקרקס: בן ובת אנוש והפתעה אימתנית איתה יצטרכו להתמודד".
הקהל קורא בהתפעלות-צחוק למראה שלנו.
אינני מרגישה בושה.
אני מתייצבת ובוחנת את הזירה ומחפשת פרצות בכלוב וכלי נשק למיניהם.
הזירה העגולה והרחבה מוקפת בכיפת ברזל מכל צדדיה, הקהל לא רחוק ממנה מחכים ומצפים.
נשק לא נראה בשום מקום, אאלץ להסתדר רק עם מה שיש.
הכוונה – בלי שום דבר…
בפתאומיות מתחילה רעידת אדמה ואני בקושי מצליחה לייצב את עצמי.
חור רחב נפער באדמה ומתוכה מתעופף היצור דמות הלטאה המכונפת הירוקה, אותו אטרנל כינה 'הנץ הירוק'.
אז בסוף אטרנל הצליח ללכוד אותו.
מרשים ביותר!
"הו, לא סורון" אומר קוסטום ברעד.
"זה הנץ הירוק ההוא?" אני שואלת.
"כן," מהנהן המלך. "סורון היה חיית המחמד של דוויל, עד שנמאס לדוויל ממנו כי סורון נהיה תאוותן וגאוותני".
"אמרו לי שאם אטרוף אחד מכם אשוחרר," קורא אלינו סורון ומתקרב אלינו בתעופה. "אתם נראים טעימים".
הקהל המפלצתי מתחיל להריע בעידוד.
אני תוהה אם זה חכם, אבל אני מתחילה לצעוד לעברו באומץ תוך גרירת המלך אחריי ולשוחח איתו "היית אימת האזור! מלך השמים! כיצד הם לכדו אותך?".
"דוויל," זה עונה על השאלה מבחינתי. "הוא עשה לי מלכודת שרוצה לדבר איתי כי יש לו דרך לצאת מהעולם התחתון- וזה שימש כמארב של אטרנל".
דוויל לא ממש שיקר לו…
"גם אותנו הוא כלא כאן," אני לא ספציפית במיוחד. "מה דעתך שנשתף פעולה וננסה להיחלץ מכאן יחד?".
סורון שוקל את הדברים ואז שואל "כיצד?".
נראה שאטרנל מתקרב אז אני ממהרת להציע תכנית פעולה מפורטת.
"נעבוד בשני מישורים," אני מנמיכה את עוצמת הקול שלי. "אנחנו נתקוף את מי שנמצא כאן למטה ואתה תבריח את הקהל בכל דרך שאתה חושב שמתאימה, כך שיהיו פחות נוכחים שיוכלו לעצור אותנו. בשלב הזה אני מאמינה שכבר נמצא את היציאה ונברח כולנו".
"הבעיה היא שרק אנחנו המתמודדים היחידים" מציין המלך קוסטום.
"מדוע זאת בעיה?" אני שואלת.
"כי זה או שאני יוצא- או שאתם," מסביר סורון את טענת המלך ואז חושף שיניים. "אינני מתכוון לוותר על החופש שלי".
אני מנסה למנוע הסלמה של המצב "חייהם של עשרות אלפים תלויים בכך שנצא מכאן".
"חיי חשובים לי יותר מכל יצור אנושי" מתקדם לעברנו סורון ונראה שמאיים לתקוף.
"קח אותי" אומר המלך.
"לא!" אני נעמדת בין המלך לבין הנץ הירוק. "אני מאמינה באמת ובתמים שנוכל לצאת מכאן, כולנו".
נראה שהקהל מתחיל לאבד את סבלנותו ומחפש אקשן.
הם יקבלו!
אני חושבת במהירות על אסטרטגיות שונות ופונה לסורון "תקים מהומה, תקרע את הסורגים, תפחיד אותם כדי שלא ישכחו מי הוא מלך השמים!".
נראה שזה ממש מעלה את רמת האגו של סורון אז אני ממשיכה "אנחנו ננטרל את השומרים איכשהו, נמצא את הדרך החוצה וכולנו נצא מכאן".
העבודה שלו כבר קלה בהרבה מזו שלנו.
"רק שאלה אחרונה," מחייך סורון. "אם זה לא יצליח – את מי אטרוף ראשון?".
"אותי" אני עונה בהחלטיות.
