מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 83

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 82

—
אינני בטוחה ששמעתי טוב.
"חזור שנית," אני אומרת בשיא הנחמדות שאני מסוגלת ומוסיפה "בבקשה?".
"אני רוצה שתמצאי את דוויל," קווין אומר-דורש בפשטות. "תיכנסי לעולם התחתון ותוציאי אותו".
מאיפה הוא יודע על העולם התחתון ועל דוויל?
הרי נפטרתי מדוויל לפני שטמריה הבירה נכבשה.
אה, נכון…
זואול בטח סיפר לו.
יכול להיות שזה חלק מהתוכנית של זואול?
אני נזכרת ברגע בו המלך קוסטום נאבק בדוויל כדי שאני אספיק לברוח.
הוא נתן לי משימה להציל את הנסיכה לוסי מלהפוך לפיה אפלה.
נכשלתי והרגתי אותה.
האם המלך קוסטום עדיין בחיים?
מה הוא יגיד כשיתוודע למעשיי?
"אתה אידיוט או מה?" אני צוחקת. "איך תוכל לשלוט בשד הבוגדני הזה?".
אם המלך קוסטום, שיודע לזמן ולשלוט בשדים אחרים, לא הצליח לשלוט בדוויל – איך קווין שלא מנוסה בזה יצליח?
בטח גם זה קשור לזואול.
קווין לא עונה לטעתי והזרוע שלי מתחילה לכאוב.
אני מחבקת את היד ומקללת בשקט.
איזו מטומטמת אני, שהסכמתי מלכתחילה לענוד את טבעת השבועה הנוראית הזאת!
"אין לך כבר את כל מה שרצית? " אני מסננת. "למה אתה צריך גם להתעסק עם השטן?".
"אני רוצה שדוויל יהיה העבד שלי" הוא מצהיר.
במקרה אחר הייתי מתפקעת מצחוק.
מההיכרות שלי עם דוויל, הוא לא יהיה מרוצה מהסידור שקווין מתכנן "ולמה שהוא יציית לך?".
קווין מחייך "אל תדאגי לעניין הזה".
"אני לא אעשה את זה!" אני מדגישה. "לא אביא על טמריה הבירה חורבן נוסף לחורבן העכשווי שאתה יצרת".
"את מעדיפה שהנסיכה תעשה את זה?" מרצין קווין.
נזר הציווי שעל ראשה של קרולינה זוהר, וממש נותן הילה סביב קרולינה.
בולע אותה.
קרולינה פונה לקווין כשהנזר זוהר "אני יכולה לעשות זאת, אבא! רק תגיד".
"קרולינה, לא!" אני מנסה להסתיר את הפאניקה. "את לא יודעת למה אתה נכנסת".
"הנסיכה קרולינה בשבילך, אזרחית," היא נוזפת. "אני באמת לא יודעת למה אני נכנסת, אבל אם אבא אומר משהו ואת לא רוצה לעשות את זה, אני יכולה ואפילו רוצה למלא את מקומך".
בסיטואציה אחרת הייתי גאה באומץ שהיא מפגינה.
קווין מביט בי ומחכה לתגובה שלי.
כל הסיטואציה הזאת היא משחק בשבילו.
מרושע!
אני מהדקת את האגרופים ומרגישה את טבעת השבועה צורבת אותי.
"תפסיק עם זה! אתה לא יודע מה אתה עושה!" אני צורחת על קווין.
"את חושבת שאני טיפש?" הוא שואל.
"אני יודעת שאתה כזה!" אני אומרת. "וכך גם זואול!".
הכאב נפסק.
ערערתי אותו.
ניצחון קטנטן!
"מאיפה את יודעת עליו?" שואל קווין.
"אתה לא הראשון שהברגהאסט הזה עושה לו סיוטים," אני אומרת. "הוא מנצל אותך".
אני מסתובבת לקרולינה ומנסה לדבר בקול רגוע יותר "מתוקה, תורידי את הנזר, הוא שולט עלייך ומחליש אותך, ובכלל – אין לך סיכוי לשרוד שם".
"למה את מתעקשת להחליש אותי?" היא שואלת בקור שגורם לי לרעוד.
לעזאזל.
שוב דיברתי בלי לחשוב.
"אבא שלי יודע בדיוק מה אני מסוגלת" היא מדגישה.
קרולינה כבר לא מדברת עליי כעל המשפחה שלה, היא מדברת על קווין כאילו הוא היחיד שיש לו זכות להחליט עבורה.
אני מכריחה את עצמי לנשום.
חייבת למצוא דרך לצאת מזה!
