מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 37
לפרק הקודם:
—
"קומו, בנות, הגיע הזמן ללכת" אני שומעת את אטרמיס.
כרגיל, אי מתעוררת בבהלה, דופק הלב מאיץ ובקושי אני מצליחה למנוע מעצמי לנופף בחרב.
אטרמיס מחייך למראה הלחוץ שלי.
מראה עיניו מעיד לא ישן כל הלילה, הוא בטח עייף.
סוף-סוף ישנתי כמה שעות בנחת בלי למצוא את עצמי במצב מסוכן, אני מקווה.
קרולינה עדיין ישנה- רק שהפעם לא בשלווה, ממלמלת לעצמה משהו לא ברור.
"קרולינה" אני אומרת בעדינות ומניחה את ידי על כתפה.
היא נבהלת ומרימה את הפגיון לתנוחת תקיפה.
אני קופצת מיד לאחור ומרימה את ידיי "זאת רק אני," אני מנסה להרגיע אותה ומציינת לעצמי לחלץ את הפגיון מידה בפעם הבאה "הכול בסדר".
"להכין לכן אוכל? מצאתי ארנב" מציע אטרמיס.
"נשמח, תודה," אני עונה ומחליטה לנצל את הזמן בינתיים כדי לעשות קצת סדר: לחלק את הציוד ביני לבין קרולינה למקרה שניפרד ולהבין איך אטרמיס מצא אותנו בכלל.
אני מתחילה לפרוש את הציוד שעליי- חרב, קשת 8 חצים, תחבושות, צידה ליום.
לא נראה לי שאני אצליח לדרוך את הקשת, שלא לדבר על לקלוע, עם האצבעות שלי.
"איך את עם חץ וקשת?" אני שואלת את קרולינה.
"דיי בסדר" היא מצטנעת.
אם אני מעריכה את האוזן האידיוט במשהו, רק אם, אני מעריכה אותו על כך שלימד את קרולינה איך להילחם.
אני מושיטה לה את הקשת עם החצים וחלק רב מהצידה לדרך "אז קחי את אותם".
לאחר שהיא מעמיסה אותם על עצמה מכריז אטרמיס "האוכל מוכן, בנות".
קרולינה מסייעת לי להגיע למדורה שם האוכל ואני אוכלת את הבשר שמעל הארנב, לוקחת בכוונה פחות משליש מהכמות הקיימת.
"אטרמיס," אני פונה אליו בין ביס לביס. "מה קרה לך מאז שהתראינו בפעם האחרונה?"
"אמרת לי להסתלק, הסתלקתי. התחריתי בזירה והרווחתי כסף. קניתי חרב, נפגשתי עם חברים ואז המשכת צפונה".
"מרשים," אני מציינת. "ולאן פניך מועדות?".
"צפונה" הוא חוזר על עצמו.
אני משיבה לו מבט עצבני "צפונה? זהו?".
"יש שמועות על צבא שמתאסף מאחורי ההרים, מגייס אנשים עם שכר טוב" אומר אטרמיס.
אני מכווצת את הגבות "מה זאת אומרת?".
צבא?
כבר?
נשארו לי עוד לפחות 8 ימים!
כנראה אני צריכה להעביר הילוך…
"בקיצור- הם משלמים טוב לחיילים," מסכם אטרמיס. "אז חשבתי- למה לא?".
קרולינה לא מקשיבה אלא בוהה אל היער.
מוזר.
"ומה הסיפור שלך? איך פתאום יש לך בת?" הוא שואל.
"אמרתי לך, היא נולדה זמן קצר אחרי שגירשתי אותך," אני עונה ומחזירה לו שאלה "איפה השמועה אומרת שהצבא נאסף?"
"באלריה" הוא משיב.
צבא שנאסף באלריה?
יכול להיות שהמשימה שלי נחשפה?
טוב… ברור שכן!
סרינה ידעה עליה.
"לאן אתן הולכות?" שואל אטרמיס.
"צפונה" אני מחזירה לו באותו מטבע.
"מה תעשו בצפון?" שואל ומשחק באבן.
"נחפש את מזלנו" אני עונה בפשטות.
"מזל? בצפון? לילדה?" נחרד אטרמיס. "את משוגעת?".
"היי! יש לי שם!" מוחה קרולינה בזעף.
אטרמיס מתעלם ממנה "מדוע את גוררת איתך את הילדה ללוע הארי?".
