מסעות בטמריה, מסע שני/ספר אחד עשר: תחבולות המלחמה – פרק 59
לפרק הקודם:
—
עד כמה שאני שונאת להודות בכך- אין לי טענת נגד לבקשת קווין.
הבטחתי לעשות כדבריו אם הוא לא יכריח אותי לחבוש את נזר הציווי וייתן יחס מכבד ולא מאיים, וכאשר הוא גילה ששיקרתי לו שאינני חמושה – אני היא הראשונה שאמורה למלא את חלקי בעסקה.
גם בלי שיקרא את מחשבותיי, ברור לקווין שאני כאן כדי לשחרר את הנסיכה לוסי, או לפחות כדי להגן עליה עד כמה שניתן.
עכשיו הוא מצווה עליי להיפטר ממנה בכל דרך שנראית לי נכונה, ואין לי שום דרך מילוט מבקשה זאת.
יחד אם זאת, הבטחתי למלך קוסטום שאגן על לוסי.
לא אפגע בה גם אם יכריחו אותי!
גם לא אוציא אותה לגלות, מכיוון שלא מעט מהעם ירצו את כוח הפיה שלה.
מה האפשרויות שנשארו?
רגע… זהו זה!
הדרך לשכנע את קווין היא דרך האגו שלו.
אני יכולה לעבוד עם זה…
מה שאני צריכה זה הרבה מזל.
"אעשה כדבריך אדוני המלך," אני קדה. "אך האם אתה בטוח שזה צעד חכם?".
דעתו של קווין מתערערת.
נפלא!
"מדוע את חושבת שלא, איילקס?" הוא שואל.
"אדוני המלך, עדיין לא עברו עשרים וארבע שעות מאז שטמריה הבירה נכבשה על ידיך. המלך שלהם- קוסטום מת והנסיכה נשבתה," אני עוצרת ומביטה בלוסי, שלאחר הודעה זאת למספר רגעים הבעתה חוזרת להבעת לוסי הקטנה, המוכרת והתמימה ואז אני פונה שוב לקווין "מן הסתם יש מקומות בהם הקרב עדיין מתרחש ויש עדיין תושבים הנאמנים למשפחת המלוכה".
"אמת בדברייך" אומר קווין.
"אדוני המלך, אם תיפטר מייד מהנסיכה לוסי כפי שביקשת ממני לעשות – ההתנגדות אליך תמשיך לפעום," אני מסבירה. "כשליט – העונש שתבחר צריך לשקף את חומרת ההרתעה מפני מרד או עוולות עתידיות ובמקביל אפשרות של גאולה ושיקום חלקיים לנסיכה, מפאת העובדה שלמרות כיבוש ממלכתה, היא עדיין בת למשפחת מלוכה, תוך שמירה על עקרונות הצדק וההגינות בתוך האימפריה".
"המשיכי" פוקד קווין.
נהדר!
אני רק צריכה להיזהר.
"דבר ראשון, יש לשלול מהנסיכה לוסי את התארים והזכויות המלכותיות הרשמיים שלה ובכך להפחית למעשה את מעמדה בתוך הממלכה. ניתן גם להגביל את תנועותיה וחירויותיה ולהשאיר אותה תמיד תחת שמירה כבדה, כך שעדיין יאופשר לה להישאר בתוך הממלכה," אני עוצרת לנשימה וממשיכה. "זה ישמש כהוקעה פומבית של ניסיון הלחימה בך וכגורם הרתעה כלפי אחרים שעלולים לשקול לבגוד בך," אני עוצרת שוב וחוזרת על עניין עקרוני שחשוב לי באופן אישי "שוב אני מדגישה – לשמור על כבודה של הנסיכה לוסי כנצר למשפחת מלוכה".
"בוגדת!" מסננת לוסי אך מייד מושבת על ברכיה.
אני מתעלמת ממנה בקושי.
הסיטואציה כמעט מצחיקה אותי – אני מנסה בכל כוחי להציל את חייה והיא מתעקשת להמשיך ולחתור תחתיי.
כבר למדתי במהלך המסע הזה שלפעמים ההשפלה עדיפה על מוות.
"האם יורשו לי להמשיך, מלכי?" אני שואלת בכל הנחמדות שאני יכולה לתעל ברגע זה.
"אכן איילקס" עונה קווין ומתרווח על כס המלכות.
