מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 34
לפרק הקודם
—
רעידות גופי המגיב לקור מעיר אותי.
איפה אני?
אני יושבת על כיסא עץ בתוך חדר שינה עם צעצועים.
מה זה המקום הזה?
הצוענים חטפו אותי?
איפה קרולינה?
דלת היציאה מהחדר חצי פתוחה, אור במסדרון וזעקות כאב נשמעות.
בצעידה איטית אני פותחת את הדלת ומסתלקת החוצה.
הסלון מלא באנשים, על הספה שוכבת אישה צעירה יפהיפייה בעלת שיער חום-שחור הלובשת חלוק בד לבן שמזיעה וזועקת מכאב.
היא… מנסה ללדת!
עד כמה שאני לא רוצה, בינתיים, להתמסד ולהקים משפחה- אני חושבת שלידה זה דבר נפלא!
זה הקסם הטבעי הכי חזק שיש.
"צאי ממני כבר, חתיכת עקשנית קטנה ומתוקה!" צורחת הצעירה.
להתקרב ולנסות לעזור?
לא כדאי, אינני שייכת לכאן.
כשאני מתקרבת לדלת כשלידה חלונות המשקיפות כחפי חוץ, אני שומעת קול יבבה.
הקול ממגנט אותי ואני מסתובבת ומוקסמת למראה הזאטוטה הקטנה בידי הצעירה.
"סוף סוף יצאת החוצה, שובבה" אומרת הצעירה.
אישה זקנה עם קמטים בכל גופה, בעלת שיער מאפיר שלבושה בשמלה ארוכה סגולה שוטפת ידיים, שמה על ידיה כפפות משי לבנות ולוחצת את יד הצעירה "עברנו את זה, יקירתי. עכשיו, אעשה לה אמב…".
פתאום הזקנה נחלשת ונחלשת וקמטים חדשים מופיעים בראשה.
הזקנה מנתקת את ידה מידי הצעירה במהירות והתהליך מפסיק.
מה זה היה, לעזאזל?
"מכשפה!" מזדעקת הזקנה.
אוי לא…
"מה?" קוראת הצעירה בבלבול ומתיישבת.
"מה עשית לי?" דורשת הזקנה לדעת.
האנשים סביב הספה ממלמלים באי-נוחות.
"לא עשיתי לך כלום!" מחזיקה הצעירה בכרית הכורסה.
הכרית מתפוררת.
לפני שיתעשתו הנוכחים מהפלא, נושאת הצעירה את התינוקת בחשש בידיה.
לתינוקת לא קורה כלום.
גם אני וגם הצעירה נושמים לרווחה ואז הצעירה נסה מהמקום, חולפת על פניי.
כשאני מחליטה לרוץ אחריה אני מרגישה דחיפה בצד גופי- והעולם משתנה.
—
כשאני פוקחת את עיניי, אני רואה את קרולינה גוהרת מעליי ומנענעת אותי "קומי אמא! הגענו".
זה היה חלום.
רק חלום.
מי זאת האישה הזאת?
מה קרה לה ולתינוקת?
טוב, הקור נשאר.
זה לא מפליא, אנחנו בדרך לאלריה הקפואה.
חיוך עולה על פניי כשאני קולטת שקרולינה מכנה אותי בשם 'אמא'.
אני מתיישבת במאמץ.
כבר פחות כואב לי כמו קודם, אבל אני עדיין מרגישה חלשה.
בסריקה ראשונית אני מבחינה שאנחנו בחורשת יער וכבר הגיע הערב.
הרים עם סימני שלג בקצה שלהם נישאים מרחוק- גבול אלריה.
הגעתי!
האב מתקרב אלינו עם אשתו בזמן שהנער קושר את הסוסים לעץ.
"נדליק מדורה ונחלק בינינו את האוכל?" מציע האב.
"ואז ספרו על עצמכן," מבקשת האם ומחייכת "קחו את זה כתשלום על ההסעה".
אני חייבת לאכול וכנראה שגם לילדה לא יזיק.
אין לי בעיה להמציא סיפור משכנע, הרי אצל סרינה זה עבד טוב.
אבל אני לא יודעת אם קרולינה תצליח.
אני קדה למרות הכאב בגב "תודה רבה על נדיבותכם".