"ההחלטה שלך, איילקס," קווין אומר בקור רוח. "או שאת תביאי לי את דוויל, או שהנסיכה האמיצה תעשה את זה".
"אני לא אתן לך לשלוח אותה לשם!" אני נוהמת שוב.
קווין משלב ידיו מאחורי גבו "תוציאי את דוויל?".
אני סוגרת עיניים ואומרת בשקט "אני אעשה את זה".
"ידעתי שתגיעי למסקנה הנכונה" אני שומעת אותו.
כשאני פוקחת את העיניים נראה שקרולינה מאוכזבת.
לא הצלחתי להציל אותה, אבל קניתי לה קצת זמן לשרוד ולי קצת זמן לתכנן תוכניות בזמן שאחפש את דוויל.
"למה את מחכה, איילקס? כנסי לתיבה!" מבקש-מצווה קווין. "אל תחזרי בלעדיו".
"כמובן, הוד רשעותך" אני אומרת ונכנסת.
החשכה אופפת אותי תוך רגע.
—
אני פוקחת עיניים.
האוויר כבד ומחניק, סמיך מאבק ואפר.
אדמה יבשה נפרשת לכל עבר, סדקים עמוקים שלו נראים כמו ורידים וכנראה מהם מופץ החום שמכה בי מכל עבר, כאילו השמש עצמה נפלה מהשמיים ונלכדה כאן.
רגע…
אני על מפלס של הר געש!
צעקה פורצת מגרוני, לא בגלל כאב – אלא מתוך תסכול!
לקרולינה אין אפילו מעט ספק לגבי אמינותו של קווין.
אני בועטת באדמה הסדוקה והאפר מתפזר סביבי.
הגיע הזמן לזוז, לכן אני לוקחת נשימה עמוקה, מחניקה את הזעם, ומכריחה את עצמי להתמקד.
האזיקים עדיין לוחצים על פרקי הידיים ועכשיו גם צורבים בגלל החום.
באצבעות מיומנות, אני מוציאה את הקיסמים ומשחררת לגמרי את האזיקים ב'קליק-קליק'.
כאשר האזיקים על הקרקע בקול, אני שואפת אוויר רותח ומניעה את פרקי הידיים כדי להחזיר את התחושה.
מצב הקיסמים טוב ולאחר שאני קושרת את שרשרת האזיקים למותניי ניתנתן לי תחושת חמימות טובה.
עכשיו יש לי נשק!
לאן עכשיו?
דוויל יכול להיות בכל מקום!
אני מביטה קדימה מצלע המפלס ומביטה הלאה סביב.
אף יצור חי לא נראה לעין.
בטח כולם מתחבאים מאימת זואול כפי שסיפרה פיימון.
הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי לנסות לא למות בהתפרצות הבאה, הוא לרדת מההר ולהמשיך הלאה.
—
לאחר כמה שעות של הליכה, כשאני כבר קצת רחוקה מההר ומעט שרוטה מכל מיני סלעים הרעב והצמא מתחילים.
איך קווין מצפה שאמצא את דוויל אם לא תהיה לי צידה לדרך?
מרושע!
צל ענקי מכסה את השמיים כמו גוש עשן כבד.
לעזאזל!
רק לא הוא עכשיו…
המוח שלי צורח לברוח, אך הגוף שלי קופא במקום.
אין טעם לברוח, רוב הקרקע סביבי פתוחה וריקה.
אין חורבות פושרות שיוכלו להסתיר אותי ממנו ואם אני ארוץ, הוא רק ייהנה יותר מהמשחק.
לא אתן לו את הסיפוק הזה.
ובכלל, אין לי מצב רוח לברוח.
אז אני נשארת לעמוד.
אני משלבת ידיים, נושמת נשימה עמוקה, מייצבת את עצמי ומביעה הבעה חתומה.
סורון, הנץ הירוק הענקי לא יורד מהשמיים במהירות של ברק.
הוא יודע שאין לו צורך בזה.
במקום זאת, סורון יורד באיטיות וכל משב רוח מכיוונו מעיף אליי אפר.
הריאות שלי שורפות ואני מבינה רק עכשיו שעצרתי את הנשימה.
אני מרפה לאט, נותנת לאוויר להיכנס לתוך הריאות שלי, אבל זה לא מקל עליי.
הגוף שלי כולו דרוך, הראש שלי צורח תוכניות מילוט, אבל לא נראה לי שאוכל להימלט הפעם.
נראה שסורון מזהה אותי.
הוא חושב שאני טרף קל הפעם.