נראה לי שהוא ממש נהנה מכל המשא ומתן הזה…
טוב מאוד!
"על הנסיכה לוסי להצהיר בפומבי על כניעתה ושהיא מתחרטת על ניסיון הלחימה באלריה, על מנת לבסס את יחס הכוח בממלכה," אני מפרטת. "כנצר למשפחת מלוכה, היא תהיה אחת מהמשרתות המכובדות שלך – כך שגם אתה תוכל לשמור עליה באופן אישי," ואז אני מבהירה את הייתרון בטענתי "אם גם הנסיכה תקבל יחס מכבד, לאט-לאט יתרגלו התושבים לשלטון החדש ולא תצטרך לדאוג לשום מרד מהצד של טמריה הבירה".
"את חכמה איילקס!" משבח קווין ומוחא כפיים. "את צודקת – את הרבה יותר יעילה ללא נזר הציווי".
אינני מסמיקה בכלל אלא רק קדה ואומרת "תודה, מלכי".
"אם כך, נסיכה," הוא פונה ללוסי. "האם את מוכנה להצהיר במרפסת כאן על כניעתך?".
אני מביטה בלוסי במבט מתחנן.
"אני לא אוותר!" מצהירה לוסי. "אבא שלי לא היה מוותר!".
"מלכי," אני מבקשת מקווין. "האם תרשה לי לדבר עם הנסיכה כדי לשכנע אותה לעשות כבקשתך?".
קווין מהנהן ואני מתקרבת ללוסי הזועמת.
אני רוכנת לעברה ומביטה בה ישירות כפי שפעלתי בעבר עם קרולינה.
מה שלומה ושלום אטרמיס עכשיו, לאחר שהרגתי את סרינה?
זה לא הזמן לחשוב על זה…
"הנסיכה לוסי," אני מדגישה את היותה נסיכה, מברישה את שיערה המפוזר כרגע ואומרת את המשפט שלמדתי לשנוא "אנא, שתפי פעולה".
"לא!" נושכת לוסי את היד שלי וצורחת "אל תגעי בי, בוגדת!".
"איי!" אני נרתעת לאחור.
האם עצם זה שנשכה אותי פיה אפלה, ישפיע עליי?
פתאום עולה לי רעיון.
אני מתעלמת מידי הכואבת, קמה ומתקרבת לקווין "אדוני המלך, מצאתי דרך בה תוכל להצהיר הנסיכה לוסי בניגוד לרצונה, אפילו ללא שימוש בנזר הציווי".
"אנא, פרטי" מבקש קווין.
אני מתרכזת בכל כוחי בקסם השיפטינג, דוחה את כל המחשבות המסיחות לצד – ומשתנה לנסיכה לוסי.
"לכי לעזאזל, איילקס!" צועקת לוסי כשמבינה מה אני מתכוונת לעשות.
אני בוחנת את גופי המוזר בעל הכנפיים וההילה האפלה, ויש לי הרגשה שההילה הזאת חודרת לליבי.
אשתמש בגוף הזה רק כמה שנדרש.
קווין שורק בהערצה ומוחא כפיים "את מפתיעה אותי כל פעם מחדש, איילקס. ממתי יש לך קסמים?".
"חמותי העניקה לי לפני מותה" אני מקצרת את דבריי בקולה של לוסי.
זה בערך נכון, לא?
"מעניין מאוד" הוא אומר.
על מה המפלץ הזה חושב הפעם?
"אחריך, אדוני המלך" אני אומרת על-מנת לקטוע את קו מחשבתו.
הצלחתי?
—
לא עוברות יותר מעשר שעות עד שנשמעת המולה מהמרפסת.
כבקשתי, קווין הודיעה שהנסיכה לוסי תילקח למעצר בית בחדרה עד שהצהרת הכניעה תיגמר.
קווין שיכור מהצלחתו, הולך מכאן לשם ומסדר דברים שאינני מקשיבה להם.
אני רק יושבת בצד ושותה תה שהוגש לי.
נזר הציווי הוחזר לאריזתו, כך שליבי מפסיק לפעום בקצב מרתוני.
כבר תכננתי את נאום הכניעה לפרטי פרטים, אך אי אפשר לדעת מה יהיו התוצאות.
עכשיו אני יכולה לחשוב על תכנית המשך…
איך אוציא את לוסי מכאן, במיוחד עכשיו כשאינה סומכת עליי?
