מסעות בטמריה, מסע שני/ספר ארבעה עשר: יום הדין – פרק 73

לפרק הקודם:

[אזהרה – פרק קשה רגשית] מסעות בטמריה, מסע שני/ספר ארבעה עשר: יום הדין – פרק 72

—
הדרך כשלעצמה ארוכה יותר מאשר במפה.
יומיים עברו ועדיין אין שום שוני בסובב אותי – צמחים, סלעים ולפעמים גם חיות יער או ציפורים.
ההרגשה שכבר במשך כמעט יומיים יותר ויותר עיניים מביטות בי ככל שאני מתקדמת, גורמת לי להרגיש חשופה.
תירגעי איילקס, זאת רק הרגשה!
אם הדרך הייתה באמת מסוכנת – הנצחיים לא היו מכוונים אותי דרכה בעזרת המפה הזאת, בה המילה 'את כאן' זזה לעיתים רחוקות מצד לצד.
משום-מה אני לא משתכנעת מזה בכלל.
אולי איש העורב המכנה את עצמו 'השוטר-הטוב' היה עצלן.
קריאת ינשוף מקפיצה אותי ואני שולחת יד לפגיון כדי לתקוף את האיום.
לעזאזל!
הירח שמטיל צללים דרך העצים מעיד שהלילה הגיע.
אני חייבת למצוא מקום בו אוכל באמת לנוח ולא רק לקחת שינה קצרה.
בהבטה במפה אני מבחינה באותיות קטנות 'קרחת היער סרפסיווה' המופיעות לייד ציון מקום הימצאי מצד ימין – יותר ללב היער לכיוון מחילות גמדי הצפון.
למרות שנמאסו עליי מחילות ושקרחת היער סרפסיווה בכלל לא בדרך שלי, הביקור נצרך ולכן אני פונה לכיוונה.
—
אני דוחפת דרך סבך עבות של שיחים המובילה עמוק יותר אל לב היער.
האוויר צפוף, כבד בניחוח טחב ואדמה לחה והירח מטיל צללים ארוכים ומפחידים שנראים נמתחים ומתפתלים עם חיים משלהם – מזכירים לי את התנועות של הדרקונית ריזונטי.
ההרגשה שצופים בי עשרות עיניים בלתי נראות מתגברת כל הזמן.
זה רק הדמיון שלי.
כן, בדיוק.
זה רק הדמיון שלי.
יחד עם זאת, אני לא מעזה להסתכל לאחור.
מה אם אני לא אראה כלום ואמשיך להיות פרנואידית?
או גרוע מכך – מה אם באמת יש שם משהו אי מישהו בעל עשרות עיניים שעוקב אחריי?
לבסוף אני מגיעה למרכז קרחת יער שנראית כמעט מושלמת!
לו הייתה יותר גדולה, הייתה יכולה להתחרות בעמק האונימלים.
היא שלווה, הדשא רך ושופע, הפרחים צבעוניים, עלי הכותרת שלהם רועדים כאילו הם חיים…
משהו שמרגיש לי לא נכון.
קשה לשים עליו את האצבע אז אני ממקדת את מחשבותיי.
בינגו!
האוויר כאן סמיך מידיי יחסית לקרחת יער שנראית כך .
בנוסף, אין כאן אף יצור חי חוץ ממני.
אני חייבת להסתלק מכאן!
כשאני מסתובבת לכיוון ממנו הגעתי, גוש קרח חוסם את דרכי ולחישות נשמעים מכיוונו בקולות מוכרים.
נשימתי נעתקת בגרון כאשר אני מבחינה בדמות העומדת בהשתקפות של גוש הקרח.
המלך קוסטום, לבוש עדיין באותם בגדי ליצן של קרקס אטרנל, מביט בי בעיניים מלאות תקווה "הצלחת להציל את הבת שלי, איילקס?".
אינני יודעת אם זה סתם תעתוע, אבל אני בכל זאת קדה בפני המלך ומשיבה "אדוני המלך, לצערי נכשלתי במשימתי. למרות כל ניסיונותיי – הנסיכה לוסי הפכה ליצור אפל, חזק, מרושע ותאב כוח ולכן הייתי חייבת להרוג אותה לפני שתהרוס את טמריה".
ההד של דבריי חוזר לאוזניי אך זה נשמע בצורה שונה "אדוני המלך, לוסי נהייתה למפלצת שפלה, מטורפת, תאוות כוח ולא הותירה לי ברירה אלא להמית אותה לפני שהיא תוכל להשמיד את טמריה," ואז ההד ממשיך. "לדעתי זה היה המעשה הנכון לעשות ואתה חייב להסכים איתי!".