אינני מזוכיסטית, אבל משום-מה אני ממש רוצה שהוא ינסה אותי ולכן אני מתכוננת לקרב.
סורון נוחת לפניי ברכות ומלקק את שפתיו כאילו מצפה לארוחה. "שלום, בת אנוש! מה שלומך?".
אני נושמת עמוק ומכריחה את עצמי להיראות בטוחה בעצמי, למרות שהאינסטינקטים שלי צורחים לברוח "שלום לך, ידיד ותיק! היו לי ימים יותר טובים" אני משיבה בקלילות.
ברור לי שלא כך נפרדנו כידידים בפגישתנו הקודמת, כשברכתי מקרקס אטרנל.
סורון מחייך חיוך שמגלה שיניים חדות כמו להב וכנפיו מתקפלות לאחור "חזרת לעולם התחתון כדי למות מוות מהיר?" הוא שואל וצועד לכיווני. "אשמח לסייע בכך".
אינני נסוגה אפילו צעד אלא אומרת בקול יציב "אני לא כאן מרצוני החופשי, לך תאכל מישהו אחר".
סורון מניד בראשו, נאנח ואז נועץ את עיניו בעיניי ואומר בנחרצות "אל תפרידי בין סורון לבין הטרף שלו".
עיניו מתחילות לזהור בצבע צהוב בהיר ואז הכאב מתחיל.
אז זאת שיטת הצייד שלו.
הכאב פועם בתוך ראשי כמו גל שמתרסק שוב ושוב אל הסלעים והעולם סביבי מיטשטש.
אני נושכת את שפתי ומכריחה את עצמי להפנות את מבטי הצידה כדי להינתק מהקסם של סורון.
זה מחליש את הכאב, אבל אני יודעת שהוא עדיין שם "אני לא מתכוונת להיאכל על ידך, ציפור! אני צריכה לדבר עם דוויל!".
הצל שלו כבר בזווית העין שלי ואני מרגישה את נשימתו החמה.
הוא קרוב מאוד!
"איך תעשי זאת כשאת בתוך הבטן שלי?" הוא לוחש ו מתענג על המילים. "איך את מצפה להימלט ממני?".
אינני משיבה.
לא בטוח שיש לי כוח להשיב.
אני מתעלת את כל הכוח שיש לי ומתגלגלת הצידה בדיוק כשהמקור החד של סורון ננעץ במקום שבו עמדתי, ואני מזנקת על רגליי בניסיון ליצור מרחק.
אבל סורון מהיר ממני.
סורון משיק כנף אחת וחוסם את דרכי, שולח טפרים לכיווני ודם זולג מהזרוע הבריאה שלי כשהוא שורט אותה.
אני קוראת בכאב ועכשיו הפחד מתחיל לחלחל.
הוא הולך לאכול אותי!
"חשבתי שתהיי קצת יותר מהירה" הוא צוחק.
אם אני רוצה לשרוד, אני חייבת לחשוב מהר, אבל ליבי דופק במהירות והכאב מזרועי פועם בקצב.
חייבת להיות לסורון נקודת תורפה!
משהו מעבר להימנעות מקשר עין.
משהו שייתן לי ייתרון.
מה אני יודעת עליו?
המלך קוסטום סיפר לי שסורון היה חיית המחמד של דוויל, עד שנמאס לדוויל ממנו כי סורון נהיה תאוותן וגאוותני ולכן גירש אותו.
מאז סורון הסתובב חופשי בעולם התחתון עד שנלכד ונלקח לקרקס אטרנל.
כרתנו ברית זמנית וברחנו יחד בכוחות משותפים מהקרקס.
בקיצור, לא הרבה מידע, כמעט כלום.
אני גם נזכרת בעובדה שתושבי העולם התחתון מתחבאים, לכן סביר שסורון ממש רעב.
ואז זה מכה בי.
זה כל-כך ברור!
אני כמעט פורצת בצחוק.
איך לא חשבתי על זה קודם?
סורון הוא טורף.
יכולת ההיפנוט שלו נועדה כדי לשלוט על הטרף עוד לפני שהוא אפילו תוקף.
סורון מבחין בכך שאני מחכה ומלגלג "עוד ניסיון עלוב לברוח?" .
התור שלי.
אני מרימה את ראשי באיטיות, מחייכת ולוקחת צעד אחורה "אני יכולה לשאול אותך את אותה השאלה – למה אתה מחכה?".
הוא נעצר וממצמץ.
כנראה הוא לא ציפה לזה.
"אני רק שואלת," אני מושכת בכתפיי. "אתה כזה טורף אימתני, לא? אתה יכול לחסל אותי בשנייה… אבל אתה לא עושה את זה".