מה אני אמורה לעשות כדי שמה שהראתה לי האלה פיימון לא יקרה?
מי עוד רוצה ברעתי חוץ מקווין?
בנוסף, מה עם אתניקס הקוסם?
אם אתניקס הינו בן-ברית של המלך קוסטום, בין אם היה המלך אמיתי בין אם היה בעצם דוויל, הוא לא אמור לעזור לטמריה הבירה?
טוב, זה לא משנה, הוא לא יעזור לי כי חושב שאני היא 'האפלה'.
מה קרה למאסטר שלו?
אולי אתניקס כועס עליי בגלל מה שקרה למאסטר?
חייל אלרי נכנס, מדבר עם קווין ואז קווין קורא "בואי, נסיכונת, הגיע הזמן להתחיל".
אני יוצאת אל המרפסת ולוקחת רגע לסקור את פני עשרות האנשים שנאספו לפניי; חיילים, משרתים ותושבים טמריים. על פניהם גבות מקומטות ולסתות קפוצות, כנראה סימני מאבקים אך הבעותיהם חרוטות בקווים של דאגה, חוסר ודאות, פחד וקצת תקווה כשהם מחכים למוצא פי.
בכל זאת, בתוך הדאגה והספק, אני רואה גם הצצות של חוסן ונחישות, הבלחות של כוח ואומץ שמסרבים להיכבות.
אני מקללת את עצמי שהתנדבתי לפעולה אותה אני הולכת לבצע.
"תושבי טמריה הבירה האהובים שלי," אני אומרת בקול הנסיכה לוסי. "היום אני באה לפניכם בלב כבד, עמוס מההשלכות שהמלחמה עם צבא אלריה הביאו על ממלכתנו. בתור הנסיכה שלכם, אני מצהירה שאני נכנעת ברצון למלך אלריה, קווין חצי-אלף, ושאני מוסרת לו את מפתחות שערי הממלכה שלנו כדי שתצורף לאימפריה החזקה והאדירה שהוא בונה".
זה היה קשה.
אני שואפת אוויר וממשיכה "אנא, אני מפצירה בכם להקשיב לדבריי: הימנעו מעימותים או מרידות! דרך האלימות והמחלוקת רק תביא לסבל ולפילוג. דעו כי המלך קווין מפגין כלפיי חסד מכיוון שמזהה את המורכבות של מצבי – מצד אחד הנני בת למשפחת מלוכה יריבה שממלכתה נכבשה ומצד שני אני כנועה לו ואעשה כדבריו".
אני שואפת שוב אוויר ומפרטת "אשרת את המלך קווין כמשרתת הראשית שלו, ואקדיש את עצמי לשירות האימפריה במסירות ובנחישות כמו שבת מלוכה אמורה לעשות".
כשאני מסיימת את ההכרזה שלי, לאחר דקה דומייה אני נתקלת בהמון רעשים צורמים הנשמעים בו זמנית.
מלמולים של חוסר אמון נשמעים "זאת בושה! איך נוכל לסמוך עליה? היא מוכרת אותנו לאלריה כדי להציל את עצמה!".
כמה יחידים צועדים קדימה כשפניהם מעוותים מזעם "בוגדת!" הם צועקים. "בגדת בכולנו ותשלמי על זה!".
לו הייתי במקומם הייתי מסכימה איתם.
לשמחתי, יש מי שמהנהנים בהבנה כאות קבלת מציאות המצב ואפילו יש כאלה המזדהים איתי "זאת החלטה קשה – אבל אולי נוכל להסתדר, לא נראה שיש לנו ולנסיכה עצמה הרבה ברירה".
אני מקווה שהנסיכה האמיתית לא תהרוס את תקוותיהם אם תיצור מרד.
למרבה ההפתעה, ישנם קולות שבעד ההחלטה שלי "הנסיכה מפגינה אומץ וענווה והיא עדיין תהיה איתנו. בנוסף, יחד עם אלריה נהיה אימפריה חזקה ביותר מכל הבחינות האפשריות, די למלחמה!".
קווין צץ מאחוריי, דוחק בי מעט הצידה, מושיט אליי את ידו ודורש "נשקי את הטבעת".
אני מביטה על ידו ומבחינה שהוא עונד על אמתו טבעת משויפת בצורה מקצועית, שאבן כחולה בצורת עיגול נמצאת בראשה, שקועה בתוך הטבעת.
