מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 82
לפרק הקודם:
—
אז זה מה שקווין רוצה?
את יכולת הקסמים המעטה שיש לי?
הרי יש לו כבר יכולת קסם, כלים קסומים וחפצים קסומים מעל כל דמיון.
אם זאת לא הייתה דרישה כל-כך קטנה, הייתי חושדת פחות.
אינני מתכוונת לוותר בקלות על אחת היכולות שאולי תעזור לי לשרוד.
לא אתן לקווין שום דבר שהוא רוצה באופן מיידי.
ברור לי שרוב הסיכויים שהוא ישיג את מבוקשו בסופו של דבר.
אך אני פשוט שואבת תחושת כוח מרגעי ההתנגדות הזמניות אליו, גם אם הם מעטים וקצרים.
"מדוע אתה צריך את כוח הקסם שלי?" אני שואלת בנימה סקרנית. "אינני מהווה לך איום, וכפי שראית והוכחת לי שוב ושוב; אתה חזק ממני, אם אפעל נגדך – עתידי ועתיד יקיריי לא יהיה טוב… בלשון המעטה".
אם אדע מה התוכנית שלו – אולי אמצא דרך לחבול בה.
"את כל-כך צודקת" הוא מחייך.
שוב דיברתי ללא מחשבה?
"הבנתי מהקוסם הזקן שגם לילדה הקטנה יש יכולת קסם," אומר קווין. "היא בטח תשמח ללחוץ את ידי".
רשע מרושע!
אני לא יודעת מה עושה הכפפה הזאת לאלה שהיא שואבת מהם את הקסם, אבל בטוח שזה לא דבר טוב.
זכור לי הרגע בו לוסי שאבה את כוחם של הנצחיים, מה שהחליש אותם ביותר.
"אל תיגע בקרולינה!" אני זועמת. "תעזוב אותה בשקט, קח את הכוח ממני!".
הוא צועד מעט לכיווני מה שגורם לי לרעוד ומושיט אליי את היד עם הכפפה "שנלחץ יד?".
אם הייתה לי חרב הייתי כורתת אותה ממנו ומסיימת את עניין הכפפה.
אני מושיטה את ידי ברעד קל, וכשידינו נלחצות הרגשת החום המוזרה שליוותה אותי מאז שסרינה נתנה לי את כוח הקסם מפסיקה.
רק כשהחום נעלם אני מבינה שהוא היה איתי לאורך כל הזמן.
תחושת עייפות נופלת עליי, אך אינני משחררת את אחיזתי מידו של קווין, למרות שכל שריריי כואבים ונראה לי שגם ידי מעקצצת והולכת 'להירדם'.
קווין מופתע מהתעוזה הפתאומית שלי ומנסה לנער אותי ממנו, אך אני שולחת גם את ידי השנייה ונאחזת חזק יותר, ובבת אחת אני מושכת את הכפפה והיא נשמטת מידו ונופלת לרצפה בין שנינו.
עיניו של קווין נפערות לרגע והבעתו משתנה – לא זעם אלא משהו קרוב יותר להתפעלות.
אינני מבזבזת רגע ומשגרת בעיטה חזקה שמעיפה את הכפפה הלאה על הרצפה החלקה, והכפפה נעצרת צמודה לקיר חדר הכס.
אני מחייכת חיוך קטן "אתה צודק, קווין, אין לי בעלי ברית, אין לי לאן לברוח ויש לך יתרונות רבים עליי," אבל אז אני מוסיפה "אבל עשית טעות אחת קטנה – השתמשת בקרולינה, על זה אתה תשלם!".
גם בלי כוחות קסם לא איכנע, הרי למסע הטיפשי הזה יצאתי ללא ידע רב בקסמים וללא יכולת לקסם, ועד עכשיו נעזרתי בקסמים רק במצבי קיצון.
אני נשארת נטועה במקומי וממתינה לתגובתו של קווין.
"טיפשה" אומר קווין, וכמו שציפיתי שיקרה – טבעת השבועה שעל האצבע שלי מתחילה לזהור והכאב מגיע מיד אחר כך.
אני מערסלת היד וצורחת קללה שטוב שקרולינה לא נמצאת כאן כדי לשמוע אותה, אפילו אם הנזר שולט בה.
קווין הולך באטיות, אוסף את הכפפה מהרצפה, מנער ממנה את האבק בקור רוח ואז עוטה אותה על ידו.