האב מדליק מדורה והם מכינים נזיד, צולים בשר ואז מחממים תפוח אדמה.
הריח הנפלא גורם לי לרייר כמו כלב!
בקושי אני חוסמת את הרוק מלצאת מפי.
"ספרו על עצמכן" מבקשת שוב האם.
"אין לנו הרבה מה לספר," אני עונה. "שמי ליילה, וזו ביתי ליהן. גדלתי באזורי הספר של טמריה, ושם גם פגשתי את בעלי, הרולד. לצערי הוא מת בחורף שעבר מדלקת ריאות. ניסינו לשמר את החווה, אבל נאלצנו למכור אותה בגלל מחסור בכוח אדם. החלטתי לנסות להגיע לאחי באלריה, כיוון שהוא אמר לי שהוא יוכל לסדר לי שם עבודה אצלו במפעל כלשהו. אני מקווה שאני והבת שלי נוכל לחיות חיים הגונים מהמשכורת שאקבל".
קרולינה לא סותרת, מוסיפה או משנה את דבריי אלא מהנהנת ושותה מהנזיד.
"מה קרה לידיים ולרגליים שלך?" מתעניין הנער. "ומדוע את כל כך חלשה?".
"מה שקרה לכל הרכוש שלנו," לא קשה לי להוציא דמעות. "מכירת החווה הקנתה לנו כמה ש"ז, אבל בבריקסטון נתקלנו במספר חבורות נוראיות שהחליטו לקחת מאיתנו את הש"ז שלנו בכל הכוח האפשרי".
"ארורים יהיו!" קורא האב.
אני מסכימה איתו בהחלט.
"הלכתן להתלונן?" שואלת האם.
"אצל מי? אלו שטחים בלי דין ובלי דיין," אני אומרת בייאוש. "כל אחד לעצמו, החזק שורד וכל הקלישאות האחרות".
"אחרי הסיפור הזה- אינכן צריכות להתאמץ! לפחות לא כשאתן איתנו" אומר האב. "נקים לכן אוהל משלכן".
הוא פונה לטפל באוהלים, הנער פונה להכנת האוכל ואני פונה לאישה "אנחנו מודות לכם מקרב לב!".
הבטן שלי מקרקרת ולמרות שקמתי רק לפני רגע- אני תשושה.
בהחלט אינני יכולה להתאמץ.
"אמרתם שאלריה זה מקום נורא," קרולינה פותחת. "אז מדוע משפחתכם גרה דווקא שם?".
באמת לא חשבתי על השאלה הזאת.
"זאת בעצם התכנסות שנתית של המשפחה הצוענית המורחבת," מסבירה האם. "זה קורה פעם בשנה, ממש כיף, אתן מוזמנות".
אני מחייכת "תודה על ההזמנה, אני בטוחה שזה מהנה מאוד".
"האוהל מוכן!" מכריז האב.
"אפשר לשאול שאלה שאני מקווה שלא תעליב?" שואלת האישה לפני שאני קמה.
"בהחלט" אני עונה ומחייכת.
איזו שאלה יכולה להעליב אותי?
"מתי הפעם האחרונה שהתרחצתן?" שואלת האם. "אתן מסריחות לגמרי!".
קרולינה ואני פורצות בצחוק חסר מעצורים והאם מביטה בנו במבט עקום.
ניקיון הוא אחד מהדברים האחרונים שחשבתי עליהם.
"למען האמת אני כבר לא זוכרת, עבר המון זמן ועברנו דרך ארוכה" אני עונה בכנות.
"אז התמזל מזלכן!" היא מכריזה וקוראת לבעלה "יקירי! הכן ליקרות האלה מקלחת!".
קרולינה מחייכת באושר.
אני שמחה בשבילה.
הבעל תולה בדים לבנים בין שלושה עצים ומביא לשם חביות מים ומגבות והאם מוציאה מהכרכרה כמה בגדי צוענים ומשטיחה אותם על האדמה "הבגדים שלכן מלוכלכים לגמרי. אם אתן רוצות- יש לנו כאן בגדים שחשבנו למכור במפגש, אבל ניתן לכן אותם בחינם בשמחה".