אני מושכת בכתפיי.
מה יש באלריה שכולם כל כך סולדים ממנה?
כנראה באמת לא נחמד שם.
מסכנה הנסיכה לוסי.
מסכנה אני שהכנסתי את עצמי לזה.
המקום אולי קשוח וקר, אבל אפשרי לשרוד בו.
נכון?
כמובן שחטיפת הנסיכה מהמלך קוסטום היא לא התחלה טובה, אני בכלל לא רוצה להתחיל להיכנס לפוליטיקה…
"אולי תרצי שאקח אותה איתי?" מציע אטרמיס. "אני חושב שהצבא ידאג לה".
"לא, אל תעזבי אותי גם את, בבקשה…" מזדעקת קרולינה
אני מזדעזעת מהצעתו "צבא?! ידאג לילדה? סביר יותר להניח שהוא ינצל אותה!".
חשבתי שהוא השתנה…
אני פונה אל קרולינה "אל תדאגי, אני חוזרת על הבטחתי- אני איתך ואני לא עוזבת אותך!"
"היא נראית לוחמת לא רעה – ובמצב הרבה יותר טוב משלך" מציין אטרמיס. "מה קרה לך?".
"מכר נתקל בי והחליט שהוא גובה ממני משהו, שבדומה לסרינה- מעולם לא הייתי חייבת לו," או שאולי זה לא כל כך דומה, ממנה באמת גנבתי. "נכון, קרולינה באמת לוחמת מצויינת ואפילו התגברה על דוב לבדה- אבל אני לא עוזבת את הילדה שלי!".
"לרגע לא זלזלתי בילדה, אבל כיצד תדאגי לה במצבך?" שואל אטרמיס.
נראה שקרולינה כועסת שהוא עדיין לא מציין את שמה.
"נדאג אחת לשנייה" אני מנסה לחייך אליה חיוך מלא בביטחון.
זה שקר גס, היא כבר קפאה לא פעם, היא פגיעה כל כך.
אני באמת לא יכולה לדאוג לה.
אטרמיס מביט בי בכעס "היא עשויה להיפגע, תיקחי את הסיכון הזה?".
אני שותקת ומשפילה את ראשי "אם נחליט להמשיך יחד, זה סיכון שנאלץ לדון בו ולהחליט אם אנחנו מוכנות לקחת".
הוא משלב את ידיו "אולי כדאי שתתחילו לדון בזה, עוד שעה נגיע לגבול אלריה".
אני נאנחת אבל מאפשרת לקרולינה להתחיל את השיחה.
היא ילדה חכמה וחדה ואני בטוחה שהיא כבר התחילה לחשוב על הסיכונים.
"אני מסכימה איתך, מי שלא תהיה, שלא בטוח שכדאי לאמא שלי להיכנס לאלריה במצבה הנוכחי" היא אומרת לאטרמיס.
שוב המילה הזאת- 'אמא'.
ידעתי שתהיה נקודה שבה ניאלץ להתפצל, ורציתי שההצעה תבוא ממנה- אבל עם היחס הזה כלפיי, אני לא בטוחה שהילדה מוכנה לשחרר אותי.
ואני לא בטוחה שאני מוכנה להשתחרר ממנה.
"אינני בטוחה שיש ברירה," אני עונה. "אני מאוד לחוצה בזמנים ואני לא יכולה לאפשר לעצמי להמתין עד שהאצבעות שלי יירפאו בקצב טבעי".
קרולינה שותקת ומביטה בהרים.
אטרמיס מביט בי במבט מייסר.
"אהיה כנה איתך," אני אומרת לקרולינה, כורעת מולה ומעמתת אותה ישירות עם הדילמה והעובדות הקרות "לא אוכל לקחת אותך איתי לאורך כל הדרך. אני מעדיפה שניפרד בצורה נורמלית ותישארי במקום שבו אוכל להיפגש איתך שוב, מחוץ לאלריה, במקום להיפרד ממך בהפתעה, בלי הכנה ובלי שום ערובה לכך שניפגש שוב. זאת ההעדפה שלי, אבל אני אתן לך לבחור בעצמך- מה את מעדיפה?".
"להמשיך איתו?" היא שואלת ומצביעה על אטרמיס.
קשה לי כבר לבטוח באטרמיס ולכן אני מנידה בראשי לשלילה "לצבא של אלריה, כן. כשהמלחמה תיגמר אני בטוחה שתיתקלו באנשים טובים, או לפחות לא מסוכנים ותמצאו מקום בו תוכלו להשתכן לכמה ימים, עד שאחזור".