פתאום אני נזכרת במשהו – קווין אמר שהוא צריך ממני שני דברים.
מה הדבר השני?
העולם סביבי מתפרק ברגע.
טבעת של אש מתלקחת סביבי וסוגרת עליי.
אני קופצת אחורה במהירות אבל האדמה נמסה מתחת לרגליים שלי, הופכת לביצה טובענית ששואבת אותי פנימה.
"תפסיק עם זה כבר, חתיכת…" אני צורחת אבל מפסיקה כי מי מלח קרים כמו קרח מתפרצים בתוך הפה שלי.
אני נחנקת ומשתעלת בפראות אבל זה לא עוזר, כל נשימה שאני מנסה לקחת רק ממלאת את הריאות שלי בעוד מים.
מרוב טירוף אני מנסה להסתער על קווין ולא משנה מה יקרה, אבל הבוץ כבר מגיע לי לברכיים וככל שאני נאבקת אני שוקעת יותר ויותר.
ואז באה רוח פרצים שמעיפה את שיערי על פניי ומעיפה אותי קדימה על הבוץ.
למה קווין עושה לי את זה אם הוא צריך אותי?
הריאות שלי שורפות, החזה שלי מתכווץ, ידיי נאבקות לשווא לדחוף אותי כלפי מעלה אבל הרוח מכבידה עליי.
קווין עומד מחוץ למעגל האש ומלטף את הכפפה הארורה הזאת, מביט בי במבט חוקר כאילו חושב מה לעשות בי.
"את מבינה?" הקול שלו נשמע למרות הרוח. "כל מה שאת מנסה לעשות; לברוח, להילחם… זה חסר טעם. אני שולט עכשיו בארבעת האלמנטים ויכול לשנות מציאות, אני ממש כמו אל, וכל זה – הינו רק טעימה קטנה ממה שאני מסוגל לעשות".
אני רוצה לומר לו 'תהנה לך' אבל אני חנוקה לגמרי!
לא לוקח הרבה זמן עד שעיניי נעצמות והכאב מפסיק.
לפני שאני מאבדת את ההכרה אני שומעת אותו אומר "בקרוב יגיע השלב הבא".
—
אני מוצאת את עצמי עומדת בכניסה להיכל מפואר.
כשאני מביטה סביב אני שמה לב לבגדיי; גלימה ארוכה שקופה למחצה בצבע הירח שמגיעה כמעט עד הרצפה, מתחת לגלימה שמלה צמודה יחסית בגוון כחול כהה, חגורה רחבה בצבע זהב ש במרכזה קבוע אבן ספיר כהה.
על פרקי ידיי צמידים דקיקים עשויים כסף, ובאצבעותיי טבעות דקות שכל אחת מהן בצבעים שונים.
למה אני לובשת אותם?
מה זה המקום הזה?
אני צועדת קדימה בכפות רגליים יחפות שנוגעות ברצפת שיש חלקה כמו מים עומדים, אך חוץ מהרעש הזה הכול שקט.
המקום עצום ומפואר, רונות מהבהבות באור כחול על חלק מהקירות, על העמודים העצומים משובצים אבני-חן שווי הון תועפות, על התקרה דולקות ללא אש מנורות קריסטל גדולות .
רק כשאני נכנסת עוד ועוד פנימה אני מבינה היכן אני.
פסלים וציורים של האלה פיימון נמצאים במקומות שונים.
זה המקדש שלה ואני כוהנת.
ברצינות?
למרות שיש כוהנים חזקים ביותר מבחינת העוצמה והקסם – אף פעם לא רציתי להיות כוהנת.
אינני רוצה להיות מחויבת לשרת ישות שמימית כזאת או אחרת, כולל את האלה פיימון.
במרכז האולם אני מבחינה במדרגות המובילות אל במה מוגבהת, על הבמה כיסא מפואר שעליו יושבת האלה פיימון.
אינני מגיבה.
נמאס לי כבר להשתחוות.
האלה פיימון קמה וירדת במדרגות אליי "מה שלומך, איילקס?".
"אני מניחה שאת יודעת" אני רוטנת.
"כן, לצערי אסור לי להתערב במה שקורה," היא אומרת. "מה שאני כן יכולה לעשות הוא לספר לך מה קורה בטמריה ובעולם התחתון".
"הבמה לרשותך" אני רוטנת שוב.