"איך העזת להמרות את פי, להפר את הבטחתך ועוד לדבר ככה אל המלך שלך!" הוא נוזף
"לא!" אני צועקת. "זה לא מה שאמרתי, אדוני המלך!".
אבל ההד של דבריי החוזר לאוזניי הוא "כן! זה מה שאמרתי, ליצן קטן!".
"תמיד נכשלת במשימות שניתנו לך, איילקס," מדגיש המלך. "בגדת ביקירים לך, נטשת את אהובייך, שפטת את גורלם של אנשים ללא שום סמכות…" ואז הוא מוסיף "כשיום הדין שלך יגיע תישארי לבד, אף אחד לא ינקוף אצבע לעזרתך ואם יבוא – זה יהיה רק כדי לנצל אותך".
הוא צודק.
תמיד אישאר לבד.
אחרי מה שעשיתי אני בכלל לא ראויה להיות עם מישהו, קל וחומר שלא עם קרולינה ואטרמיס.
אני מכסה את אוזניי, אבל אז צץ לייד המלך קוסטום המראה של הרגע בו אני דוקרת את לוסי.
המראה חוזר שוב ושוב ואינני יכולה להתעלם ממנו.
לפתע עשרות העיניים מתגלות מכל צד, מביטות בי במבט יוקד וצורחות שוב ושוב "אשמה! נכשלת! איומה! רשעה! אכזרית!".
אני מועדת קדימה על רגליי, מתחילה לבכות והראייה שלי מיטשטשת.
נראה כאילו נוספות עוד ועוד עיניים צרחניות והן מתקדמות אליי מכל כיוון.
כשהן קרובות העיניים מאגדות לדמות קטנה.
האינסטינקטים שלי צועקים עליי להפנות את מבטי ולרוץ לא משנה לאן, אבל רגליי נטועות במקום והראש שלי לא משתכנע לזוז.
הדמות המתקרבת הינה הנסיכה לוסי הקטנה והיא מתיישבת ליידי וצופה במראות הנצפים בגוש הקרח.
מראה שונה מתגלה לאחר מכן – מראה בו אני מבקשת מהנצחיים להחיות את לוסי ושתהפוך לקטנה והם עושים זאת מרצון כי הצלתי את חייהם.
"למה עשית את זה, איילקס למה ויתרת עליי? היית יכולה להחיות אותי," טוענת לוסי הקטנה ואז היא מוסיפה "את באמת רוצחת".
"לא! אני לא רוצחת!" אני מסננת. "גם אם הייתי עושה משהו לא היית משתנה!".
זה נכון?
נדמה שלוסי ניזונה מהפחד שלי.
היא צוחקת צליל אכזרי ומלגלג, הילה אפלה אופפת אותה והיא נהפכת לפיה-האפלה המוכרת "עשית את זה שוב, איילקס – נטשת את לוסי הקטנה".
אני עוצמת את עיניי בניסיון לחסום את האשליות והקולות ומתמקדת בנשימה שלי על-מנת שתהיה איטית ויציבה, מכריחה את עצמי להירגע.
ברגע שהלחישות מפסיקות, בעיניים עצומות אני שולחת אגרופים לכיוון קיר הקרח עד ששומעת קול ניפוץ ואז נסה מהמקום כל עוד נפשי בי.
כשאני נעצרת, פוקחת עיניים ומתנשפת אני עדיין יכולה להרגיש את מבט העיניים האלה.
הן מחכות שאשבר ואז יכו בשנית – כנראה חזק יותר.
לא ידוע לי כמה זמן אני עומדת שם, אבל בסופו של דבר אני מוצאת את הכוח לזוז בטבעיות ולא מסתכלת לאחור.
אני באמת חייבת למצוא מקום לנוח ולהירגע – ובמקום בטוח הפעם.
בהבטה במפה, המילה 'את כאן' כבר נמצאת לייד ציון נחל קטן מערבה ממני.
נחל נשמע מקום מזמין בו אוכל לשכב ולהירגע ואפילו לעשות מקלחת מרגיעה לכן אני פונה לכיוונו.
—
לאחר הליכה של כמה דקות אני מבחינה בנחל הזורם.
אך יש לייד הנחל גם דבר נוסף – מדורה גדולה וקבוצה של דמויות רבות מסביבה.
לעזאזל!
לא אוכל להגיע לנחל בלי להתגלות ופגישה עם זרים כנראה תגרום לשאילת שאלות מיותרות.
