מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 36
לפרק הקודם
—
בעצימת עיניים אני מתפללת לנס.
"עצרו!" נשמע קולה של קרולינה.
אני פוקחת עיניים ולא מאמינה למראה עיניי- קרולינה גוררת בקושי מזחלת מאולתרת עליה גופה של דוב ענקי!
לא חשבתי שקרולינה תיכשל – אבל לא האמנתי שהיא תצליח בסדר גודל כזה.
אני מודה בליבי לכל אל שאני מכירה.
טוב… חוץ מלאלה שי-אר שבגללה אני במצב הזה.
"תביאי את המזחלת לכאן!" דורשת האם.
"קודם שחררו אותה!" דורשת קרולינה, שולפת באיום את הסכין ומקרבת אותה לגרון הדוב.
הילד מתקרב לאט-לאט לכיוון קרולינה "הדוב כבר מת, זה לא איום".
'וואפ!'
חץ ננעץ בידו.
מה, לעזאזל?
"שחררו אותה או שהחץ הבא יהיה יותר מדויק" נשמע קול.
כרגע אני לא מרוכזת כדי להיזכר מאיפה הקול מוכר לי.
אני רק מקווה שזה לא קווין.
הטבקסי משחררים אותי ומשליכים אותי על האדמה.
אני זוחלת במהירות לכיוון קרולינה, הרחק מהמדורה.
"עכשיו, תנו לנו את המזחלת עם הדוב" דורש האב.
הכעס שלי מסייע לי לתעל שוב אש בידי ואני קוראת "העסקה השתנתה- תנו לנו תגמול או שאין דוב והאלה שלכם תכעס!".
הגעתי לרמה של האוזן?
"כמו מה?" שואלת האם.
"כלי נשק נוספים וצידה לדרך" אני מגזימה בכוונה- אבל נראה שאולי הדוב באמת שווה את המחיר.
עדיין מעניין כיצד קרולינה הצליחה לבדה לשחוט דוב, למצוא מזחלת, להעמיס את הדוב עליה, להביא אותם לכאן- וכל זאת תוך זמן קצר.
מה שעוד מעניין- מי יורה החץ המסתורי שהציל את קרולינה?
"את רוצה עוד משהו, חמודה?" אני שואלת את קוטלת הדוב.
"פגיונות" אומרת קרולינה בהתלהבות ואני מביטה בגיבורה הקטנה שלי בגאווה.
"ופגיונות" אני מוסיפה.
"אבל…" מתחיל האב.
אני מתרכזת ומשליחה כדור אש אל האוהל בו קרולינה ישנה.
הוא מתלקח בלהבות והטבקסי בקול צורם.
"לכו לעזאזל!" קורא הילד בזמן שהם עולים על הכירכרה ונמלטים משם.
כשטבקסי נעלמים מעיניי אני מביטה סביב לחפש את הקשת ללא הצלחה, ולכן, בסיוע קרולינה, אנו מדדות לכיוון האוהל של הטבקסי ובודקים את השלל שהרווחנו מההרפתקה הזאת, המצוי בשלוש תיבות; בגדים ונעליים מסוגים שונים ובגדלים שונים, תחבושות עם בקבוקונים בצבעים שונים, חרב עם חגורה, שני פגיונות, קשת עם אשפת גב מלאה בשמונה חצים ושק עם צידה לדרך שתספיק לשתינו ליום אחד לפחות.
אני חוגרת את החגורה וחוגרת אליה את החרב, קושרת את הקשת עם האשפה ואת הצידה לגב שלי ונותנת לקרולינה את הפגיונות והתחבושות.
לפחות כבר לא כואב לי הגב.
"את יודעת מה לעשות עם הבקבוקונים?" אני שואלת.
קרולינה מהנהנת בחיוך, לוקחת אותם וזורקת לתוך האש.
אני צוחקת "רעיון טוב".
האש האדומה מזכירה לי להביט על התליון שלי שכותב באדום- 'עוד 9 ימים'.
איך שהזמן טס!
התוכנית המקורית שלי לשכן איפשהו את קרולינה כבר לא רלוונטית.
