מסעות בטמריה, מסע שני/ספר אחד עשר: תחבולות המלחמה – פרק 58
לפרק הקודם:
—
אני מתיישבת על האדמה ומסדירה את נשימתי, מתעלמת בינתיים מכל רעשי הקרב סביבי.
דוויל כלוא.
סרינה מתה.
הצלחתי!
כמובן שאני מתאבלת על אובדן המלך קוסטום, אך זוהי הייתה בחירה שלו.
אני מוציאה את חרב החייל האלרי ממנו לקחתי את הפגיון, נועצת את החרב באדמה ומתחילה להספיד את המלך: "בתוך סערת המלחמה הרועשת, אני לוחשת את המילים האלה בלב כבד, נפרדת ממלך שהיה יותר מסתם שליט. המלך קוסטום עזב את העולם הזה והותיר אחריו חלל שלעולם לא ניתן למלא," דמעות יורדות מעיניי ואני ממשיכה "ההקרבה שלך, האומץ שלך והמסירות הבלתי מעורערת שלך לממלכתך ייחרטו לעד בזיכרוני. מורשתך חיה בליבם של אלה שאהבו אותך ואעשה הכול כדי לשמור על הבת שלך".
"נאום מוצלח, איילקס" אני שומעת קול גברי מעט מוכר מאחוריי.
האביר השחור!
נהדר…
אינני מסתובבת או מגיבה, אין בי כוח רצון לכלום כרגע.
צל של דמות מתקרב אליי ואני שומעת קול נשי "עשית את כל מה שיכולת".
אני מביטה כלפי מעלה.
האלה פיימון!
"מדוע לא עזרת לנו בקרקס, אלה מרושעת?" אני מתחצפת לאלה. "ראיתי אותך בקהל, היית יכולה לעשות משהו!".
"מכיוון שביקשנו ממנה שלא לעשות זאת" נשמע מאחור קול גברי נוסף שבקושי אני מזהה.
אני קמה בזעם ומסתובבת.
מאחוריי נמצאים האיש במעיל הסגול, האביר השחור עם חיית המחמד המפלצתית שלו ו… זיק?
"ביקשתם…" אני אפילו לא יכולה לסיים את המשפט מרוב זעם ולכן אני מצביעה על החרב התקועה באדמה. "זה היה מלך טמריה הבירה! הוא עשה הכול עבור ממלכתו ועבור הבת שלו! כיצד אתם העזתם לעשות דבר כזה?".
"איילקס, זה חייב להיות כך" אומר זיק.
"זיק," אני מתנשפת ורוקעת בזעם על האדמה. "אתה האחרון שראוי לומר מה צריך להיות! אין לי מושג מה אתה עושה כאן בכלל".
אלא אם כן הוא עבר לצד של אלריה.
"האם אני יכולה להראות לך משהו, איילקס?" שואלת פיימון.
כאילו היא לא יכולה להראות לי ללא רשות.
"מה?" אני דורשת לדעת.
"את העתיד" אומר האיש במעיל הסגול.
זה לא ממש מפתיע אותי ולכן אני מושכת בכתפיי "שיהיה".
האיש במעיל הסגול מביט בזיק וזיק אומר "כן… אני יודע… לשמור עליה עד שתחזרו".
אבני הכתר שעל האלה פיימון מהבהבות ללא הפסק והעולם משתנה.
—
בעולם אותו אני מגלה החושך שולט, מטיל את צלו החונק בכל מקום.
אני צועדת מתחת לשמיים עטופים בצעיף של שחור-דיו, רק זיק קלוש של כוכבים רחוקים מאירים את השמים. גבעות משוננות רחוקות מתנשאות כמו זקיפים ופסגותיהן מוסתרות בערפילים אפורים. המישורים מלאים עצים מעוותים המזכירות לי שלד.
האוויר סמיך וקשה לנשימה ואני משתעלת.