בהתגנבות מאחורי העצים אני מתקרבת כדי להבין מי הם חברי הקבוצה.
להפתעתי, הקבוצה דיי מגוונת; אנושיים, גמדים, אלפים, ננסים, שדונים, כל מיני אונימלים, אפילו מעט גובלינים ויצורים מוזרים שמרחוק אינני מזהה.
מצבם הכולל של הקבוצה הוא בכי רע.
בגדיהם מלאי קרעים, הם לא מטופחים כלל ובשרם צמוק, הם חסרי כל נשק או ציוד והאוכל היחיד שהם אוכלים הוא צבי, דגים ופירות יער.
נראה שהם מתווכחים על משהו, אבל אני לא מצליחה להבין את המילים.
כל מה שאני יודעת זה שאני צריכה להישאר מוסתרת, לפחות עד שאחליט מה הצעד הבא שלי.
קול רשרוש מצד ימין גורם לי לקפוא על מקומי.
פטרול, לעזאזל!
אני מסובבת את ראשי ועיניי ננעלות על דמות שמגיחה מהצללים – יצורה שדומה לאנושית בעלת עור מקועקע בקשקשי נחש, שיער שחור וגולש וציפורניים חדות, הלובשת על גופה תלויה ברפיון כמעין שמלת בד סגולה שכנראה לא נועדה עבורה, עומדת במרחק כמה צעדים ממני וסורקת אותי במבטה.
עיניה הינם בצבע זהב ואני נמנעת מלהביט בה ישירות – אינני יודעת מה יקרה, אבל זה בטח לא יהיה דבר טוב.
יואן-טאית.
ראיתי בחיי רק פעם אחת ביואן-טאי בהיותי בטמריה הבירה.
הוא ניסה לפרוץ לאותו מחסן נשק אליו אני ניסיתי לפרוץ בעצמי, כדי למכור לכל המרבה במחיר.
כשהגעתי למקום ראיתי שהוא השיג אותי ולא רציתי להסתבך, לכן לא הפרעתי אלא התחבאתי.
כשהתעניינתי אח"כ אצל אנשים בטמריה הבירה הם סיפרו שהיואן-טאיים היו במקור בני אדם שהפכו את עצמם לאנשי-נחש באמצעות טקסים עתיקים, על-מנת שיינתן להם כוחות של נחש; מהירות, עוקץ, ראייה חדה ובזכות השלת העור – ריפוי מפצעים ומפגיעות.
רוב היואן-טי הושחתו למפלצות על ידי הטקסים האלה, אבל חלק מהיואן-טי במקום זאת הפכו לעם חדש שמשלב מאפיינים של בני אדם ונחשים.
גופה של היואן-טאיית העומדת מולי עכשיו הינו צנום ושברירי והיא מחזיקה ביציבות כידון עץ שנראה כאילו ראה ימים טובים יותר.
היא מתקדמת אליי ואחיזתה בכידון מתהדקת מעט, כאילו מזהירה אותי שהיא לא חלשה כמו שהיא נראית "אני רואה אותך, אין טעם להתחבא יותר".
אני דיי סקפטית בעניין.
האם היואן-טאיית הזאת באמת יכולה להוות איום עבורי?
היא במצב רע אחרי הכול ואני התמודדתי עם יותר גרועים ממנה.
אבל משהו באופן שבו היא עומדת גורם לי להסס.
בנוסף, אנחנו לא לבד.
קריאה אחת שלה – וכל החבורה אחריי.
היא מרימה את הכידון קרוב מספיק לגופי כדי להבהיר את הנקודה שלה "צאי, אנושית, או שאני אדאג שימצאו את הגופה שלך".
בחוסר רצון אני קמה ממקום המחבוא שלי ומרימה את ידיי בתנועת כניעה.
"בחירה טובה," ממלמלת היואן-טאיית ושפתיה מתפתלות למשהו הדומה לגיחוך "בואי איתי אל המדורה".
אני יוצאת אל השטח הפתוח ומרגישה חשופה ופגיעה.
הקבוצה מרגישה בי כמעט מייד, עיניהם מצטמצמות מרוב חשד וכעס.
היואן-טאיית מתבוננת בי בתערובת של רחמים וסיפוק בשעה שממשיכה לאיים עם כידונה, כאילו היא יודעת באיזו צרות אני נמצאת.
מי הם?
מדוע הם מביטים בי כך?
"תראו את מי מצאתי," אומרת היואן-טאיית. "משרתת הדרקונית".
