מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 35
לפרק הקודם:
—
בחלומי אני מרחפת בשמים, כל טמריה מתחתיי.
בשילוב ידיים אני מחכה לקוסם הזקן שיראה את פרצופו.
"שלום איילקס," מתגלה הזקן. "מה שלומך?".
"יכול להיות יותר טוב," אני מסננת. "למה אתה רק מתגלה בחלומותיי ולא מסייע לי במסע עצמו? חשבתי שאנחנו חברים".
"יש לי… עסקים משלי" הוא עונה.
כמובן…
"מה אתה רוצה?" אני שואלת.
"כחבר," הוא אומר באיטיות. "באתי להזהיר אותך שאת בסכנה".
"נזכרת עכשיו?!" אני זועמת. "למה לא הזהרת אותי לפני כן? לפני שנפלתי במלכודת שטמן לי קווין או לפני שפגשתי את הצוענים האלה?".
"כי שמרתי עלייך ממלכודת גרועה הרבה יותר" הוא אומר.
מה כבר יכול להיות גרוע יותר מכל מה שעברתי?
"האפלה," מכריז אתניקס. "היא מתחילה להתפשט ברחבי טמריה".
זה קיצוני.
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'אפלה'?" אני שואלת.
אתניקס מציג את ידו "זוכרת את כוח הטבעת?".
עברתי לא מעט מאז השיחה ההיא "היא מאזנת את כוח הקסם".
"בדיוק," הוא אומר ומכניס את ידו לכיסיו. "הקסם בעוךם כשלעצמו הוא דבר שדורש איזון. אסור שיהיה יותר מדיי אפל, יחד אם זאת- גם לא יותר מדיי זוהר".
"ואחרי ההרצאה הממש לא מעניינת הזאת, מה אתה רוצה לומר?" ואז אני מוסיפה "ותקצר בבקשה".
"מאז שיצאת מטמריה הבירה, האפלה ממשיכה לגדול בקצב איטי," הוא מודיע. "עכשיו היא מגיעה לכאן".
נהדר.
עוד כוח קוסמי לדאוג ממנו.
"נדאג לזה בהמשך," נאנח אתניקס. "עכשיו יש לך דאגות אחרות".
הוא מתחיל להתפוגג.
"חכה!" אני קוראת. "יש לי שא…".
—
חם! צורב!
אני מתעוררת אבל לא מצליחה לפקוח עיניים.
איפה אני?
למה חם כל-כך?
מה משפחת מתימאו עשו איתי?
איפה קרולינה?
דאגתי היא יותר לקרולינה מאשר לי ואני מתפתה לקרוא בשמה- אבל עוצרת בעצמי.
אולי היא הצליחה לברוח ואם אקרא לה היא תגיע ותילכד.
אחרי מספר רגעים אני מצליחה לפקוח את עיניי ומנסה למתוח את ידיי ורגליי.
אני שמה לב שאני נמצאת באותו המקום בו סיממו אותי- אמצע היער, עדיין לילה.
רק שהפעם אני קשורה בכבלים לאורך גזע עץ גדול כשפניי כלפי מטה.
לא רחוקה ממני, במרחק מגע יד, אני מבחינה בקרולינה שבאותו מצב כמוני בגזע עץ אחר- היא עדיין ישנה שנת ישרים.
כמה מטרים מתחתיי אני צופה במשפחת מתימאו מדליקה מדורת אש גדולה- רק שהפעם הם אנשי-חתול במקום אנושיים!
אני נאבקת בכבלים באימה.
קרולינה ואני ממש כמו קבב!
נס שהבגדים החדשים שלי עוד לא התחילו להישרף!
"תשחררו אותנו!" אני נאבקת בכבלים.
"שקט!" אומר הנער, קם כשבידו ענף עץ קטן ושורט את הבטן החשופה שלי שריטה קטנה שמרגישה כמו עקיצה. "קורבן לא אמור לדבר!".
אני מתעלמת ממנו ומהשריטה ומקניטה "לא אכלתם ארוחת ערב או משהו לא ממזמן?".
רגע…
קורבן?
"את צריכה לשמוח!" פונה אליי האם. "כל אחת מכן הוקדשה לשמש כקורבן".
טיפחו אותי ואת קרולינה, כדי שנהיה קורבנות שמנים ונקיים יותר?!
לעזאזל!
"קורבן לכבוד מי ומה?" אני שואלת בניסיון להתחבב עליה.
האב מביט באש "קורבן של שבט הטבקסי לאלה שי-אר להצלחה במסענו לאלריה".
אוי לא, טבקסי קניבלים.
עסקתי בעבר עם טבקסיים, אנשי החתול.
הטבקסי הם אנשי חתול משני צורה שאדוקים לדתות, רובם נוודים וניטראליים- תלוי באיזה אל הם מאמינים.
אין לי מושג מי זאת האלה שי-אר אבל אני מהנהנת.
"האלה שי-אר תעלה עוד כמה שעות, תעשה לנו נס ותיקח את הבשר שלכן כתמורה" מוסיף האב, עדיין מבטו באש.
חתולים קניבלים ארורים!
אני מעיפה מבט מודאג נוסף לעבר קרולינה.
איך היא עוד לא התעוררה?
ועוד לפני כמה שעות חשבתי להשאיר אותה אצלם…
הדרך היחידה לצאת מהמצב הזה בחיים ובחתיכה אחת, היא בעזרת עורמה ובלא מעט מזל…
"כמו שראיתם, אני כוהנת," אני קוראת. "אלים לא אוהבים כשנותנים להם קורבנות סוג ג'".
"למה את מתכוונת?" שואלת האם.