ארבעתנו מתקדמים במעלה גשר הרוס עם מים שחורים כמו זפת הזורמים מתחתיו לכיוון עיר.
או לפחות, מה שפעם הייתה עיר.
המקום מלא בבתי אבן מתפוררת עם סמטאות מפותלות שבהן חושך שוכן בכל צד. חלונות הבתים מכוסים בקרשים ודלתותיהם אטומות היטב.
הדבר שהכי מצמרר אותי הם היצורים המעוותים הצועדים במקום שאורבים בין הצללים, מחכים ללכוד את הבלתי נזהר.
חלק מהיצורים מדומים למיזוגים מעוותים של אדם וחיה שונים, אך הם אינם אונימלים.
האונימלים היו מתביישים בהם.
חלקם האחר של היצורים הינו חסרי תיאור, מכיוון שצורותיהם משתנות עם כל רגע שעובר.
עיני היצורים, אם אפשר לקרוא להן עיניים, נוצצות באור ירוק חולני ונטולות כל מראית עין של רחמים. עורם אפרורי וחיוור, מתוח על שרירים גידים המתפתלים מתחת לפני השטח כמו חוטי חבל מתוחים ומתוך פיהם הפעורים בולטות שורות של שיניים משוננות וידיהם ידיים אנושיות שעירות.
אבל אולי המדאיג מכולם היא האינטליגנציה המנצנצת בעיני היצורים.
הם אינם נראים כחיות חסרות שכל שמונעות אך ורק על ידי אינסטינקט ורעב. לא, הם ערמומיים ומחושבים, כל תנועה שלהם היא תחבולה מחושבת שנועדת ללכוד את הבלתי זהירים.
כשאני מביטה בתועבות האלה, אינני יכולה שלא להרגיש צמרמורת קרה מתגנבת אל ליבי.
אחד היצורים שם לב אליי רץ במהירות בלתי אמינה ומזנק לעברי, חיית המחמד הענקית של האביר השחור עוצרת בעדו ומגרשת אותו.
"איפה אנחנו?" אני שואלת.
"בטמריה הבירה," מסביר האיש במעיל הסגול. "עשרים שנה מעכשיו".
אני משתנקת לשמע דבריו.
"זאת התוצאה של האפלה שתיפול על כל טמריה, אם לא תעשי משהו בנידון" ממשיך האביר השחור.
"אינני יודעת אם אתם זוכרים, אך לפי דברי כולם – אני היא הגורמת לאפלה הזאת" אני טוענת.
"טעות בידך, איילקס," אומרת פיימון. "כפי שטענת לפני הנצחיים – את ישרה, לא אפלה".
"אמא שלך כמוך, הייתה ישרה ולכן האפלה השתלטה עליה באיטיות ולא במהרה," מסבירה פיימון בעצב ."כאשר נולדת אימך נחלשה, ומתוך סכנה שהאפלה תתחיל לתת את אותותיה בך- היא בחרה לעזוב אותך".
"מהי אותה אפלה?" אני דורשת לדעת. "מדוע היא נדבקה דווקא באמא שלי?"
"האפלה הינה מה שיצר את העולם התחתון ותמיד רוצה לפרוץ החוצה," אומר האיש במעיל הסגול. "אימך הייתה המחסום היחיד בין העולמות, בהיותה הישרה היחידה בטמריה".
אני מתחילה להבין "האפלה פרצה שוב כאשר…".
"אימך מתה בדיוק בו ברגע שיצאת לאלריה," משלים האביר השחור. "את צריכה להיות המחסום החדש".
לא אתפלא אם לדוויל היה קשר לזה…
אבל סילקתי אותו ואת סרינה, לא?
זה לא שינה את העתיד?
"איך אני אמורה לעצור את זה?" אני מצביעה על השטח. "כל אדם שני מולו ניצבתי כלא אותי או עינה אותי, שלא לדבר על אלה שניסו לאכול אותי!".