השרירים שלו מתכווצים.
נגעתי בנקודה רגישה?
"אל תשחקי איתי, ילדה" הוא נוהם.
אז מתברר שהדרך הטובה ביותר שאני מכירה כדי שזה יקרה, היא לגרום לו לחשוב שאני כבר בידיו.
"אני לא משחקת," אני אומרת בטון נינוח, לוקחת עוד צעד לאחור. "אתה רוצה לגרום לי לפחד, כי אם הייתי באמת סתם טרף עבורך, כבר הייתי מתה. אבל אתה לא הורג אותי… כי אתה לא באמת רעב. אתה פשוט רוצה ליהנות".
סורון משתהה.
הגאווה שלו תגבר על האינסטינקטים שלו.
חייבת להיות דרך להפתיע אותו.
אני נעצרת בפתאומיות ועומדת ללא תנועה.
סורון מטה את ראשו ושואל "התייאשת?"
אני מחייכת "לא ממש".
בקריאת קרב שלדעתי נשמעת בכל העולם התחתון אני מסתערת על סורון במהירות, שולחת את עצמי קדימה ונועצת שני קיסמים בעיניו.
"צורב! כל כך צורב!" הוא צורח. "מה עשית לי?".
אינני נותנת לו את הזמן להחלים מהכאב, אלא אני מרחיקה את עצמי משדה המגע של ידיו נושמת לאט, מוודאת שהמהלך הבא יהיה מושלם ושולפת את שרשרת האזיקים שלי.
אני מתקדמת מאחורי סורון, קופצת קדימה ומסובבת את השרשרת סביב גרונו.
סורון מנסה להיאבק אבל אני לא עוצרת.
"איפה דוויל?" אני שואלת בקול ומוסיפה "דבר, או שלא תוכל לדבר יותר!".
הוא פולט קללה וצורח "לא אספר לך כלום, בת-אנוש!"
אני מרגישה איך כל שנייה שעוברת מחזקת את שליטתי בו.
אינני סדיסטית, אבל ההרגשה שאני גוברת על יצור חזק ממני בהרבה נותנת לי הרגשה טובה.
יש משהו מספק בהרגשה שאני יודעת מה לעשות ושאני נמצאת בצד החזק.
סורון מתפתל אך כל תנועה שלו רק מחמירה את מצבו ואני נשארת רגועה, ממקדת את מאמצי במטרה שלי – להוציא ממנו תשובה.
לבסוף, לאחר מאבק שוודאי נראה לו כמו נצח, סורון נכנע.
הוא מייבב בקול חנוק ואומר "דוויל נמצא איפה שכולם… בנחל הלבה. אבל תמותי לפני שתגיעי לשם!".
האיום לא משפיע עליי.
להיפך – אני מוצאת בו משהו כמעט מצחיק "תבדוק קודם מה עברתי עד עכשיו ואז תקבע עובדות," ואז אני מוסיפה "ותגיד לכולם שלא כדאי לשחק איתי משחקים".
פיימון צדקה.
יצאתי למסע המטורף הזה ללא קסם ועם מעט נשק – ואני מסתדרת טוב מאוד כשחזרתי שוב למצב זהה.
אני משחררת את השרשרת, אוספת אותה ואת הקיסמים ורצה משם דרומה לכיוון נחל הלבה.
ידוע לי שסכנות מחכות לי לפני שאגיע לשם, ויותר סכנות כשאגיע לשם, אבל זה לא מפריע לי.
קרולינה, אטרמיס ובעצם כל טמריה חשובים יותר כרגע.
—
הרוח החמה מצליפה בפניי כשאני ממשיכה לרוץ, כל צעד שלי כבד יותר מהקודם.
אבק לוהט נצמד לזרועי הפצועה, ננעץ בעור החשוף שמתחת לשרוול הקרוע, בדיוק במקום שבו סורון שרט אותי.
הדם, שבטמפרטורה כזאת היה אמור להתייבש, ממשיך לזלוג ומתערבב בזיעה שגולשת במורד הזרוע שלי והכאב מחמיר עם כל תנועה
אני צריכה לעצור את זה—אבל אני לא יכולה להפסיק לרוץ!
האם הורעלתי?
המחשבה מכה בי פתאום כמו פטיש.
השריטה של סורון לא הייתה עמוקה מאוד, אבל התחושה בזרוע שלי מעקצצת-בוערת.
אולי סורון צד גם בשיטת הרעלת הקורבן?