משרתת הדרקונית?
אז אלה פליטי ריזונטי!
לעזאזל!
"היא שרדה?" אני שומעת קול גברי מוכר וכשמזהה את קולו נתקפת בבהלה.
זה לא יכול להיות!
הוא מת!
הפעם, סמי לבוש בשריון של דרגונים שדיי מחמיא לו למען האמת.
מזל שאין לו גם נשק של דרגון.
"אלק," הוא מחייך בנבזיות. "כמה שאני שמח לראות אותך חייה".
"זה הדדי, סמי" אני אומרת וצועדת צעד לאחור.
העקצוץ של הכידון שמחזיקה בגבי היואן-טאיית לא מבעית אותי כמו הזעם של סמי שמתגבש פתאום בפניו.
"השארת אותנו להירקב במאורות של הדרגונים הארורים ואפילו לא ניסית לעזור לנו!" גוער סמי ומגביר את קצב צעדיו "קבעת את דיני לקפוא למוות במערת הדרקונית ריזונטי".
אני פותחת את פי כדי להסביר אבל סמי צועק שוב "תשמרי על התירוצים שלך!" ואז ממשיך "לקח זמן רב מאז שנפרדנו שבמהלכו הדרגונים המשיכו בזממם, עד שהפיה-הגואלת הגיעה, חיסלה את הדרגונים ושיחררה אותנו".
'הפיה-הגואלת'?
אה, לוסי…
אם היא הייתה חוזרת למוטב – השם הזה היה מתאים לה.
"איך… את מסוגלת פשוט… ללכת ברוגע… כאילו כלום לא קרה?" אני שומעת קול נשי לא מוכר ומבחינה בדמות תמירה יוצאת מהקהל ומדדה לכיווני.
כשהיא ממש קרובה אני מבינה במי מדובר – אונימלית, חצי אדם חצי איילה בעלת גוף שברירי לבושה במעיל פרווה חום מעט קרוע.
רגלי האונימלית הינן חלקות בעלות פרסות קטנות וידיה אנושיות, צבע עורה של האונימלית חיוור ונראה כמעט שקוף באור העמום, אך הדבר הבולט והמרשים ביותר הוא ראש האיילה בעל עיניים גדולות וכהות ששיער ארוך וגלי בצבע אדום-זהוב גולש מאחורי גבה.
מבטה בי, שיותר מביע עייפות ודיכאון מאשר כעס, מלמד אותי שעברה תקופה קשה.
אני יכולה לראות את זה בדרך שבה כתפיה צונחות, ברעד קל של ידיה כשהיא מושיטה את ידה לייצב את עצמה על עץ.
האונימלית נעצרת לייד עץ קרוב ונשענת עליו "אני יודעת איך זה להיות משרתת של הדרקונית ריזונטי, כמוך הייתי למשך זמן קצר והצלחתי לברוח עד שנתפסתי שוב ונשלחתי למכרות," ואז היא מוסיפה "אבל בשונה ממך, אנושית – סירבתי לעמוד במבחנים שלה," ואז היא מצביעה על עצמה "וזאת התוצאה".
היא צודקת.
אין לי זכות להחליט מה גורלם של אנשים.
אני משתחווה בכבוד "אני מצטערת על כל הסבל שעברתם, לעולם לא אבין אותו והלוואי שהייתי יכולה לסייע לכם".
סמי יודע את הסיבה שבחרתי בדרקונית, אבל לא כולם צריכים לדעת.
במחשבה נוספת, למרות שלא תהא לי פרטיות כל-כך, אחרי החוויה שלי בקרחת היער 'סרפסיווה' עדיף שלא אישאר לבד.
לפחות בזמן הקרוב עד שאתעשת.
אני קמה ומוסיפה "כרגע יש לכולנו את אותה מטרה– הישרדות. אני יכולה לעזור, וככל שנהיה רבים יותר כך בטוח שנגיע למחוזות חפצינו בשלום".
"יש חוכמה בדברייך, אנושית," אומרת האונימלית. "בחורה כמוך מאוד תועיל לנו".
אני מהנהנת ואנו מצטרפים אל הקבוצה מסביב למדורה.
כשהם מביטים בי הם מתחילים לדבר בשקט אחד עם השני אך אני מתעלמת.
יש לי נשק ויכולות – להם אין.
או שפשוט ממש קר לי ומדורה לא תזיק.