"לא!" אומר המלך קוסטום בפסיקה "לך יש סיכוי לשרוד בחוץ, שיטרוף אותי".
הוא כל-כך רוצה למות?
מדוע?
"גם אם יהיה לי סיכוי, הוא לא יועיל בכלום," אני מסבירה שוב. "אתה חייב לחזור לממלכה שלך ואל לוסי".
לא נראה שהמלך מסכים, אך הוא שותק לעת-עתה.
אני פונה שוב לנץ הירוק "תטרוף אותי".
"מוסכם" אומר סורון ומתעופף בנגלות.
אטרנל מתקרב ופונה אלינו "אתם נראים נפלא, ליצנים".
"תודה," אני קדה בחינניות "אין לי כבר סבלנות, אני ממש מתרגשת!".
זה לא שקר.
אטרנל מתרחק אל אחד הפתחים ואז קורא בקול "המופע מתחיל!".
סורון משמיע קול חורקני חזק שעושה לי חור בראש, מתעופף ומנסה להפחיד את הקהל.
הקהל מתפלא בהתחלה, אך כשהתקיפה הופך למטורפת תוך סכנה שהסורג יישבר – הקהל מתחיל להימלט.
נראה שדוויל נהנה מכל רגע, אך פיימון נעלמה!
היכן היא?
"קדימה!" אני מושכת את השרשרת המחברת ביני לבין המלך ומתקדמת לנקודה ממנה נכנסנו לכיפה.
הבזאראקר יוצא מהכניסה ומתקדם אלינו "לאן אתם חושבים שאתם הולכים, ליצנים?".
"אנחנו יוצאים מכאן!" אני מכניסה לרגליו בעיטה באשכים ולרגע נדהמת מכך שאני מצליחה!
הבזאראקר נופל לאחור ומתלונן בכאבים.
בתור נקמה אני נותנת לו בעיטה נוספת לקינוח, ולאחר מכן המלך קוסטום ואני רצים חזרה לעבר הפתח.
"סורון!" אני צועקת כדי למשוך את תשומת ליבו.
סורון מביט בי בשאלה, נראה שהוא נהנה מתפקידו.
"אנחנו יוצאים מכאן!" אני צועקת.
סורון עף לכיווננו ומושיט את טלפיו קדימה "תחזיקו בידיי!".
הוא קורא לאלה 'ידיים'?
"את בוטחת בו?" לוחש המלך.
"יותר מאשר בקהל הזה," אני עונה ומצביעה על הקהל הכעוס שמתחיל להתאגד ואז מביטה בבזאראקר שמתחיל להתעשת. "אני אוחזת ב'ידו' האחת של סורון ובולמת את צעקתי למרות הכאב מהציפורן החודרת בבשר.
המלך מתנהג כמוני ואוחז ב'ידו' השנייה של סורון.
"תוציא אותנו מכאן!" אני מסננת.
סורון מתחיל לנפנף בכנפיו ואנחנו מתעופפים במהרה דרך מסדרון הזירה, הרחק מקרקס אטרנל.
—
כשאנו כבר לא רואים את הקרקס שואל סורון "לאן אתם צריכים?".
אני מקפידה לא להביט למטה "לחור השחור".
"מכיוון שעזרתם לי אעזור לכם," אומר סורון. "אך משם- ניפרד כאויבים".
"מובן" משיב המלך קוסטום.
חשבתי שעזרה מסוג כזה תגרום לסורון לחבב אותנו יותר, אבל נראה שטעיתי.
כעבור כחצי שעה מתגלה מתחתינו החור השחור.
"להתראות, אידוטים!" אומר סורון ומשליך אותנו מלמעלה קרוב לשפת החור.
פעם שנייה בחיי שציפור משליכה אותי למוות.
משום-מה אני מחייכת כשאני חושבת שיש סיכוי שאני אתרסק, אבל החיוך נגמר כשאני מרגישה משהו מחבק אותי מאחוריי.
"הנה הטרמפ שלי החוצה" נשמע קולו של דוויל.
החדשות הטובות – מכיוון שדוויל עצמו אינו רוצה למות הוא משגר אותנו יחד איתו אל האדמה.
החדשות הרעות – אני נאבקת בחיבוק שלו, אבל אני רק נתקלת בסלעים ובקוסטום.