בגדי הכוהנת שעליי היו מיושנים ומאובקים כבר כאשר לקחתי אותם מהכנסייה ועכשיו מצבם גרוע יותר.
בהחלט הגיע הזמן להחליף.
מבט בבגדיה המגונדרים של קרולינה, למרות שמצבם רע, נותן בי את ההבנה שהיא תהיה בולטת באזור אלריה אם לא תחליפם.
"זה באמת יסייע" אני מודה.
"כנסו, תתרחצו ותחליפו בגדים," היא אומרת בנימה של פקודה. "האוכל בטח יהיה מוכן כשתחזרו".
ללא אמירה נוספת, אני נוברת בבגדי הצוענים ומוציאה לקרולינה ולעצמי בגדים שלדעתי מכריזים 'אני צוענית רגילה'.
בשבילי- חצאית בד חומה ארוכה עם כפלים חגורה בחגורת עור חומה, חולצה המכסה את שני צדי הגוף חוץ מהבטן ומגפי עור בצבע חום שעולים עליי בדיוק. עבור קרולינה אני בוחרת בשמלה פשוטה בצבע צהוב-חום, בעלת שכמייה מכופתרת מלמעלה בחוטים בצבע זהב וגם מגפי עור דומות שלי.
בסיוע קרולינה אני הולכת לשטח שהוקצה לנו ושנינו מתנקות כמה שאפשר כמה שיותר מהר.
אני מרגישה כאילו כל הזוהמה יורדת ממני.
זאת הרגשה נהדרת!
לאחר מכן, כאשר אני סורקת את עצמי- אני נראית, פחות או יותר, כמו צוענית רגילה.
גם קרולינה נראית כמו ילדה צוענית.
זה טוב!
אולי כדאי שקרולינה תישאר עם הצוענים?
זה הכי טוב בשבילה.
איתי יהיו לה רק צרות…
אני כמעט נותנת לעצמי סטירה מצלצלת לפנים!
שהיא תחווה נטישה נוספת מצד אמא שלה?!
מה פתאום!
איך יכולתי לחשוב כך?!
"בואו נאכל!" נשמע קול האב וישר ריח של אוכל טרי עולה באפי.
אני לא מצליחה לשלוט בריר המצטבר בפה שלי ורוק יוצא החוצה.
במהירות אני מנגבת אותו בבגדיי החדשים.
כשקרולינה ואני יוצאות המשפחה כבר אוכלת.
מרק חם, בשר משובח, ירקות… אני מתענגת אפילו מהמראה של האוכל!
קרולינה עוזרת לי להגיע ליד המדורה שמסלקת את הקור המקפיא ואני כבר ניגשת לאכול.
אוכל תמיד עוזר לשיפור מצב הרוח.
קרולינה אוכלת ראשונה מהבשר המוגש לנו ולאחר מכן לוקחת מרק מקערה אישית שניתנת לה.
"לא אכלתי אוכל כזה טעים כבר חודש!" מכריזה קרולינה כשמתחילה לאכול.
אני מנסה לשמור על איפוק מסוים שנעלם ברגע שאני טועמת מהאוכל הניתן לי. האוכל באמת טעים!
לא רק בקנה מידה של 'לא אכלתי יומיים'.
אני מחייכת ופונה אל המשפחה "זה ממש ערב לחיך! תודה רבה לכם!".
קרולינה מהנהנת בהסכמה ומפהקת.
"אני חושב שאדבר בשם כולם כאומר שאנחנו שמחים לעזור" אומר האב בחיוך.
אחרי שאני משביעה את הרעב הראשוני, אני סורקת במבטי את קרחת היער וכשאני לא מזהה משהו חריג אני מסיימת לאכול בנחת.
הקיבה שלי הצטמקה קלות ובקושי מסוגלת להכיל את המנה הזאת, אבל אני עדין שוקלת אם לבקש מנה נוספת.
במקום זאת, אני מעיפה מבט נוסף בקרולינה ומוודאת שגם היא סיימה את המנה שלה- אך הצלחת שלה כבר ריקה והיא חצי ישנה.
אני מחליטה לא אכול מנה נוספת ולהסתפק בזאת.
"תודה רבה לכם על כל השפע שהרעפתם עלינו!" אני אומרת שוב.