"בקצב הזה כפי הנראה זואול הולך להשתחרר בקרוב," פיימון מספרת בייאוש. "הקוסמים מפוזרים, מתים או לכודים. הדרקונים, האורקים והדרגונים באותו מצב. הנצחיים בקושי אוספים את עצמם אחרי הלחימה בנסיכה לוסי והפיות מתבצרות למרות שיודעות שהמבצרים לא יחזיקו מעמד יותר מחצי יום," היא שואפת אוויר שוב "בעולם התחתון גם מפחדים מזואול, כל אחד מתחבא ואפילו הקרקס הפסיק למרות שלאטרנל מצאו מחליף".
בקיצור – גם בטמריה וגם בעולם התחתון אין מי שיעצור את זואול.
"מה בדיוק את רוצה ממני?" אני גוערת. "אטרמיס כלוא וקווין מאיים עליו, קרולינה מהופנטת, לקווין יש את כפפת הרכישה והוא שאב ממני את יכולת הקסם ואני אסירה שלו בעצמי!" ואז אני מוסיפה "גם אם הוא יבקש ממני לשחרר את זואול – אין לי איך להתנגד לו".
פיימון נאנחת, מביטה בי במבט מלא צער, כמעט אימהי.
זה גורם לי לרצות לצרוח עליה.
מה זה עוזר לי שהיא מרחמת עליי?
מה אני אמורה לעשות עם זה?
"את טועה, איילקס," היא אומרת ויורדת עוד מדרגה, נעמדת מולי כך שעיניה ישרות לשלי. "גם אם קווין גזל ממך את היכולת להטיל קסמים, הוא לא יכול לקחת את המהות שלך.
המהות שלי?
אני מצחקקת מרוב ייאוש "את צריכה ללמוד איך לעודד".
פיימון מתקרבת עוד, שולחת יד לעבר החזה שלי אבל היא לא נוגעת בי.
"קווין שאב ממך את יכולת הקסם, אבל הכוח שלך מעולם לא היה רק בזה," היא ממשיכה. "קווין רוצה שתיכנעי כי הוא יודע שאין לו שליטה אמיתית עלייך. את היחידה שיכולה לעצור אותו, והוא יודע את זה".
"אני לא יכולה לעצור אותו!" אני קוטעת אותה בצעקה. "אין לי שום דרך. אין לי קסמים, אין לי עזרה…".
"את יודעת איך לחשוב ואת יודעת איך להילחם, את בדיוק במצב ממנו התחלת," היא עונה אבל אז עוברת לגערה ועושה 'נו-נו-נו' באצבעה "תפסיקי להסתכל על עצמך דרך מה שקווין לוקח ממך ותתחילי להסתכל על מה שאת!".
אני לוחצת את שפתיי, אינני רוצה להתגרות בה.
"זואול עומד להשתחרר," היא מצהירה. "אם זה יקרה, שום דבר כבר לא ישנה. אין לך זמן לרחמים עצמיים, את צריכה למצוא דרך להילחם, עם או בלי קסם".
אני מהדקת את אגרופיי כדי לא לצרוח עליה.
אבל אז פיימון מפילה עליי פצצה "הוא פוחד ממך".
מה?
מי?
"אני לא מבינה" אני מודה.
"קווין פוחד ממך, אחרת הוא לא היה טורח לשבור אותך" היא מסבירה.
הלב שלי הולם במהירות.
האם קווין מנסה לכופף אותי, כי יודע שיש לי סיכוי לעצור אותו?
אם פיימון אומרת זאת היא כנראה יודעת.
היא נסוגה צעד אחד לאחור ונדמה שהדמות שלה מתחילה להיטשטש "את לא לבד, איילקס, לא באמת".
—
אני מתעוררת בשיעול כי אני מרגישה חנוקה.
הראש שלי כואב וכולי מזיעה.
אני לוקחת נשימה עמוקה כדי להירגע ומייד מתחרטת -ריח של טחב חודר לי לגרון וגורם לי לרצות להקיא.
המקום חשוך וכמעט ואין אור, רק עששית רחוקה בתקרה מאירה מעט את סורגי הברזל לפניי ואת רצפת האבן תחתיי.
אין לי מושג אם עכשיו בוקר או לילה, או בכלל כמה זמן עבר מאז שהתעלפתי.
התא עצמו צר ביותר, הכי צר שלנתי בו בעבר – ויש לי ניסיון ללון בלא מעט תאי כלא.
קירות התא עשויים אבן מחוספסת וכשאני מרימה יד כדי ללטף אותם אני מגלה שידיי אזוקות.