"נמאס לי מזה!" מצהיר קוסטום ומושך באזיק כך שאנו קרובים לסלע משונן בשפת החור.
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת בבהלה.
הוא גורר את ידינו לצד הסלע, ובקריאת קרב מכה את שרשרת האזיק בסלע.
השרשרת נשברה!
נפלא!
אני שואפת אוויר לרווחה, אך כשאני רואה את המלך מסתער עליי אני נבהלת.
הוא מצליח להרים מעט באוויר אותי ואת דוויל המחבק אותי מהגב וגורר אותי אל השפה, כך שאני מתחילה לאבד שיווי משקל.
כאשר אני מבינה את רצון המלך אני צועקת "לא!".
"אני מטיל עלייך משימה חדשה איילקס," הוא אומר ואז חונק עם השרשרת את הצוואר של דוויל בניסיון לנתק אותו ממני. "תצילי שוב את הנסיכה לוסי, אך הפעם – הצילי אותה מעצמה!".
"אבל אדוני…" אני מתריסה.
"הבריחה של דוויל באשמתי – זוהי אחריותי לעצור אותו מלברוח שוב!".
אני רוצה לצרוח, למחות, להתחנן שלא יעשה את זה ושיש דרך אחרת לצאת מכאן – אך עיניו מלאות בנחישות שלא מביאה שום אפשרות לוויכוח.
באותו הרגע שדוויל אכן מתנתק ממני, המלך בועט בגבי ואני נופלת לתוך החור השחור.
כולי דומעת כאשר אני מבינה שנכשלתי במשימתי ושלא אראה את המלך קוסטום שוב.
—
כאשר אני פוקחת את עיניי אני מגלה שחזרתי לטמריה הבירה, בדיוק במקום בזירה בה לחמתי במלך-דוויל.
אני נעמדת קפואה בחוסר אמון, מערבולת של רגשות מותירה אותי המומה וחסרת מילים.
הלב שלי הרגיש כאילו הוא נקרע לגזרים ואשמה מכרסמת בי, בידיעה שההקרבה של המלך קוסטום היא אך ורק לטובתי, לטובת הנסיכה לוסי ולטובת טמריה הבירה כולה.
אני מרגישה להרגיש את כובד ההקרבה שלו מוטל עליי, והדמעות מתחילות לטשטש את הראייה שלי בעודי נאבקת להשלים עם מה שקורה.
כאן היה אדם שגילם את כל מה שמנהיג אמיתי צריך להיות – אמיץ, רחום ומוכן למסור את חייו למען אלה שבאחריותו.
ההקרבה שלו לא הייתה רק מעשה של אומץ, אלא עדות לחוזק אופיו ולעומק אהבתו לעמו.
מילותיו האחרונות של המלך קוסטום עדיין מהדהדות במוחי.
אף על פי שהנוכחות הפיזית שלו נעלמה, אני עדיין שומעת אותו דוחק בי לצאת למשימה שהטיל עליי.
החלטתי; כל עוד זה תלוי בי, הקרבתו של המלך קוסטום לא הייתה לשווא!
השמש הקופחת מעליי מעידה שעכשיו שעת צהריים.
הקרב נגד המלך-דוויל היה באיזשהו ערב ומאליה אמרה שצבא אלריה יגיע עוד יומיים מאותו זמן.
כמה זמן לא הייתי כאן?
פיצוץ לא רחוק נשמע מאחוריי ואני קופצת על רגליי וקוראת בבהלה.
המלחמה התחילה!
לעזאזל!
אני סורקת במבטי את האזור; נראה שיש אנדרלמוסיה בכל מקום- חיילים רצים, מובילים פצועים, נשמעות צעקות וקריאות קרב יחד עם רעש של בליסטראות נגררות.
חיילים רצים מכאן לשם אך הנסיכה לוסי, בין ילדה בין פיה אפלה, לא נראית בשום מקום.
איפה היא?
בבחינת החיילים מסביבי, אני רואה שבעלי מדי טמריה הבירה הינם רק כארבעים אחוז מהלוחמים.
"עצרו!" אני שואגת לכיוון כמה חיילים של טמריה הבירה. "מה קורה כאן?".
חייל אחד נועץ בי מבט ואומר "אל תבזבזי לנו זמן, ליצנית חצר, הימלטי או הילחמי! טמריה הבירה נופלת בידי האלריניים".