"אני מבינה לליבך אך עצם זה שאת לא חזקה שומר עלייך מלהיות גאוותנית לטובה או לרעה," אומרת פיימון. "יש לך משימה חדשה ויהיו לך עוד. קווין הוא לא האתגר היחיד שיעמוד בפנייך – אך את מסוגלת להתגבר על הכול!" ואז היא משתחווה לפני לפני ומוסיפה "מלכת טמריה".
מלכה?
—
אני חוזרת לעולם ממנו הגעתי.
שלושת האורחים שהגיעו, ואם מציינים את חיית המחמד – ארבעה, נעלמו והשאירו אותי עם בשורה קשה.
אינני רוצה להיות מלכה!
אני חפצה בחיים מלאים הרפתקאות ויציאות לשטח.
אולי יום אחד, כשאגדל יותר, גם חיי משפחה.
אבל מלכות – לא!
וגם, למה הם התכוונו שקווין אינו האתגר היחיד?
מה עוד מחכה לי, לעזאזל?
אם כבר מדברים על מלכות, הגיע הזמן להתחיל את המשימה שלי.
סביר שהנסיכה לא כאן בחוץ בעיצומו של הקרב, אלא יותר בפנים הארמון.
בגדי הליצנית יבלטו מאוד בכל מקום, אז כאשר אני מוצאת גופת חייל טמרייני אני מוסיפה את חולצתו, חגורתו ומכנסיו לבגדיי ולוקחת מחיילים אחרים שלושה פגיונות.
על השריון והמגפיים אני מוותרת, הם רק יאטו אותי.
בכניסה לארמון עומדים שלושה חיילים אלריינים חמושים החוסמים את הדרך.
מבפנים נשמעים קריאות קרב.
קווין כבר פלש לפנים הארמון?
לעזאזל!
נשאר לי רק דבר אחד לעשות כדי להגיע לנסיכה, אך יש לי הרגשה שאתחרט עליו…
"פנו את הדרך!" אני דורשת בסמכותיות. "אני המלכה!".
השלושה מביטים בי במבט מופתע ושואלים יחד "את מה?".
"אני נשואה למלך אלריה," אני נועצת בהם מבט זועם. "המלך הורה עליי ללבוש את מדי חיילי טמריה הבירה, כדי שלא יפגעו בי חיילי הנסיכה!".
הם מתלחשים ביניהם,
"חיכיתי בחוץ עד שהבנתי שיהיה יותר בטוח אם אישאר בפנים" אני מסבירה.
כנראה הם עד כמה בחורה צעירה יכולה לגרום לצרות.
הם לא יודעים עד כמה…
"בואי ללא נשק," מורה אחד מהם ומצביע על הפגיונות. "המלך יגיד אם את דוברת אמת".
דחקתי את עצמי לפינה!
למה אני תמיד מדברת בלי לחשוב לפני כן?
הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוש שוב את קווין, אבל אין לי ממש ברירה בלי להיראות חשודה.
באנחה אני מושיטה פגיונות ומשאירה אצלי אחד מוסתר היטב, לעת צורך שבטוח תגיע.
"קחו אותי למלך!" אני דורשת שוב.
—
אחד החיילים צועד עימי פנימה.
מסביבי הקרב עדיין בעיצומו, אך נראה כי הטמריינים נכנעים לאט-לאט.
הגיעה העת לפעול!
אני מפילה את עצמי קדימה ושולחת יד אל הפגיון המוסתר, וכאשר האלרייני ניגש להקים את מלכתו – אני משליכה עליו את הפגיון.
הוא צונח על הרצפה ואף אחד לא שם לב כאשר אני לוקחת את חרבו וממהרת בהיחבא לכיוון חדר הכס.
נהדר!
כאשר אני מגיעה לכניסה, אני מבחינה בקווין יחד עם עוד ארבעה חיילים המנסים לפרוץ לחדר בעזרת קורת ניגוח שנושאים ארבעה חיילים נוספים.