נישוק הטבעת הינה חתימת כניעה בלב שלם של הנסיכה, לצערי אני חייבת לעשות זאת.
אני רוכנת לכמעט השתחוות ומנשקת את הטבעת ובאותו רגע אני מרגישה צמרמורת.
נפלתי בעוד פח?
"נתיניי הנאמנים, תושבי אימפריית אלריה הישנים והחדשים," פותח קווין. "היום הזה מהווה נקודת מפנה בתולדות האימפריה. עם כניעתה של הנסיכה לוסי והסכמתה לתפקידה כמשרתת האישית שלי, נוכל להשיב סדר לאימפריה ולשגשג".
הוא עוצר כדי שהקהל יקבל את דבריו ואז ממשיך "לא אסבול התנגדות או אי ציות לחוק. כל מי שיעז להתריס נגד השלטון יטופל במהירות ובנחישות, לטובתה של האימפריה".
צמרמורת עוברת על עמוד השדרה שלי.
זה איום מכוון עבורי, תזכורת חדה למצב הרעוע בו אני נמצאת כעת.
אני בולעת את הרוק בחוזקה, אך נשארת לעמוד זקופה ונחושה בידיעה שאני חייבת להישאר חזקה למען הנסיכה לוסי.
קווין לא מחכה לתגובות העם, אלא אוחז ביד שלי ואומר "פנימה, נסיכה".
אני מצייתת.
לפחות החלק הזה נגמר…
—
אני משתנה חזרה לצורתי הרגילה, מתיישבת על הרצפה ונאנחת מעייפות ומייאוש.
קווין פונה אליי "עכשיו מלכתי, תורי להיענות לבקשתך, ההגיונית כמובן".
אני מהמהמת קלות בתגובה, אך ממשיכה לבהות בחלל לכיוון המרפסת.
האם פעלתי בחוכמה?
"את מעדיפה לוותר, אשתי?" שואל קווין.
"לוותר על מה?" אני עונה בעצב. "על החירות שלי? על המוסר? על חופש הבחירה? על חיי המשפחה? כי את כל אלה כבר לקחת!".
"על ההחלטה שלך לכבוד הדדי," הוא מסביר. "אני ביקשתי ממך – וביצעת, עכשיו תורך לבקש ממני משהו".
"אני רוצה לשמור את הבקשה הזאת לזמן שבו… ארגיש קצת יותר טוב," אני עונה ומוסיפה "אדוני המלך".
"בסדר, אשתי," הוא מהנהן. "אך אוכל לבקש ממך משהו נוסף- ואהיה חייב לך?".
אני מתנדנדת קלות במקומי, סופגת את החוצפה וחוסר האכפתיות שבשאלה שלו.
מצד שני, העובדה שמלך האימפריה יהיה חייב לי שתי טובות יכולה מאוד לעזור "אתה יכול לנסות".
"בדקי האם קוסטום השאיר כאן תיבה נעולה שנראית לך קסומה – והודיעי לי," הוא קם. "יש לי אימפריה לנהל אז לא אישאר כאן. נתראה!".
קווין יוצא כלעומת שבא.
נשארתי לבדי.
ברור לקווין שלא אברח ואשאיר את הנסיכה לוסי איתו לבדה, וגם אם אברח ואהווה איום – לא יהיה קשה למצוא אותי.
הוא גם יודע על התיבה של דוויל.
חבל שלא הסתרתי אותה, מישהו אחר יכול למצוא אותה ולהביא לו.
מה קווין רוצה לעשות איתה?
האם גם הוא יודע כיצד ללכוד שדים ויצורים מהעולם התחתון ומסוגל לכך?
אם כן – זאת בהחלט בעיה איומה.
אני קמה ושואפת אוויר.
זה לא הזמן לתהיות, אנצל את העובדה שאני לבד כמה שאני יכולה.
תוך התנתקות רגשית, אני כורעת ליד גופות חייל טמרי שקרוב אליי ומחפשת ביסודיות בבגדיו משהו שאולי יסייע לי.
רק פגיון קטן!
אין לי זמן לחפש חיפוש יסודי גם בשאר הגופות.
לעזאזל!
אני לוקחת את הפגיון ומטמינה אותו בין בגדיי, אחר כך אני הופכת את גופות הטמריים המתים ועוצמת את עיניהם.
אני אפילו לא טורחת לנגב את הידיים מדם החיילים ופותחת את דלת החדר כדי לחפש מישהו שיסייע לי במלאכה האיומה של נתינת כבוד אחרון.