רק עכשיו אני קולטת שאני לבושה עדיין בבגדי הליצנית.
לעזאזל!
כשאני מתחילה ללכת גופי קופא ואני שומעת קול מוכר "אז הצלחת בסופו של דבר, בתי היקרה".
"סרינה," אני אומרת בלי לראות אותה. "עזבי אותי ברגע זה! יש לי עבודה לבצע!".
גופי מסובב ואני רואה אותה מחייכת.
נראה שכמה חיילים משני הצדדים ניסו להילחם בה – ללא הצלחה.
"אני כאן על מנת לעשות איתך עסקה, איילקס," מבשרת סרינה. "האם את רוצה להיות מלכה על כל טמריה?" להיות עם משפחתך, כמובן תחת חסותי, וכך לסיים את המלחמה הזאת?".
משפחתי?
כבר שחכתי מקרולינה.
גם מאטרמיס שחכתי, אבל הוא לא בדיוק מוגדר אצלי כ-'משפחה'.
אך המלוכה כנראה לא תאפשר לי את הניידות שלי והאחריות גדולה מידיי.
"אינני רוצה ומעולם לא רציתי להיות מלכה," אני עונה בזעזוע ומנידה בראשי. "חייבת להיות דרך אחרת".
"הדרך האחרת היא שאני אהיה המלכה," מחייכת סרינה. "אך אני לא בטוחה שיש מישהו חוץ ממני שיאהב את הרעיון".
היא אף פעם אינה משקרת.
"אני בהחלט לא אוהבת את הרעיון," אני כנה. "אך מכיוון שהמלך קוסטום אינו מסוגל לתת את דעתו – זאת תהיה החלטת העם ברגע שתסתיים המלחמה".
נראה שסרינה מתרגזת אז אני מוסיפה " סרינה, יש לך את ההזדמנות לסיים חלק גדול מהסיפור הזה כאן ועכשיו, כך שהעם יתמכו במלכותך – הכריעי את המלחמה לטובת טמריה הבירה".
פתאום אני מתחילה להרגיש כאב בגוף "זכרי את מקומך, בתי היקרה!".
"את עוד לא המלכה!" אני נאנקת ומתקפלת בישיבה על רגליי לייד גופת חייל אלרייני.
"נכון, אך את עדיין צריכה לכבד אותי בתור גיסתך ובתור שומרת הבת שלך!" היא מחייכת. "אמרי, סליחה גברתי".
אני מנידה בראשי לשלילה.
מבחינתי, כרגע החוק הוא מעל המשפחה!
אני מרגישה כאילו משהו כבד דורך על גבי ואני מתקשה לנשום.
ראשי מביט כלפי מטה ואני מסרבת מלהביט בפניה.
"את לא תהרגי אותי כי את צריכה יורשת," המילים נפלטות בקושי מפי. "את צריכה מישהי שתמשיך את דרכך".
אינני יודעת מה היא מתכננת לקרולינה, אך ברור לי שקרולינה צעירה מידיי בשביל ירושה טוטאלית.
רעיון עולה למוחי, אך הוא ידרוש לא מעט מזל…
"את חייבת לי!" אני קוראת. "קרולינה שיצאה בזכותי מעולמה מחבבת אותך כי אני היא זאת ששלחתי אותה ואת אטרמיס אלייך!" ואז אני מוסיפה "כל מה שהשגת מאז שנפגשנו לראשונה – הכול את השגת בזכותי! בלעדיי את כלום! רק סתם טרחת זקנה ועצובה!".
סרינה מביעה גערת זעם מכיוון שהיא יודעת שהצדק עימי, ואני רואה את רגליה המתקרבות.
"זה הסוף של…" היא קוראת ואז משתנקת ונופלת על האדמה.
גופי משתחרר ואני נעמדת ומתנשפת, מוודאת שהפגיון ששלפתי בהיחבא מנעל החייל האלרייני השוכב ליידי אכן ביצע את פעולתו בשלמות.
"לא, זה הסוף שלך, מכשפה!" אני אומרת.
כמה זמן חיכיתי להגיד לה את זה…
המשך יבוא בספר אחד עשר(!!!) 'תחבולות המלחמה'
תגובות (0)