קווין לבוש באותם בגדי מלכות אותם לבש כשברחתי ממנו, אך עכשיו נוסף על ראשו כתר חדש בצבע כסף-קרח בעל אבני חן.
לדעתי הכתר מסמל את הלב הקפוא של קווין.
אני חייבת להיכנס לפניהם! אבל איך?
חרב דוקרת דקירה קטנה בגבי "זרקי את החרב והיכנעי, טמריינית!".
לעזאזל!
אני מצייתת באנחה, שומטת את החרב ומרימה ידיים בכניעה.
"אדוני המלך, מצאתי את הנמלטת!" קורא הקול מאחוריי.
קווין עוזב את חייליו ומתקדם אליי "שלום, אשתי! חיכיתי לך הרבה זמן. איך היה הטיול?".
"מסתבר שאין כמו טיול של שבוע במדבר נידח כדי להמריץ את הדם" אני עונה בציניות ומחפשת אחר דרכי מילוט.
הדרך היחידה היא דרך החייל מאחוריי, אך מי יודע כמה חיילים אלריינים מחכים בהמשך…
בנוסף, אני צריכה להגיע ללוסי.
לעזאזל כפול!
הדלת נפרצת וחיילי אלריה מסתערים פנימה.
אני חייבת לעזור לנסיכה, אבל כיצד?
פיצוצים נשמעים תוך כדי הבהובים של שלל צבעים מפנים החדר וחיילי אלריה נסים מתוכו.
"מה קורה כאן?" תוהה קווין ורץ פנימה.
החייל שמאחוריי גם נכנס להלם, אז אני מנצלת את ההזדמנות – בועטת לאחור ופוגעת באשכיו!
כאשר הוא מרפה מהחרב וקורא בכאב אני מסתובבת, חוטפת את חרבו – ומכה!
אני מסתערת בקריאת קרב פנימה אך נעצרת כשאני נדהמת מהמחזה שמתגלה מול עיניי: אחד עשר חיילים אלריינים נלחמים מול הנסיכה לוסי הבוגרת, המוגנת על ידי שלושה חייליים טמריים, ביניהם בן הדוד של מאליה.
הנסיכה עושה בחיילי אלריה שפטים!
כדורי אש, ברקים, רוח עזה ועוד…
ברור שכאן ידה של לוסי על העליונה!
לצערי, נזר הציווי עדיין מונח על ראשה, תהיה לי עבודה כפולה…
קווין נשאר פעור פה, אך משום-מה הוא גם מחייך.
מדוע קווין מחייך?
בפתאומיות באמצע הקרב, ניגש בן דודה של מאליה למאחורי הנסיכה, מחבק את גופה ומצמיד חרב לגרונה.
המלך קוסטום צדק, יש בוגדים בקרב חייליו.
לעזאזל!
"סוף המשחק, נסיכה קטנה," קורא קווין. "כרעי ברך ושימי את ידייך מאחורי הגב".
לוסי מתרגזת אך עושה כדברי קווין ובנוסף לכול גם מקפלת את כנפיה.
בן דודה של מאליה קושר את ידיה ואת כנפיה.
טמריה הבירה הפסידה, היא תסופח לאלריה.
קווין ניצח…
"אז איילקס, מה את אומרת על ממלכתנו החדשה ועל חיית המחמד?" שואל אותי קווין ומצביע על לוסי שחושפת שיניים באיום.
"עוד ממלכה? נראה לי שאתה יכול כבר לקרוא לזה אימפריה" אני משבחת אותו.
קווין ניגש אל לוסי ומוריד ממנה את הנזר.
"מה…?" היא שואלת בבלבול ולרגע אחד אני רואה על מבטה של לוסי הבוגרת את לוסי הקטנה והתמימה, אך רגע זה חולף במהירות.
אינני מסתירה את החרב השלופה בידי.
קווין יכול לקרוא מחשבות, ובנוסף ברור לו שאני כאן כדי להציל את לוסי.