קווין באמת פוחד ממני?
אני נעמדת לאט והשרירים שלי צועקים במחאה כי האזיקים על פרקי ידי כבדים ומושכים את ידיי מטה.
סדקים באבן מגלים מילים שחרוטות עמוק בקיר באותיות עקומות, כאילו נכתבו בידיים רועדות "הם 'לא… ררו…מ…חר..דיי'.
אינני רוצה לחשוב על המשפט, מי כתב אותו ולמה.
משהו זז מחוץ לתא.
מה עכשיו?
אני מתקרבת אל הסורגים ומנסה להביט מבעד לחריץ האור, אבל רואה רק את הצל של הדמות.
אני מתיישבת ומשלבת את ידי "אז זאת הייתה התוכנית שלך כל הזמן?".
"לא, בהתחלה זה היה משימת הבאת השוט הקדוש מהעוגית הפומוריאנית, אבל התמזל מזלי להרוויח קצת ש"ז – למה שלא אנצל אותה?" שואל זיק. "את בטח מבינה".
ברור שאני מבינה.
הרי זאת הסיבה הראשונית שיצאתי לחלץ את הנסיכה לוסי מאלריה.
"אבל כן נוצרו לי רגשות כלפייך, זה לא הדדי?" הוא שואל.
אני מתחילה לצחוק ללא הפסקה.
אחרי כל מה שעברנו.
אחרי שנישקתי אותו.
אחרי שבטחתי בו… חלקית.
אחרי שהצלתי אותו והוא הציל אותי מספר פעמים.
כשכל זה היה שקר, הוא מצפה שיהיו לי רגשות כלפיו?
האם הוא בכלל מתחרט על הבגידה עצמה?
כתשובה לשאלתו אני יורקת לכיוונו.
הוא מתעלם "אינני אוהב להישאר חייב".
בטח….
אני מרימה כתפיים "אני שמחה מאוד לשמוע!".
מה זיק יכול או יסכים בכלל לעשות שיעזור לי?.
הוא לא ישחרר אותי, וגם אם כן – אין טעם, קרולינה בידי קווין ולא אוכל להציל אותה אם אברח.
"איך אתה בכלל הגעת למצב בו אתה משרת את קווין?" אני מתעניינת, בעיקר כדי להעביר את הזמן.
"זה סיפור מורכב," הוא משיב. "ממש נאום".
"אין לי בעיה עם זה," אני אומרת ונשכבת על הרצפה. "אני צריכה סיפור לפני השינה".
זיק מכחכח בגרונו "את יודעת שפעם הייתי אביר טמרי של המלך קוסטום, ואחר-כך הפכתי לשודד שחי על ההזדמנויות ועושה את מה שצריך כדי לשרוד".
אני מהנהנת.
"המצב השתנה בעבודה אחת שנתנו לי – להילחם בך כדי…" הוא נעצר כשאני קמה ומסמנת עם ידיי האזוקות שיעצור, בדיוק כמו שסימנתי בו בפגישתנו הראשונה.
"מי אמר לך להילחם בי?" אני דורשת לדעת.
"אותם אלה שפגשת בפגישתנו השנייה – האיש הסגול והאביר השחור," הוא אומר. "זה היה כדי להמריץ אותך".
זה בהחלט המריץ אותי.
זיק ממשיך "אחרי הפגישה השנייה שלנו, במלחמה, החלטתי שאעבור לצד טמריה הבירה, גם אם אינני אביר. גם לאזרחים מותר להילחם למען ממלכתם. אבל… הפסדנו".
זכור לי מאוד הרגע בו הנסיכה לוסי נכנעה, כי חייל טמרי, בן דודה של מאליה, בגד בה והצמיד חרב לגרונה.
זיק מתיישב "קווין עצמו ירד אל הצינוק, השומרים השתלטו עליי ושמו עליי את הנזר של הנסיכה – אך התמודדתי בכוח והנזר לא השפיע, רק יצר את הסימן בזרוע שלי".
גם זיק הצליח להתנגד לנזר הציווי?
מרשים!
"לאחר שנאזקתי וננעלתי קווין החל לשוחח איתי; הוא אמר שראה שאני לא חייל אלא אזרח שיודע להילחם ולשרוד, אז נתן לי משימות למצוא עבורו את השוט הקדוש," הוא עוצר כדי לנשום וממשיך "הסכמתי כדי שברגע שאצא – אברח משם. אך כשראיתי מה עושים החיילים הרובוטיים של סר גלאהד למורדים – החלטתי שהדרך הכי טובה לשרוד היא לשרת".