אינני מכירה מספיק מקומות או אנשים באזורים האלה ואחרי החוויות עם אטרמיס והטמקסי- קשה לי לבטוח בכל אחד.
בנוסף, כפי שאמרה לי איילקס המבוגרת, קרולינה הוכיחה את עצמה כמועילה כבר יותר מפעם אחת.
עם הבגדים החדשים, כלי הנשק והאוכל, אני מרגישה הכי בטוחה שהרגשתי בתקופה האחרונה.
שוב אני מביטה בתליון ומחפשת את החץ האדום שיכווין אותי לעבר הנסיכה לוסי- מערבה, לתוך היער.
"את מוכנה לצאת לדרך?" אני שואלת את קרולינה.
היא סורקת אותי במבטה "אנחנו לא יכולות, את במצב גרוע ביותר ובקושי יכולה ללכת, ראיתי את האזור והוא קשה להליכה," ואז מוסיפה "בנוסף, אולי האזור הזה באמת מסוכן".
"חבל על העצבים שלך," אני עונה. "אני מתכננת להתקדם בכל מקרה, ועכשיו כשיש לנו ציוד מתאים זאת כבר התקדמות טובה. נתקדם לאט ובטוח, בסדר?"
"בסדר," רוטנת קרולינה "אבל אולי כדאי לחכות לליווי?".
"של מי?" גם לי יש הרגשה רעה, אבל כרגע אני מנסה לתלות אותה במשפחת הקניבלים שנתקלנו בהם.
אם אסביר לה על חשיבות הדחיפות במסע היא תשתכנע.
יחד עם זאת, אני חוששת מלספר לה על הנסיכה לוסי כדי לא להלחיץ אותה, כדי שלא תפלוט בתמימות מידע שיזיק לה וכדי שסוד מטרת לא יצא ממנה במקרה שתיתפס.
"אם משפחת מתימאו היו סוג של נחמדים, איך נתמודד עם אויבים אימתניים שניתקל בהם בדרך?" היא שואלת. "את בקושי הולכת ואני רק ילדה".
את המצב שלי אני לא יכולה להכחיש ולכן אני מתמקדת בהישג האחרון שלה "ילדה שהצליחה לבדה לצוד דוב! איך הצלחת?".
קרולינה מביטה על עץ מאחוריי "הרבה אימונים והרבה מזל".
משהו חשוד כאן, אבל זה לא הזמן ללחוץ עליה.
לומר לה שאויבים יכולים למצוא אותנו גם כאן, בלי קשר לליווי?
מצד שני- נראה שהיא זקוקה למנוחה וגם אני.
"בסדר," אני אומרת. "נחכה עד אור ראשון".
"אני יכול לעזור אם תרצו" אני שומעת קול גברי מוכר מצד שמאל.
בשלב הזה אני כבר לא רוצה לשמוע קולות מוכרים…
אני שולפת במהירות את החרב למרות שחלק מאצבעותיי שבורות, מסתובבת לעבר הקול ונעמדת כמה שיותר ביציבות בינו לבין קרולינה.
אטרמיס ניצב ליד עץ רובה קשת בידו "מה נשמע, איילקס? תרצי עזרה?".
בסריקה ראשונית נראה שגם לאטרמיס לא היה כל-כך מזל מאז הפעם האחרונה שהתראינו, הוא קצת חבוט, פצוע ולמעט רובה הקשת לא נראה שיש לו נשק.
אז הוא הקשת שהציל את קרולינה…
הלב שלי דופק במהירות שוב.
אמרתי לעצמי לפני זמן קצר שאני רוצה לפתוח עם אטרמיס דף חדש.
יחד עם זאת, לפי הספירה שלי לפחות, הוא עדיין חייב לי "לא נראה לי".
בנוסף, במצב שלי אפילו ללא רובה הקשת יוכל אטרמיס להתגבר עליי בלי בעיה ולהזיק לקרולינה.
איני בוטחת באדם הפכפך כמותו…
"איך אדע שלא תסגיר אותי שוב?" אני שואלת.
"אני נשבע!" הוא שם יד על ליבו.
זה לא אומר כלום.
בעיקר לא לי.