קרולינה מתחילה לבכות בכי חזק יותר מהבכי בספרייתה, זה שובר את ליבי.
אטרמיס נוחר בבוז "באלריה? אין שם דברים כאלה".
אולי אטרמיס צודק ואין לי הרבה ברירות אחרות חוץ מהצעתו- אבל לא אעזוב את קרולינה ללא אישורה.
אני נוהמת בכעס כלפי אטרמיס כדי שיסתום את הפה ואז מנשקת את המצח של קרולינה "הבטחתי שלא אעזוב אותך ולכן ההחלטה היא שלך, חמודה".
היא מסבה את מבטה ממני, כנראה בגלל שחווה עוד פרידה מאמא אליה נקשרה "אם תגידי לי- אלך איתו".
הפעם היא לא קראה לי 'אמא'.
זה גורם גם לי להזיל דמעות!
"אתה יכול להבטיח לי שתשגיח עליה כאילו היא הבת שלך והיא לא תיפגע?" אני שואלת את אטרמיס.
"אני אשגיח עליה כי היא ילדה- אבל היא לא הבת שלי" הוא נאנח. "ובנוסף, נמאס לי מהבטחות".
שיימאס לו.
"לא תרשה שיקרה לה משהו רע?" אני מוודאת ומסתכלת לו בעיניים.
אטרמיס מהנהן.
אני לא רגילה לכוח כזה על אנשים.
התמקחות? אולי, אבל ציות מוחלט- לא ממש.
"אם אחזור ואגלה שהיא נפגעה באיזשהו אופן- אנקום בך כך בעוצמה רבה עד שתעדיף לברוח לבית הסוהר של פאנמס!" אני מאיימת על אטרמיס "הבנת אותי, אטרמיס?".
אם אחזור.
הוא לא עונה אלא אומר "אחרי המלחמה אני מתכוון ללכת לאסטיקה, לסגור חשבונות ואקח איתי את קרולינה, את מוזמנת לשם".
"תודה, אטרמיס" אני אומרת ופתאום מוצאת את עצמי מחבקת אותו חיבוק חם.
אני מתעשתת במידיות וצועדת בזהירות לאחור.
דממה שוררת בין שלושתנו כשאנחנו מעכלים מה הולך להיות ולבסוף אטרמיס מכבה את האש ואוסף את ידה של קרולינה "בואי חמודה".
"קרולינה! אל תשכחי שאני אוהבת אותך!" אני אומרת בלי לחשוב.
קרולינה קמה, מהנהנת והולכת משם עם אטרמיס.
הלב שלי נקמץ כשהיא מתרחקת ממני.
עצם זה שלא השיבה במילים גורם לי לכאב חזק, אולי חזק יותר מרמת הכאב שגרם קווין.
אני קורסת על האדמה הסלעית, מתעלמת מהכאב שנוצר מהנפילה.
כל פעם שאני נותנת לעצמי להיקשר למישהו, אני נפגעת בדרך כזאת או אחרת.
אין ספק שאטרמיס ידאג לה, אמנם לא כמוני- אבל לפחות יש בו שמץ של מוסר.
התקווה שעוד אפגוש את קרולינה וששנינו נבנה חיים טובים יחדיו, נותנת בי כוח לאסוף את מקל ההלכה שיצרה קרולינה, לקום ולהתחיל לדדות הלאה צפונה במעלה ההר.
אלריה – הנה אני באה!
—
במרכז היער, לאחר כמה שעות אני מבחינה בהריסות של כמה בתים.
ארבעה גברים לבושים בשריון קשקשים וחמושים בכלי נשק יושבים שם ומדברים ביניהם.
שכירי חרב?
יכול מאוד להיות.
אני מתקרבת מעטכדי לשמוע על מה הם מדברים, עדיין מסתתרת.
"אז.. מה דעתכם," שואל אחד. "ללכת על זה או לא?".
"יהיה תשלום נאה" עונה אחר.
"ודברים טובים לראות בדרך" קורץ שלישי.
הארבעה מגחכים.
"אבל… מה עם החיים שלנו?" שואל הרביעי.
"הם עכשיו שווים משהו?" מהסה אותו השני.
הרביעי משתתק.
שכירי חרב בוודאות!
לא כדאי להתעסק עם טיפוסים כאלה, בעיקר לא כשמשלמים להם.