אני מתרוממת על מרפקיי "אמרת 'מורדים'? יש כאלה שמורדים בקווין?".
"כן," הוא מהנהן. "אבל הם מעטים – לכן לא הצטרפתי אליהם, אני רוצה לשרוד".
כולי אושר לדעת שאינני המורדת היחידה.
אני מניחה את ידיי האזוקות על הברכיים "עד כאן אני מבינה, אבל איך זה קשור לכך שבגדת בי?".
"חלק מלשרוד במצב הנוכחי הוא להיות נאמן למלך," מסביר זיק. "ראיתי שאת מבוקשת וכלל לא היה אכפת לי מהפרס שיינתן. כשנפגשנו בסיר – הבנתי שזאת ההזדמנות להוכיח לקווין שאני נאמן לו".
"אז כל מה שסיפרת לי במסע היה שקרים?" אני שואלת.
זיק מרים את ידיו בהכנעה "לא, הכול אמת, גם העובדה שאני טבעוני".
"טוב, לפחות זה…" אני רוטנת.
אני חייבת לנצל את הטובה של זיק.
"אם אתה באמת לא אוהב להישאר חייב, יש משהו שאתה כן יכול לעשות בשבילי," אני אומרת. "זה יסגור את החוב שבינינו ולא נצטרך לראות אחד את השנייה לתמיד".
זיק מרים גבה, ספק משועשע, ספק סקרן "ומהו הדבר הזה?".
אני מתקרבת אל הסורגים ומוציאה מחולצתי את השרשרת עם הטליסמן "יש ילדה-גיצונה כלואה אצל גלאהד איש-הרובוט. הבטחתי לה ולאמא שלה שאשחרר אותה," אני עוצרת ומושיטה לו את השרשרת ."אני רוצה שתשחרר אותה ותביא לה את השרשרת עם הטליסמן הזה ותאמר לה שזה ממני, אך אני כלואה ולכן אתה זה שמוסר אותו לה".
זיק שוקל את דבריי "איך בדיוק אני אמור לעשות את זה?".
"אמרת בעצמך שאתה שורד," אני משיבה בהרמת כתפיים. "תמצא דרך".
זה מה שיראה למאליה שאני עדיין נאמנה לה.
אולי היא תסלח לי…
"אם באמת יש בך גרם של כבוד עצמי, אם יש לך שמץ של מצפון – אתה תעשה את זה" אני מדגישה.
זיק לוקח את השרשרת והטליסמן ונראה לי שהוא מחייך "את לא הופכת את זה לקל, את יודעת".
במהירות הוא גם תוחב עצמים קטנים לידיים שלי, אבל אינני בודקת מה הם כרגע.
אני מחייכת בחזרה "אף פעם לא הייתי אחת שעושה דברים קלים".
—
למרות שאינני עייפה אני נרדמת במהרה.
בחלומי אני מוצאת את עצמי עומדת במקום מוכר – ההיכל בו סלע הכלא של זואול.
קווים לבנים-אפורים נמתחים עליו כמו ורידים וחורצים סדקים עקומים
פיימון צודקת.
הסלע ייבקע בקרוב.
פתאום הסלע זז וקולו המאיים של זואול נשמע "אני שמח שבאת לבקר אותי שוב, ישרה".
הלב שלי פועם בחוזקה ואני בולעת רוק.
"אני לא כאן לבקר אותך" אני אומרת, אבל המילים נשמעות חסרות משקל.
"לא?" הוא צוחק והצחוק נשמע מכל קיוון, לאו דווקא מהאבן. "ובכל זאת… את כאן".
אני מהדקת את הלסת ומצהירה "אתה תישאר כאן!".
הסלע רועד שוב ועוד סדק זעיר נוצר.
"את רואה את זה, ישרה?" זואול אומר בקול נמוך "הסלע הזה לא יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן".
"גם אם הכלא שלך ייפרץ זואול, אני אעצור אותך," אני מאיימת. "בעצמך אמרת לקווין שאני מיוחדת".
זואול מפסיק לצחוק "את באמת מאמינה בזה?".
אני לא עונה.
"אף אחד לא יעצור את מה שצריך לקרות," הוא מכריז. "אם את לא מתגברת על חצי-האלף הטיפשי, איך תתגברי עליי?".
שאלה טובה.