שבועות הן אוסף של מילים שבמוסכמה חברתית כלשהי הוחלט שהן מביעות משהו.
"מי זה?" שואלת פתאום קרולינה.
איך אסביר לה את זה?
"קרולינה," אני מצביעה על אטרמיס בידי הפנויה. "תכירי, זה אטרמיס האידיוט. אטרמיס, זאת הבת שלי"
אטרמיס פוער פה בתדהמה ושניהם סורקים אחד את השנייה במבטם.
"בת?! איך…" הוא מתחיל.
"אל תדאג היא לא שלך" אני עוקצת אותו. "זוכר שלקחת אותי לשאמאן הכיליי? היא זאת שהייתה בתוך תת-המודע שלי- בזכותך היא יצאה לממד הזה".
אני עוצרת ומתענגת מכל רגע של מבטו המבולבל "אז… בעצם כן… אפשר לומר שהיא גם הילדה שלך".
כשעובר מספיק זמן בו אטרמיס עיכל את הבשורה, אני שואלת "המכשפה יצרה איתך קשר מאז שנפרדנו?".
לא יהיה חכם לומר את שמה של סרינה- מכיוון שהיא הסבתא של קרולינה.
"לא! אני מבטיח" הוא שוב שם יד על ליבו.
חשוב לחקור לעומק "היא השאירה לך הוראות כלשהן?".
"רק לעזוב אותה במנוחה" הוא עונה.
סרינה שינתה טקטיקה- במקום להיות פעילה ולרדוף אחרי דברים, היא הפכה להיות פסיבית, גם בנוגע אליי.
"אני לא חייב לה כלום!" הוא מוסיף.
"מה דעתך?" אני שואלת את קרולינה שעדיין בשוק. "הוא עונה על הקריטריון של מלווה?".
"אני לא מכירה אותו," מושכת קרולינה בכתפיה. "אבל הוא עדיף על כלום".
זה משפט שעבורי יש בו יותר ממשמעות אחת.
אני מהנהנת ופונה לאטרמיס "תתקרב לאט, ידיים באוויר".
הוא מציית.
אור ראשון של שמש המבצבץ מההרים עוזר לי להבחין שבתוך חולצתו בולטת חרב מוסתרת.
"טוב," אני אומרת כשאני מזהה את החרב. "אנחנו מתקדמות מערבה ואני רוצה שתלך לפנינו". אני מדגישה.
"אבל כך אפגע יותר" הוא אומר.
"לא מאחורינו, לא לידנו, לפנינו. מובן?" אני מתעקשת.
אם אטרמיס בוגד- יהיה יותר קשה לו לתקוף אותנו.
הוא נאנח "טוב… לפחות כך אתן לא תיפגעו".
אני מוודאת שכל הדברים שלקחתי מהקניבלים מהודקים היטב לגבי ואז ומחווה בידי מערבה "אז קדימה, למה אנחנו מחכים?".
—
אנחנו מתקדמים בצעדים איטיים בתוך היער ולפנינו נראים ההרים- גבול אלריה.
למרות שהשמש עולה- ככל שאנחנו מתקרבים להרים הטמפרטורה יורדת.
אנחנו רועדים מקור.
אחרי מספר שעות אומר אטרמיס "אני לא יודע מה עברתן, אבל אני מניח שאתן עייפות. שנעצור כאן?".
הוא צודק, לפחות לגביי.
ישנתי כשסוממתי, אבל כל המתח, ביצועי הקסמים והדרך עצמה מתישים אותי.
אני בוחנת את הסביבה- היא חשופה ביותר, אם נרצה להקים מחנה ולהדליק מדורה לא תהיה בעיה.
הייתי רוצה לבחור מקום קצת יותר מוסתר, אבל זו פריווילגיה שנראה שאין כל כך למרגלות ההרים.
"נראה טוב," אני מסכימה עם אטרמיס "אבל אין צורך במדורה. קרולינה ואני אכלנו לאחרונה והתכנון שלי הוא לישון קצת. ככל שהסביבה תהיה פחות מוארת, יהיה סיכוי קטן יותר שיראו אותנו"
"אנחנו חייבים להתחמם, או לפחות הילדה חייבת!" לוחש ומצביע על קרולינה.