פתאום אני מבינה שמעולם לא שמעתי את שמותיהם הפרטיים.
אני מצחקקת ושואלת בטון שמעיד על ניסיון להיזכר "כנראה שכחתי, איך קוראים לכם?" אני שואלת.
"משפחת מתימאו" עונה האב.
שוב אני מביעה צחקוק "אדון מתימאו, גברת מתימאו ומתימאו הצעיר?".
עד כמה כדאי לי להתעקש על שמותיהם?
"אכן, זהו שמנו" אומרת האם.
צמרמורת עוברת בגבי.
הם אנשים מקסימים, אבל ההתעקשות שלהם לשמור על שמותיהם הפרטיים בסוד מטרידה אותי.
"בסדר גמור" אני מקבלת ומרימה את כתפיי באגביות.
אסור לי להוריד מהם את עיניי!
במצבי, גם הנער לבדו יוכל לגבור עליי ללא בעיה- אבל אני יכולה להזהיר את קרולינה אם תהיה סכנה כדי שהיא תינצל.
"כנסו לאוהל, אני אשמור בחוץ" אומר האב.
אני עדיין מוטרדת ממשהו אבל מסמנת לקרולינה להיכנס "לכי לישון, אצטרף אליך בהמשך".
"בסדר, אמא" היא אומרת ונכנסת לאוהל.
כשאני נכנסת דקה לאחר מכן קרולינה כבר ישנה שנת ישרים.
זה כל-כך מקסים!
אין פלא מדוע איילקס השנייה הקריבה את החופש שלה ולאחר מכן גם את חייה למענה.
כשאני יוצאת מהאוהל בו קרולינה ישנה, האם והנער נכנסים לאוהל שלהם ואילו האב שומר בחוץ.
מדוע הם מתעקשים להישאר אנונימיים?
מי זאת משפחת הצוענים הזאת באמת?
חוץ מהעניין עם קרולינה אין לי צורך במשפחה, גם לגביה- איני יודעת אם זה סידור תמידי.
לגבי אטרמיס… אני עדיין לא יודעת.
הרי תוך פחות משבוע הספקתי להישבות מי יודע כמה פעמים, לסבול פציעות- בעיקר שברים למיניהם, לרכוש לי מגוון מרשים של אויבים…
מצד שני- לא מתתי, שזה הישג מרשים בפני עצמו!
יחד עם זאת, עם ההתקדמות שלי לעבר אלריה, אני עדין אובדת עצות בנוגע למיקומה של הנסיכה לוסי ובנוגע לדרך בה אחלץ אותה.
בנוסף, גם אם אצליח לחלץ אותה- איך אצליח להחזיר אותה למלך קוסטום?
מגוון עצום של שאלות בלי תשובה אחת…
נפלא!
—
לאחר כמה שעות מתקדם האב לעברי "מדוע אינך הולכת לישון, מיס' ליהן?".
"קשה לי להירדם אחרי כל המאורעות שעברנו במסע הזה" אני מודה.
האב מתיישב "רוצה לשתף?".
"לא במיוחד" אני מחייכת חיוך עצוב.
"צריכה תחבושות?" שואל האב. "יש לי משחות שאפשר להגיד שהן קסומות, מרפא כל כאב!".
אני בוחנת את האצבעות שלי.
בזכות קווין הן לא במצב הכי טוב שיש "לא נראה לי שיזיק אם אנסה".
האב הולך ומביא בקבוקון בתוכו משחה צהובה, מורח וחובש ברצועת בד.
ריח המשחה עולה באפי.
זה באמת מרגיע.
כל הכאבים שלי מתפוגגים לאט-לאט.
"לכי לישון, הכאבים ייעלמו בבוקר" הוא אומר בקול נעים.
מילותיו ממש כמו מנגינה מרגיעה לאוזניי.
המשחה נותנת לי הרגשה כאילו אני מתכרבלת בשמיכה חמימה ונעימה.
עיניי נעצמות לאט-לאט ואני נופלת על האדמה.
"לא…שוב…" אני ממלמלת, או אולי חושבת בכלל?
אני נאבקת להשאיר את עיניי פקוחות, אבל נכנעת לחוסר ההכרה במהירות.
—————————————-
נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]
המשך יבוא בפרק 35
תגובות (0)