"נתראה בקרוב, ישרה" הוא אומר והמקום מתלהט.
אני צורחת מרוב חום.
—
כשאני מתעוררת חייל אלרי כבר נמצא צמוד לסורגים.
הוא מרוגז ביותר "תהיי בשקט, אסירה, או שתבלי בחדר העינויים החדש".
אני נזכרת במקום הנוראי ופשוט מהנהנת בשקט.
"את חדשה" אני שומעת קול נשי חדש לוחש מהתא הימני הצמוד.
אני קמה, ומתקרבת כמה שיותר כדי לראות מי מדברת אליי.
בגלל האור הקלוש אני מבחינה בה רק אחרי כמה רגעים.
יצורה מוזרה ומחליאה מביטה בי בעיון.
הגוף שלה שבעור צהבהב-חולני ומלא קמטים נראה דק מדי ומתוח חזק מדי על עצמות חדות שבולטות במקומות הלא נכונים—הכתפיים שלה זוויתיות, המרפקים שלה חדים, זרועותיה וידיה שכרגע אזוקות נראות חזקות אך כחושות יחסית לרגע זה והאצבעות שלה ארוכות מדי כשציפורן כל אצבע חדה כמו טופר.
הצלעות שלה נראות כשהיא נושמת, כאילו יש בגוף יותר מדי עצמות או שהן פשוט בולטות בזוויות לא נכונות.. הירכיים שלה ארוכות ודקות, ולכפות הרגליים שלה שלוש אצבעות בלבד מסתיימות בטופר מעוקל וחד.
ראש היצורה הוא הדבר הכי מטריד בה וגורם לי להסיט מבט מה שגורם לה לצחוק. הראש דומה לראש אנושי שכרגע מגולח לגמרי ומבליט את הגולגולת שלה שמוארכת מעט. המצח שלה רחב מדי, כאילו לא נועד לשבת על צוואר של יצור חי. העור שלה מתוח בצורה לא טבעית על העצמות.
עיניה גדולות בעלות אישונים שחורים וכשהיא מביטה בי, אני מרגישה היא רואה דרכי. רק שני נחיריים קטנטנות מעידות על האף שלה, אוזניה בצורת עלה גדול דבוקות לראשה, אבל הפה הוא הגרוע ביותר; השפתיים שלה דקות, השיניים שנשארו שלמות דקות וחדות כמו של כריש.
"זה קצת מעליב להטות את הראש כשמדברים אלייך," היא נוזפת. "אף פעם לא ראית גית'זרי מקוללת?".
כדי לשמור על השקט אני מנידה בראשי לשלילה.
מי זאת הגית'זרי הזאת?
היא לא נראית מפוחדת או מותשת, היא מתנהגת כאילו התא הזה הוא סתם עוד מקום שהיא נחתה בו.
שאלה נוספת, אולי יותר חשובה – למה היא כלואה כאן?
טוב…
הנחמה היא בכך שיש לי עם מי לדבר.
"שמי איילקס," אני מציגה את עצמי. "מה השם שלך?".
היא מחייכת. זה חיוך עדין, כמעט משועשע, אבל משהו בו לא נכון. כמו אדם שמנסה לחקות רגש שהוא לא ממש מבין.
"שמי הוא 'סירקי'," היא עונה. "אבל כאן? השמות לא חשובים".
"למה את כאן?" אני שואלת שאלה אחרת בקול רם יותר, בתקווה לסחוט מידע שאולי יסייע לי.
היא מטה את ראשה המוזר ומחזירה "למה את כאן?".
הידיים שלי נקפצות לאגרופים מרוב רוגז ואני מרגישה דקירה.
עכשיו אני כן בודקת מה זיק נתן לי – קיסמי פריצה!
אהיה חייבת לו שוב?
לעזאזל!
"טוב שיש חברים טובים במקומות מחות לבית הסוהר" מציינת סירקי שכנראה שמעה את שיחתי עם זיק וראתה מה שיש בידיי.
"תהיי בשקט, אני אוציא אותנו מפה" אני מורה.
קל להגיד – קשה לבצע.
אם אצליח לצאת מכאן, אם להוריד את הנזר מקרולינה ואם לשחרר את אטרמיס בלי שאף אחד יבחין בכך לפני שקווין יחזור – אולי אצליח לברוח.
הרבה 'אם'…
"איך הגעת לכאן?" אני שואלת כדי להיות מנומסת בזמן שאני לוקחת את אחד הקיסמים ומנסה לפתוח בעזרתו את האזיקים.