בחוץ שומרים-חיילים אלריים גוררים שבויים טמריים במסדרון.
"אתם," אני פונה לזוג חיילים אלריים שסתם עומדים. "אני זקוקה לעזרתכם!".
"מה את צריכה, מלכתי? שואל אחד.
טוב שהוא מציית לי.
"יש כאן גופות חיילים משני הצדדים שזקוקים לקבורה ראויה," אני מדגישה את המילה האחרונה. "קברים מסומנים, עמוקים מספיק כדי שלא יחפרו את הגופה החוצה. בחלקת הקברים הכי מכובדת שיש".
את הדרישה האחרונה אני מחליטה להוסיף למרות נאמנותם של החיילים לקווין, אך זה לא אכפת לי.
החיילים ההם נשארו להגן על הנסיכה, הם ראויים לכך.
החיילים האלריים מהנהנים ומצייתים לי ואני הולכת אחריהם כדי לבדוק שהם פועלים כיאות.
כשאנו יוצאים לחצר עוצר אותנו חייל אלרי "מלכתי, המלך אמר לי בפירוש לא לאפשר לך לצאת משטח הארמון, אך את יכולה ללכת לכל חלק אחר".
אני מתרגזת אבל שומרת על קור-רוח ונוגעת בשכמו בחיוך הכי מתוק שלי "גם לא בליווי חייל אמיץ ונאמן כמוך?".
החייל מאדים מסומק "מצטער, הוא אמר שיהרוג מי שימרה את מוצא פיו".
אני תוהה איך להגדיר את הבועה שקווין יוצר סביבי – כלוב זהב? מעצר מנהלי? שליטה?
"אם כך, תוכל לוודא שההוראה שנתתי לחיילים האלה תבוצע במלואה ובאופן מדויק?" אני שואלת בתקווה.
"כן המלכה!" הוא מצדיע. "הוא גם אמר שהוא ממליץ לך ללכת אל הנסיכה, היא בבית הסוהר".
מה?
קווין אמר שהנסיכה לוסי תישלח למאסר בית, לא?
בטח התירוץ שלו יהיה שבית הסוהר נחשב בית…
לעזאזל!
הפעולה הזאת בטח נועדה כדי שאראה ואבין כמה מצבי גרוע ומה יקרה אם אמרוד.
כאילו אינני יודעת כבר…
אני מהנהנת, מודה לו והולכת אל בית הסוהר הטמרי.
שם הכול התחיל- וכנראה גם שם הכול ייגמר.
—
בבית הסוהר רוב התאים ריקים חוץ מתאים של מעט טמריים ששרדו.
אינני רוצה לחשוב מה המשמעות של התאים הריקים בעיצומה של מהפכה…
"לוסי?" אני קוראת בשקט.
"כ…כ..כאן" אני שומעת את קולה מתא קרוב.
אני ניגשת ישירות לתא שממנו בוקע קולה של לוסי וכשמבחינה בה סורקת אותה במבטי.
לא נראה שעשו לה משהו רע, אבל ניתן לראות שנאבקה.
"אוי, לוסי," אני כורעת מחוץ לתא. "אני כל-כך מצטערת, על הכול".
"תוציאי אותי מכאן כדי שאראה למלך המתחזה הזה מה-זה…" היא דורשת.
אני לא יכולה שלא לחייך לשמע האומץ שהילדה-נערה מבטאת "תרשי לי להצטרף אלייך למשימה הזאת?".
"אחשוב על זה" היא אומרת בכעס מופגן.
הגיע הזמן להתחיל לפעול!
"ראית איפה הם שומרים את המפתחות לתאים?" אני שואלת.
"עליהם, בחגורות" עונה לוסי בקצרה.
זה טוב!
גניבת מפתחות לשם פריצה היא מומחיות שלי!
"תיכף אחזור" אני אומרת ללוסי והולכת לעבר צמד שומרים.
"מה נראה לכם שאתם עושים?" אני שואלת אותם בכעס תוך ניסיון להבהיל אותם. "חשבתי שהייתם אמורים לשכן את הילדה בתנאים ראויים לנסיכה! כמו מה זה נראה לכם?".
"זה התא הכי טוב שיש, מלכתי," אומר אחד. "את יכולה לבדוק בעצמך".