אסור לי להתרכז בזה עכשיו. המטרה שלי היא להגיע לנחל.
בשלב מסוים, כשאני מתחילה לראות את הנחל בבירור, החום הנובע מהאדמה גורם לפצע שלי להיפתח לאט-לאט.
אני נושכת שפתיים ומנסה להתעלם.
משהו לא בסדר.
ואז אני קולטת – האדמה מבעבעת בנקודות שבהן טיפות דם נופלות, כאילו היא שותה את הכאב שלי.
החום כאן מגיב לפצע שלי, מושך אליו את הדם כמו מגנט!
אם לא אעצור את הדימום אינני יודעת מה יקרה—אבל יש לי הרגשה שזה יהיה רע מאוד!
ביד רועדת אני קורעת רצועת בד מחולצתי ומלפפת אותה סביב הפצע במהירות, אבל זה רק גורם לאדמה לבעבע יותר ולשלוח אדים רותחים לאוויר.
היא רעבה לדם שלי!
אני מדדה לאחור ובוחנת את הקרקע בזהירות.
סדקים דקים נפתחים באבן הלוהטת, כל טיפת דם שנספגה בה מרחיבה את הפתח.
אני קופצת לקפוץ בין אבנים שנראות יציבות, משתדלת להימנע מהנקודות שבהן הקרקע עדיין רותחת ומתעוותת. שריריי צורחים ממאמץ, אבל אני לא עוצרת.

הסדקים באדמה הולכים ומתרחבים ככל שאני מתקדמת, ורוב השטח מתחיל להיות פחות יציב. החום עולה מלמטה והעשן עוטף אותי דבר שמקשה על הנשימה.
זאת לא הפעם הראשונה שאני נמלטת דרך ארובות וקופצת בין בתים עם גגות שבירים, אבל זה קיצוני!
אני חייבת להמשיך לנוע!
משטח סלעי מעט גבוה יותר שנראה יציב יותר משאר הקרקע נראה לא רחוק.
אם אצליח להגיע אליו, אולי אוכל למצוא דרך טובה יותר להתקדם בלי להסתכן בנפילה.
אני לוקחת תנופה, מתעלמת מהכאב ומהצריבה בזרועי, ודוחפת את עצמי קדימה.
הרגליים שלי עוזבות את האדמה, ואני מרגישה את הרוח הלוהטת חובטת בפניי.
שוב אני מרגישה תחושת ריחוף כאילו השתניתי לציפור.
ואז משהו משתבש.
הרגל שלי מחליקה על קצה הסלע והאחיזה שהייתי בטוחה שיש לי פשוט נעלמת.
אינני מספיקה להבין מה קורה לפני שליבי פותח במרוץ אמוק ואני צורחת בטירוף "אהההההההההההההההה!".
אני נופלת למטה!
אל תוך הלבה הרותחת!
העולם סביבי מיטשטש במהירות מפחידה, אבנים מתגלגלות לצדי אל הלבה המתיכה אותם, ואני שומעת את השריקה החדה של האוויר באוזניי.
החום מתגבר, האדמה מתרחקת מעליי ואין לי במה להיאחז.
אני שולחת ידיים בניסיון נואש לתפוס משהו והן נשרטות מסלעים חדים, אבל הדחף לשרוד מכהה את הכאב.
הנפילה לא תיגמר ברצפה יציבה, כמה שיותר מכאיבה – היא תיגמר באש.
אסור שזה יקרה!
אני בועטת ברגליי ומנסה לשנות את הכיוון, אבל אני ממשיכה לצבור מהירות.
האבן הקרובה ביותר חולפת על פניי מהר מידיי ואני לא מצליחה להגיע אליה.
נשימתי נתקעת בגרון.
הבגד שלי נקרע כשהוא משתפשף בסלע בולט, ופתאום אני חשה משיכה חדה בכתף – עוד בליטות!
האצבעות שלי פוגשות בליטה אחרת, והפעם אני תופסת.
הזעזוע מטלטל אותי, הכאב חורך את זרועי הפצועה והכתף שלי כמעט יוצאת ממקומה – דבר שכמעט גורם לי לאבד את שארית שיווי המשקל, אבל זה מספיק כדי להאט אותי.
בסיוע שליחת היד שנייה אני נאחזת כמה שאני יכול בבליטה, אבל ברור לי שזה לא יחזיק מעמד להרבה זמן.
החום עולה מלמטה, גלי אוויר לוהטים מרימים את שיערי ואני שומעת את הלבה הגועשת מתחתיי.
איך, בשם כל השדים, אני יוצאת מזה עכשיו?!

המשך יבוא…