—
אחרי כשעה, כשבקושי יש לי זמן להבין מה קורה, רגע אחד אני מושיטה יד לביס נוסף של בשר וברגע הבא אני מרגישה את הלחיצה של מישהו מאחוריי המחבק אותי ומוציא לי אוויר מהריאות.
אני מתעשתת מהר, מאגרפת את ראשו בעזרת המרפק של מי שתפס אותי – וכשמשתחררת ממנו מתגלגלת על האדמה, נעמדת ומנסה להסדיר את הנשימה.
אין על מי לסמוך בכל טמריה?
האינסטינקטים שלי מופעלים ואני שולפת מהר פגיון מחגורתי.
תשעה יצורים מגוונים מתוך קבוצה של כ- 40 יושבי המדורה מתקרבים אליי.
"אני לא רוצה להילחם בכם," אני צועקת. "כולנו עברנו מספיק".
הראשון, ננס מזוקן וזועם שנראה שעברו עליו ימים טובים יותר, מזנק לעברי עם כידון עץ בידו ואני מסתובבת דוחפת את הלהב של הפגיון שלי אל צד גופו.
שלושה אנושיים ברבריים תוקפים יחד.
טוב עבורי!
אני מחליקה מתחת לראשון ותוקעת בחזה שלו את הפגיון ומייד לאחר מכן מנתרת על הימני ותוקעת בו את הפגיון השני.
לאחר מכן, אני מתגלגלת ולוקחת את הכידון של הננס מסתערת על השלישי בקריאת קרב ותוקעת בבטנו את הכידון.
אני מתנשפת, מזמן לא נלחמתי כך.
"מספיק!" צועק סמי מאחורי גבי, ולפני שאני מספיקה להגיב הוא דוחף אותי קדימה בעוצמה רבה כך שאני מופלת ארצה על הבטן.
הפגיונות שלי נשמטות מאחיזתי ומישהו מתיישב עליי כך שאינני יכולה לקום.
אני חובטת ובועטת אבל המשקל כבד מידיי.
"יום הדין שלך הגיע, אלק," אני שומעת את קולו של סמי. "עכשיו תרגישי מה אנו הרגשנו – הפחד, חוסר האונים, הבגידה ביצורים מסוגך…".
פרקי הידיים שלי נמשכות לאחור ונקשרות מאחורי הגב, והבטן שלי מתכווצת כשהיא נקשרת בקשר הדוק בחגורת עור.
עיניי נקשרות כך שאינני רואה כלום, אני נסחבת על כתף וגופי נקשר לעץ.
שוב נלכדתי – רק שהפעם אני האשמה בזה.
חבל נזרק על ענף מעליי, ואני מרגישה את החבל מחליק סביב צווארי ונהדק מעט שכך שקשה לי לנשום.
הם הולכים לתלות אותי!
זיכרונות ממיטת-המתיחה ששם אותי בה קווין כשהייתי בעיירה בריקסטון גורמות לי לקוצר נשימה.
כמו אז, בשעה שהגעתי לחדר ובכל שלב הייתי במתח לא ידעתי מה מצפה לי בדיוק – גם עכשיו, כשעיניי מכוסות ואני קשורה לעץ, אין לי שום דרך לדעת מה הקבוצה הנקמנית עומדת לעשות לי.
אני בטוחה בדבר אחד – הם הולכים להרוג אותי!
אסור לי למות ככה אחרי כל מה שעברתי, לא ככה!
אני שומעת את צעדיו של סמי המתקרב אליי ואומר שוב "את תחווי הלילה את מה שאנחנו הרגשנו כל הזמן אצל הדרקונית, נוודא שתביני איך זה מרגיש להיות נתון לחסדיו של מישהו – ולבסוף תיתלי כאן בבוקר עם שחר קרוב למאורת הדרקונית כיאה למשרתת האישית שלה".
קול צעדיו ההולך ומתרחק משום-מה מרתיע אותי עוד-יותר.
אני יודעת שגם אם אתחנן הוא לא יעצור, הוא כועס עליי גם בעניין אמא שלו.
ליבי דופק ואני מתחילה להזיע, לבכות ולמלמל מילים לא מובנות אפילו לי תוך כדי יבבה.
אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות את פסק הדין שנגזר עליי!
המלך קוסטום צדק – אין אף אחד שירצה לעזור לי או שאפילו רק יהיה סניגור.
עיניי מכוסות אבל אסור לי להירדם שמא איחנק!
כל מה שאני יכולה לעשות זה לחכות לבוקר…

המשך יבוא בספר חמישה עשר(!!!) – הסעודה האחרונה

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר ארבעה עשר: יום הדין – פרק 74