את השאר אני אוחזת בידי ומקווה שהשיחה תכסה על כל רעש שאני עלולה ליצור.
"אני מניחה שלא היית אף פעם במדבר סווארטיבוס" אומרת סירקי.
למזלי לא.
סווארטיבוס הוא אזור מדברי רחב בדרום מערב טמריה, מתיישביו הינם שבטים בעלי ההיסטוריה העתיקה ביותר בטמריה.
קשה לשרוד שם לבד.
זכור לי שצ'יפה וליטה המנוחות באו במקור משם.
ליבי עדיין מיוסר מכך שהרגתי את צ'יפה אפילו שביקשה זאת.
אם אמלט את סירקי מכאן אולי ארגיש מעט כפרה.
"אחכים אותך מעט," היא משתעשעת בזמן שאני נאבקת עם האזיקים. "גיזת'ארים הם גזע יצורים דמויי אלפים רק שצהובים ועם קעקועים. הם חיים כשבט, רגילים לחיי מדבר, רוחניים, ממושמעים ובעלי שליטה עצמית אדירה בגוף ובקסם".
"את ממש אנציקלופדיה" אני רוטנת כשלא מצליחה עדיין לפתוח.
"סבא שלי הוא אחד מהמנהיגים המכובדים של שבט והוא לקח את העניין הזה בקיצוניות – עקרונות ברורים של שליטה עצמית, חיפוש אחרי טוהר פנימי, וריסון רגשות," ממשיכה סירקי. "לא הצלחתי לסבול זאת ובשלב מסוים עשיתי טעות שאינני רוצה לפרט עליה, כך שקוללתי במראה הזה וגורשתי".
אני מפסיקה לעסוק באזיקים ומביטה ישירות בסירקי.
"זה עונש אכזרי" אני גוערת.
"הם קראו לזה טיהור," היא מחייכת. "הרי להרוג נפש בגלל טעות זה אכזרי ופרימיטיבי".
"ומה הקשר של קווין לכל זה?" אני חייבת לשאול.
"אני שייכת לגלאהד, לא למלך," היא מסבירה. "ואני כאן כי אינני משתפת פעולה".
אז גלאהד לא מעוניין רק במאליה "אני אוציא אותך מכאן".
לשמחתי אני מצליחה לפתוח את האזיקים, אך מרוב התלהבות על ההצלחה הקיסמים נופלים מידיי ומשמיעים קול חלש.
חייל מתקרב ושואל "מה זה הרעש הזה?"
"סליחה," אני מקפידה להשאיר את הידיים צמודות לגופי. "אנחנו נפסיק לדבר".
הוא מניד בראשו לשלילה "שמעתי צליל של משהו".
"יכול להיות שנצמדתי יותר מידי לסורגים" אני מציעה הסבר.
"אז שבי צמוד לקיר הנגדי ובשקט, אם אגיע פעם שנייה – זה יהיה כדי לקחת אותך לחדר העינויים החדש".
אני מהנהנת, ניגשת לקיר הנגדי ומחליקה עליו לישיבה, מקפידה שהידיים שלי תמיד יהיו צמודות זו לזו.
השומר סורק אותי במבטו ולאחר מכן גם את סירקי, רוטן והולך.
אני ממתינה כמה דקות נוספות ונעמדת שוב.
הפעם אני לוקחת את הקיסמים, ניגשת לדלת התא ומנסה לפתוח אותה.
גם אם היא תעשה רעש, אין לי הרבה מה להפסיד.
כך או כך כנראה אגיע במהירות לחדר העינויים החדש.
לצערי, מזלי לא משחק שוב, והקיסמים נופלים לי מהידיים ומתגלגלים אל מחוץ לתא, בצליל רם יותר מקודמו.
בבהלה אני חוזרת במהירות לישיבה בצמוד לקיר הנגדי.
החייל מגיע שוב, מהר יותר מהפעם הקודמת "מה זה היה?".
אני שותקת.
הלב שלי דופק כך שאינני מסוגלת לדבר.
הוא מביט עלינו בחשד, אך לא שם לב לקיסמים שצמודים לרגליו "אני בטוח ששמעתי משהו, מה עשיתן?".
"שום דבר, אדוני," סירקי עונה במקומי. "יכול להיות שאתה בלחץ?".
"אתן רוצות שאתשאל אסירים אחרים?" שואל החייל.
לעזאזל!