"הבשר בגוף שלי מועט ובמצב ממש לא בריא והילדה היא פצפונת! האלה שי-אר תהא מאוכזבת מכם," אני מסבירה ומשתעלת. "אתם צריכים משהו ראוי, שלא גורם קלקול קיבה".
אני מנסה להתעלם כרגע מהעובדה שכרגע אני מתייחסת לנתחים מהגוף שלי.
האב חושב ואומר "יש לי הצעה אחרת".
אני מצפה לגרוע מכל, כמו למשל- לבשל אותנו בתוך סיר ענק של מרק רותח.
"אחת מכן תלך ותתפוס משהו עסיסי תוך שעה," מציע האב. "משהו שיותר טוב משתיכן גם יחד".
אני מודה בליבי לכל אל שאני מכירה שזאת הצעתו של איש החתול.
"מה אתם מגדירים כמשהו עסיסי?" אני שואלת.
"כל חיה אכילה בעל בשר שמן וטעים, שטוב יותר משתיכן יחד" הוא מסביר.
"לא דג!" מוסיף הנער.
"נכון, בהחלט לא דג!" אומר האב.
חתולים שלא אוהבים דגים?
"תורידו אותנו מהשיפוד הזה ונחליט איזו אחת תלך למצוא לכם משהו ממש עסיסי," אני מבקשת. "מה דעתכם?".
"גם כשאתן קשורות אתן יכולות להחליט מי מבין שתיכן תלך" טוענת האם.
"אני לא יכולה להחליט בשבילה- היא צריכה להתעורר קודם!" אני טוענת בכעס. בנוסף, אני מתחילה לדאוג שזה עלול לא לקרות בגלל כמות העשן שקרולינה ספגה.
"אני אדאג לזה" מצהיר הנער בחיוך נבזי ושורט עם הענף את הלחי הימני של קרולינה לפני שאני מספיקה לומר מילה.
קרולינה צועקת בכאב, מקללת קללות עסיסיות שאני תוהה מי לימד אותה וכשהיא מנסה להזיז את ידיה ולא מצליחה היא פוקחת עיניים "מה קרה?".
היא מביטה סביב וצורחת בבהלה.
"היי, אני כאן!" אני מנסה לתפוס את תשומת ליבה ולהרגיע אותה. "ליהן, אני כאן! הכול יהיה בסדר, את שומעת אותי?".
קרולינה מביטה בי בחוסר הבנה ואז מתחילה להשתעל, אבל נראה שהיא נרגעה.
"ליהן," אני ממשיכה להשתמש בשם הבדוי שלה. "המארחים… הנחמדים שלנו הולכים לשחרר אותך עכשיו ואת תצודי להם משהו עסיסי- חיה אכילה בעלת בשר שמן וטעים".
"ולא דג" מדגיש הנער.
"את מסוגלת לעשות כזה דבר?" אני שואלת.
אם איילקס השנייה והאוזן לימדו את הילדה רק אומנויות לחימה ולא אומנויות של הישרדות בשטח, אחלץ אותם מהמוח שלי איכשהו ואהרוג אותם בעצמי.
"כן, אמא" היא מהנהנת ומשתעלת.
"שמעתם, תשחררו אותה," אני פונה ליצורים הנוראיים. "בעדינות הפעם!".
כשקרולינה משתחררת היא מתרחקת מהאש, בודקת את הצלקת החדשה שלה ומקללת קללה עסיסית שוב.
לדעתי האישית, למרות הצלקת, קרולינה עדיין יפה מאוד!
האב מביא לקרולינה סכין "תמצאי משהו ותביאי אותו תוך שעה, או שהאש תגיע לאמא!"
"הכל בסדר!" אני משקרת לה. "קחי את הזמן".
קרולינה רצה משם.
לקוות שתחזור או שלקוות שתברח?
—
לאחר ככמעט שעה, כשהחום הופך לבלתי נסבל וכשאני בטוחה שקרולינה התרחקה, אני מנסה לקחת כמה נשימות עמוקות, שואפת את החום והעשן לקרבי, בוהה באש ומנסה לגרום לה לייצר תבניות בהתאם לדרישותיי.
הביקורים במוחו של אטרמיס ובמוחי שלי גרמו לטשטוש קל של הגבולות בין המציאות לבין הדמיון.
אם איילקס השנייה יכולה לבצע קסם- גם אני יכולה!
אני מרגישה את החום שמתחיל להיאגר בתוכי ואת החום שהאש שולחת אליי בגלים וחושבת על משפחת הטבקסי.
כדור אש נוצר בידי.
למרות ההתפעלות שלי אינני מאבדת את הריכוז.
משפחת מתימאו נבהלים והולכים לאחור והאם צורחת "מכשפה!".
"אולי. ועכשיו- תשחררו אותי!" אני מצווה ומחייכת בעונג להרגשת הקסם. "או שאצור כאן שריפה שלא תוכלו להימלט ממנה!".
"אם תעשי זאת גם את תישרפי!" מציין הנער הנבזה.
אני נאנחת ומצהירה "אולי, אבל אתם תלכו יחד איתי!".
"ומה בנוגע לבת שלך?" מציינת האמא. "היא תחיה ללא אם!".
כבר עכשיו כמעט אין לקרולינה אמא.
לא אעשה לה מה שאימי עשתה לי.
כדור האש נעלם ואנשי הטבקסי מתקרבים בכעס.
"לאיים עלינו הייתה טעות!" גוער האב.
אני קופאת באימה ולא מצליחה להוציא הגה.
אולי קרולינה יצאה מכאן להתחלה חדשה- אבל זה הסוף שלי!
—————————————-
נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]
המשך יבוא בפרק 36
תגובות (0)