כשאני מנסה לעקוף אותם- בטעות אני נכשלת על אבן ונופלת קדימה ב'בום'.
לעזאזל עם האצבעות השבורות האלה!
הראשון מגיע אליי ועוזר לי לקום "שלום לך! מה בחורה כמוך, במצבך, עושה כאן ללא ליווי?".
האחרים מתקרבים ואני מנסה לחלץ במהירות איזשהו שקר.
"אני מנסה להגיע לטמריה הבירה" אני מציינת את הכיוון ההפוך למטרה שלי.
"מדוע את הולכת בשביל הזה?" שואל הרביעי. "זה הכיוון ההפוך!".
"באמת?! אני לא מאמינה…" פניי מביעות הפתעה ובלבול. "הלכתי כבר לגמרי לאיבוד".
"בואי, נלווה אותך קצת" מציע השלישי.
מעניין אם הדברים הנאים עליהם דיבר האיש כוללים גם אותי.
"הו, לא הייתי רוצה להסיט אתכם מהמסלול שלכם," אני מצחקקת. "אתם יכולים פשוט להצביע לכיוון הנכון ואנסה להתקדם בקו כמה שיותר ישר".
הראשון מצביע לכיוון טמריה הבירה ואני קדה ואומרת "תודה רבה לכם!".
"בהצלחה," מאחל השלישי כשאל פניו הבעת אכזבה "היזהרי בדרך, יש יצורים מוזרים ומסוכנים בכל פינה!".
"כמובן" אני משיבה.
אנשים כמוכם למשל.
אני מנופפת להם לשלום ומחליטה לצעוד כרבע שעה לכיוון טמריה הבירה ומשם לעשות עיקוף ולחזור צפונה.
לפחות זה לא היה כישלון.
טוב…
לא כישלון חרוץ.
—
ארבע שעות נוספות של דרך קשה להליכה המובילה למעלה המלאת בעצים ובסלעים בגדלים שונים, לקראת השקיעה אני שומעת קולות מוזרים.
מייד אני מנסה למצוא מקום להסתתר בו.
אין בי את הרצון וממש אין לי את היכולת להילחם במפלצות.
תוך שניות אני מוצאת מקום מתאים בין סלעים בוא אוכל להסתתר מעיני העוברים והשבים- ומזנקת אליו.
כמה רגעים לאחר מכן מגיחה דמות גדולה ומוצללת עומדת על שני רגליים ומרחרחת באזור.
כשהדמות מתקרבת למקום המסתור שלי אני מצליחה לזהות אותו- דוב גדול עם ראש ינשוף.
ינשודוב.
רק שמעתי על יצורים כאלה- אף פעם נתקלתי באחד.
ינשודובים נחשבים כיצורים נכחדים בטמריה מסיבות שונות- בשרם השמן, ציפורניהם החדות, פרוותם המחממת ונוצותיהם שנחשבות לשימושיות בדברים קסומים שאין לי מושג בהם.
יצורים אלה אוכלי בשר, נכון, אבל הם אינם מסוכנים- אם לא מעצבנים אותם או פולשים לשטח המחיה שלהם.
אני נשארת במקומי, מקווה שהיצור יעבור אותי בלי לשים לב אליי.
אולי הינשודוב לא יאכל אותי, אבל אם יראה בי כאיום על שטח המחיה שלו- זה הסוף שלי!
הינשודוב מתקרב אל מקום המסתור ומרחרח סביב, נראה שחושד במשהו.
אני נצמדת למקום ומכדררת את עצמי לתנוחה עוברית ולבסוף הינשודוב מסתלק.
קשה לי להתעשת הפעם.
אם יצורים כאלה מסתובבים באזור- אין לי סיכוי להגיע לאלריה.
לבסוף אני מסדירה את נשימתי, מחלצת את עצמי מבין האבנים, מנקה את עצמי וממשיכה להתקדם צפונה.
דקות ספורות לאחר מכן אני שומעת מאחוריי את קריאת הינשודוב ואת צעדיו המתקרבות במהירות.
זאת הייתה מלכודת!
לעזאזל!
אני שולפת את החרב במהירות, מוכנה להילחם בינשודוב ואולי לגמור את חיי כשיקרע אותי לגזרים.
"מצטערת, קרולינה" אני לוחשת.
—————————————-
נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]
המשך יבוא בפרק 38
תגובות (0)