הוא מתקרב אליי, אך אני מתעלמת ממנו ובמקום זאת אני פונה אל הנסיכה ישירות "לוסי, את בסדר?".
היא מנתקת ממני מבט, לכן אני פונה לקווין שעכשיו מספר צעדים ממני "מה אתה רוצה ממני, קווין?".
קווין מקים בכתפיו "רציתי לשאול האם תרצי להיות מלכת האימפריה".
שוב העניין עם המלכה?
אינני רוצה להיות מלכה!
הוא מושיט את נזר הציווי קדימה "אז… מה דעתך, אשתי?" הוא מחייך.
אני חוקרת את החפץ ומשתנקת!
הנזר כל-כך יפה, כל-כך מתאי…
אני נרתעת לאחור, מאיימת עם החרב ולא נותנת לנזר לגעת בראשי "לא עם זה!".
"מדוע לא?" עושה קווין את עצמו נעלב ומקרב את הנזר יותר. "הוא נועד אך ורק לך".
אך ורק לי?
אני מנמיכה את החרב.
אולי בעצם…
אני מתנשפת וחוזרת לריכוז "שכחת שכבר חבשתי אותו בעבר והתגברתי עליו? ידוע לי מה הנזר הזה עושה- ואינני מוכנה לחיות כמו גרסה צייתנית, רופסת ומריירת שלי!" ואז אני מוסיפה "חשבתי שאתה רוצה אותי!".
קווין מקרב עוד את הנזר ממש קרוב לעיניי וואני עוצמת את אותן בכוח ואומרת את הדבר היחיד שאולי יציל אותי מהנזר "בהינתן יחס מכבד ולא מאיים, תקבל את הגרסה הצייתנית שלי ואולי אפילו גרסה שלי שבוטחת בך, ללא צורך בנזר! אז סלק את הדבר המזוויע הזה ממני!" ואז אני קדה ומוסיפה "אדוני המלך".
"כיצד אדע שלא תתנקשי בי?" אני שומעת אותו שואל.
למרות שאני יודעת שזאת טעות, למען ההצלה מנזר הציווי אני מניחה את החרב על הרצפה, פורסת את ידיי לצדדים ומשיבה תוך כדי צמרמורת "אינני מהווה איום עבורך, אתה מוזמן לחפש עליי נשק בעצמך".
בבקשה שלא יבקש משהו שיביך אותי מעבר למה שאני מובכת עכשיו.
קווין ממשש את כל הגוף שלי, לא ממש בעדינות, מוצא את הפגיון הנסתר שעדיין רטוב מדם החייל, לוקח אותו ומתרחק.
כשזה נגמר אני פוקחת עיניים.
שיקרתי לו בנושא הנשק, מה הוא יעשה?
קווין רק פונה לאחור וצועד לכיוון כס המלך קוסטום.
מעשה זה רק מגביר את המתח.
"עכשיו, כשיש בינינו סוג של הסכם, אשמח אם תשתף אותי בתוכניות לאימפריה שאתה בונה" אני מבקשת לפני שיספיק לחשוב על השקר עם הפגיון.
הוא מתיישב בנוחיות על הכס ומשיב "תורך קודם".
אני מביטה בו בבלבול "לשתף אותך בתוכניות לאימפריה שאני בונה?".
"לא," הוא מסביר בהנדת ראש מצד לצד. "מכיוון ששיקרת לי, את תהיי הראשונה: תורך להראות לי שאת מצייתת".
אני נאנחת ומהנהנת.
"תזכור מה אמרנו, מלכי – יחס מכבד ולא מאיים!" אני מדגישה.
כיצד קווין יכופף את התנאים האלה?
"היפטרי מהנסיכה," מורה קווין. "בכל דרך שנראית לך נכונה," ואז הוא מוסיף בקול אדיב "בבקשה".
לעזאזל!
המשך יבוא…
תגובות (0)