"אתה מנסה לרמוז משהו?" אני שואלת בזעם מופגן.
הוא מחייך חיוך נבזי "לא, מלכתי".
"יופי," אני נאנחת. "פשוט כל כך קשה לי לראות את הילדה הזאת מאחורי סורג ובריח. בכל זאת, מדובר בילדה. אין לכם מצפון?".
"אנחנו עושים את המוטל עלינו, מלכתי" מסביר השני.
אשנה גישה.
"כל-כך הרבה נאמנות למלככם ולממלכה" אני מחמיאה להם בקול הכי מפלרטט שיש לי ומתחילה להיצמד לאחד מהם.
"מלכתי, זה לא ראוי…" הוא אומר.
"לא ראוי להודות לחיילים שעושים את מלאכתם נאמנה?" אני שואלת ומחפשת עליו במהירות את המפתחות שאמורים להיות עליו.
החייל תופס בידי "אני לא מבין מה את מנסה לעשות, אך יש לי אישה וילדים".
"לא נספר זאת למלך" אומר השני.
לעזאזל!
"תעזוב אותי, חייל! איך אתם מעזים לטעון שאני…" אני מושכת את ידי בכעס.
הם רק מגחכים.
"גברים!" אני רוטנת למרות שהוא צדק.
אני חוזרת לתאה של לוסי בכעס מופגן.
"שמעתי דיבורים, מה זה היה?" שואלת לוסי.
"ניסיון כושל להשיג את המפתחות," אני עונה בגועל. "כמה זמן נראה לך שתוכלי להמתין כאן?".
"זה לא ממש תלוי בי…" היא אומרת באנחה. "אני כאן בגללך!".
נמאס לי להתווכח איתה ולכן אני מתעלמת "אני לא מאמינה שקווין ייפטר ממך בקרוב, הוא עדיין זקוק לך".
לוסי מושכת בכתפיה והולכת לשכב על הדרגש.
אני נאנחת.
היא תשתגע מרוב עצבים, עצב ועודפי אנרגיה בקרוב מאוד.
אני חייבת למצוא דרך להוציא אותה מכאן!
פתרון מיידי לא עובד כרגע, אבל אני גם מוכנה לשחק את המשחק לטווח ארוך.
"אני אחזור כשאוכל" אני אומרת לדמות השוכבת.
הנסיכה לא מגיבה ונראה שאין טעם לדבר איתה עכשיו.
אין מספיק אנחות שיצליחו לבטא את חוסר האנרגיה שלי, אז אני עוזבת את התא ויוצאת מבית הסוהר.
—
בדרך לארמון אני מבחינה בקווין יחד כמה מחייליו, משוחח עם אדם מוכר שלוקח לי זמן לזהות.
כשאני מזהה אני נגעלת- חאן המפקד החצוף.
לא מפתיע אותי לראות כאן את חאן, עבר מספיק זמן כדי שכוחות הצבא של אלריה יספיקו להגיע.
אני ניגשת אל השניים, בטוחה שקווין יהיה מרוצה מלהציג את 'אוצרו' החדש, אבל אני לא מדברת.
חאן מביט בי בשמחה וקד "שלום לך, המלכה הרמה! שמחתי לשמוע על נישואייך".
אני מרכינה את ראשי "שלום גם לך, המפקד. אני מבינה שהמסע לכאן עבר בשלום?".
"נתקלנו בכמה קשיים אך כן, רובו עבר בשלום, הודות לברכת בעלך- המלך הרם".
על אילו קשיים הוא מדבר?
"תודה לאלים" אני ממשיכה עם דברי הנימוס ותוהה כיצד ברכתו של קווין השפיעה על המסע.
"האם תוכלי לתת לי גם את ברכה?" מבקש חאן.
"לתת את ברכתי?" אני מביטה בהם מבט תוהה ומודאג "לכבוד מה?"".
"לכבוד נישואיי הקרובים" הוא עונה.
מי תרצה להתחתן איתו?
"יורשה לי לשאול, מי הבחורה ברת המזל?" אני שואלת בנימוס.
מה שחסר לי עכשיו זה בעל שלישי.
"הנסיכה לוסי, כמובן," מסביר קווין. "לאחר שסיפרת לי כי אביה מת, כאחראי רשמי עליה עליי לדאוג לה לבית טוב, שלא תישאר לבדה לשארית חייה".
לעזאזל!
המשך יבוא…
תגובות (0)