באמת נראה שעורה הפך לכחול.
"בסדר, תדליק" אני רוטנת.
אני בעצמי לא יכולה להדליק- הכישורים המוטוריים העדינים שלי לא ממש מוצלחים לאחרונה.
עובר זמן שנראה כנצח עד שמוצא אטרמיס חומרים מתאימים למדורה ומצליח להדליק אש.
אני מתקרבת לאש ומנסה לתעל אותה לגופי כמו שעשיתי בלילה אבל הפעם זה לא עובד.
"לכו לישון, אני אשמור" אומר אטרמיס
אין לי יותר מידי ברירה.
המאמץ התיש אותי.
שוב אני נזכרת בבגידה של אטרמיס וליבי נצבט, עצוב שאני לא יכולה לבטוח בו.
אני מודיעה לעצמי ששנתי תהיה קלה ואני נשכבת על הקרקע, שולפת את החרב ואוחזת בה בכאב קל .
"גם את יכולה ללכת לישון" אני אומרת לקרולינה.
"את בוטחת בו?" היא שואלת.
"לא ממש," אני עונה בכנות. "אבל אין לנו ברירה. אני חייבת לישון, וגם את."
"בסדר… אמא" היא נשכבת.
המילה הזאת מחממת לי את הלב למרות הקור המקפיא.
אנחנו כבר לא במצב שבו דרשתי ממנה להעמיד פנים שאני אמא שלה ואני תוהה אם היא המשיכה עם העמדת הפנים מתוך הרגל, או שהיא באמת מתחילה להתייחס אלי כאל אם.
למען האמת, אין לקרולינה מושג מה מערכת היחסים שלי גם עם אטרמיס.
לי בכלל יש מושג?
אני מנסה להישאר ערה אבל נרדמת לא הרבה זמן אחרי קרולינה.
החרב בידי.
—
הפעם אני מוצאת את עצמי בפתח אחד הפונדקים האהובים עליי בטמריה הבירה.
כאשר אני נכנסת ויורדת בקולניות אף אחד לא שם לב אליי.
הדלת נפתחת מאחוריי ודמות עוברת דרכי.
מאיפה אני מכירה אותו?
זיק!
זה שניסה לשדוד אותי!
מדוע אני חולמת עליו?
זיק מתקדם לבר ואומר לברמן "דרקון היולי".
הברמן מהנהן "בוא אחריי" ומלווה אותו לפתח מוסתר מעיני כל.
אני ממהרת אחריהם.
הפתח מוביל למסדרון צר מאחורי הקירות המוביל אל דרך עץ.
זיק מתקדם ואני אחריו.
כשפותח זיק את הדלת ונכנס לחדר סורק את סביבתו.
למעט כיסאות עץ ושולחן עגול עם בקבוק כוהל גמדי וכוסות שתיה מזכוכית אין שום רהיטים ראיים לגניבה.
מה הוא עושה כאן?
על הכיסאות יושבים שני אנשים מוכרים לי במידה שונה אחד מרעהו.
בכיסא הראשון יושב האביר האפל בו נאבקתי כאשר הייתי בנשמתו של אטרמיס, לרגליו כלב השאול הענקי מבית הקברות וסימן חרבי על עורו.
בכיסא השני יושב הדמות עם המעיל הסגול אותו ראיתי לכמה שניות שיצאתי מבריקסטון.
"עשיתי את מה שביקשתם ממני," אומר זיק. "נתתי לה קצת אומץ".
"נהדר" אומר האיש במעיל הסגול.
חופן ש"ז מופיע בידי זיק.
הוא קד "טוב לעשות איתכם עסקים, רבותיי".
האביר פונה לאיש במעיל ומלטף את הכלב "אני מתחיל לחשוב שאתה צודק, חבר יקר, יש בה כוח!".
"תמיד פקפקת בי," טוען מעיל סגול "ותמיד אני צודק".
פתאום הוא מביט ישירות בי "מעכשיו חייך רק בידייך, איילקס".
—————————————-
נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]
המשך יבוא בפרק 37
תגובות (0)