"לשאול מה? אם התחלת להשתגע?" היא מנסה לערער אותו.
יופי, סירקי!
אני מתחילה להעריך אותה.
החייל מתרגז "אל תרגיזי אותי, תזכרי מה המעמד שלך".
"חס וחלילה, אדוני. פשוט לא שמעתי כלום," היא משיבה. "אני תוהה אם יהיה כדאי לך לשאול את האסירים האחרים על קולות שלא היו. מה יגידו שאר החיילים?".
החייל רוטן שוב והולך.
אני מהנהנת לסירקי כאות תודה וחוזרת לעבודה.
—
התגריתי במזל יותר מידיי עד עכשיו.
במהירות אני אוספת את הקיסמים ואז בודקת אם אני יש בתא הכלא שלי משהו שיכול לסייע לי להימלט.
אולי בחורים של התא החביאו כאן אסירים אחרים אוצרות?
רק אוכל משומר.
לעזאזל!
זה מזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם אטרמיס, בו החבאתי את האוכל.
מה קורה איתו?
הוא שורד בבאר?
אוכל משומר יכול אולי לעזור לי אם אישאר כאן לאורך זמן, אבל אני לא מתכננת שזה יקרה.
"שומר!" אני צועקת. "אינני יכולה לישון במקום הזה! הוא מלוכלך!".
אני מצפה שהוא יגיד לי להתמודד עם מה שיש.
"מקסימום תישעני על הסורגים" הוא משיב בכעס והולך.
"אוך" אני מתלוננת.
"נראה לי שהוא מחבב אותך" מציינת סירקי.
ללא תגובה אני מתחילה במלאכת פירוק הסורגים.
אם זה ירעיש, לפחות יהיה לי את מי להאשים.
וכמו שציפיתי- תהליך הפירוק עושה רעש וצלצולים
החייל מגיע רותח מזעם "מה עשית הפעם, אסירה ארורה?"
"אמרת לי לישון על הסורגים!" אני מתעצבנת עליו בחזרה.
הוא מנסה להרגיע את עצמו ואז נובח "שני על הרצפה ליד הקיר!".
כשהוא רואה שאני עושה כדבריו הוא הולך.
הוא ממש נובח והולך.
הוא כבר ממש עצבני ואני מאמינה שהוא מוכן כבר להעניש אותי, או גרוע יותר- לדווח לקווין.
אני מסרבת לחשוב על מה שעלול לקרות בהמשך ורק מחכה.
סירקי נרדמת במהרה, כנראה כי האקשן תם.
השינה לא נופלת עליי הפעם.
—
כעבור זמן רב נשמעים צעדים מתקרבים וסירקי מתעוררת.
קרולינה יחד עם קווין צועדים לכיווננו כשידיהם משולבות.
קרולינה שעל גבה ילקוט גדול, נראית מאושרת ולא נראה עליה שום פגע או חולשה
כנראה הוא לא השתמש עליה עם כפפת הרכישה.
לפחות זה…
"בוקר אור איילקס, איך עבר הלילה?" שואל קווין.
אז בוקר עכשיו?
טוב לדעת.
"עבר עלי לילה מלא בחלומות נעימים ובשינה ערבה" אני אומרת בחיוך.
"אני שמח לשמוע – כי עכשיו אני משימה חשובה לתת לך" אומר קווין, קורא לחייל המעוצבן והוא מוציא אותי מהתא ומלווה אותי מחוץ לבית הסוהר לאחריות חייל נוסף.
סירקי מביטה בנו הולכים.
אתגעגע אליה.
קווין וקרולינה הולכים איתנו.
אם קרולינה כאן, אני משערת שהמשימה קשורה אליה, או שקווין משתמש בה שוב נגדי.
"מה אתה רוצה ממני, קווין?" אני שואלת כשאנו בחוץ.
"עד כה טיילת בטמריה לאורכה ולרוחבה והצלחת לא רע במשימות שהוטלו עלייך," הוא אומר. "אפילו הרווחת חברים".
קווין מלטף את שיערה של קרולינה ואומר "ילדתי, תוציאי לאישה היקרה את המתנה".
מתנה?
קרולינה מניחה תיבה מוזרה על האדמה.
התיבה המובילה לעולם התחתון.
"איילקס, בתור המלך החדש אני נותן משימה חדשה," מכריז קווין. "תיכנסי לעולם התחתון ותוציאי משם את דוויל".
מה?
המשך יבוא…
תגובות (0)