מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 41
לפרק הקודם:
—
חתיכת יצור דו-פרצופי!
חאן הבין שאני מסתננת, ניצל אותי ועכשיו "מוכר" אותי למלך רייג'!
אבד אפקט ההפתעה.
אני לוקחת את מושכות הסוס שניתן לי ומתחילה עיקוף בדרך לכניסה הראשית, בתקווה שהמלך רייג' ואני נפספס זה את זו.
ליפול בשבי ישר לידי המלך רייג' זאת גם דרך להגיע לנסיכה לוסי- אך לא אוותר בקלות!
איטמע בין החיילים המסתובבים במחנה ואנסה להיראות כמה שפחות לחוצה ובולטת בתקווה שלא יזהו אותי, וכשהמלך ילך למגורי הנשים- אנסה לצאת מהשער הראשי.
המלך רייג', חאן ועוד שני חיילים מתקדמים לכיוון מגורי הנשים, וכשהם ממש מקבילים אליי קורא המלך "היי, את! עצרי!".
אני מתעלמת ממנו וממשיכה ללכת.
אחד מהחיילים של חאן מתקרב אליי "המלך ציווה עלייך לעצור, אישה!".
במיידיות, אני עולה על הסוס ומדרבנת אותו לכיוון השער כשידי על ניצב חרבי החדשה.
אם אצטרך, אלחם כדי לצאת מכאן.
בשעה שאני מצליחה לצאת מחומות המחנה נשמע קול המלך רייג' מאחוריי המצווה "עצרו אותה!".
עכשיו אני נחשבת 'נמלטת'.
מה עוד יכול להשתבש?
שישה חיילים מנומנמים מתעכבים קצת, אבל במהירות מתעשתים עולים על סוסים ומתחילים לרדוף אחריי בטקטיקת U- שניים מימין, שניים משמאל ושניים מאחור.
לעזאזל!
שכחתי שאני מתעסקת עם צבא מיומן.
"בשם המלך רייג', עצרי!" קורא חייל מצד שמאל ובתגובה אני ממשיכה לנעוץ את עקבי בסוס המסכן.
להמשיך ולגרום לו לדהור קדימה לא יועיל לי בהרבה ולכן אני מחפשת סביבי דרכים להתחמק מחוליית הפרשים שרודפת אחריי.
רק אין-ספור סלעים ועצים…
נפלא!
אחרי דהירה מהירה בקבוצת עצים, אני מוצאת גבעה בעלת סלעים המסתירים גם אותי וגם את הסוס, וכשאני מגיעה אליה אני מתקפלת לצורת שבלול כשגבי לסלע ופניי לסוס.
אטפל בשריטות העוקצות שנוצרו מהעצים אחר כך.
"בשם המלך רייג', גלי את עצמך!" קורא החייל שקרא קודם.
למה נראה לו שאעשה זאת?
אני מודה מקרב לב לסוס שלא משמיע רחש.
אולי הוא מבין את המצב.
בזמן שאני לוחשת לאוזנו שאתן לו תמורה, האוויר מתחיל להתחמם בפתאומיות ואז נשמע קול צעדים שאיני מזהה.
"אתה רואה משהו?" שואל חייל.
"איך אפשר לראות משהו ב… אהההה!" נשמעת צרחת חייל אחר, ואז נשמעות מספר קולות של פיצוח עצמות.
"מה לעז…" נשמע השני. "לא! עז…"
קולות של פיצוח עצמות נשמעות שוב ואז נשמעות נשימות כבדות.
אני בולעת רוק באימה נצמדת לסלע ולא מעזה להסתובב כדי להציץ ולהסתכל במה מדובר.
מה שזה לא יהיה- הוא מסוגל לפצח שני חיילים מאומנים, לבושים בשריון מלא ורכובים על סוסים.
רק כשהקולות מתרחקים והאוויר מתקרר אני מבינה שעצרתי את נשימתי.
אני משחררת אוויר באיטיות, מציצה ממקום מחבואי- ומייד מתחרטת.
שני חיילים וסוסיהם קרועים לגזרים, רוב איבריהם הפנימיים חסרים והשאר בחוץ על האדמה.
אני נאבקת בבחילה הגואה בי, מסיטה את מבטי ונושאת תפילה שלא אתקל ביצור שעשה את זה.
בניסיון לשכוח את המחזה מזיכרוני אני ממקדת את מבטי בתליון, עולה על הסוס ורוכבת לפי הכוונת החץ- מערבה.
נראה שהדרך היחידה היא טיפוס בדרך תלולה ומסולעת.
לעזאזל!
למה המלך רייג' בחר את ממלכתו דווקא כאן?
זאת עוד סיבה לכעוס עליו!
—
למרות בגדיי המחממים הקור מתחזק, הרוח הקרה מכה בי לעיתים תכופות יותר ויותר ככל שאני עולה.
זאת דרך נוראית להמשיך להתקדם בה, אבל אני מתכננת לנצל את כל הכוח שהסוס מסוגל לחסוך עבורי כדי לעלות.
לאחר כשעה מתישה של טיפוס אני מגיעה לאזור בו מעליי יש כשש מערות חשוכות.
לנוח!
רק לנוח לרגע!
זה מה שאני צריכה…
כשאני מעלה חיוך על מחשבה זאת- נשמעת צרחה נשית מחרישת אוזניים מאחת המערות מעליי.
הלב שלי מתחיל לנוע במהירות.
האם להתערב בבעיות לא לי?
זה יצריך אותי גם לעזוב את הסוס שהשגתי בקושי רב.
תתעלמי!
פשוט תתעלמי!
צרחה זהה נוספת, חזקה יותר, נשמעת מאותה מערה.
אם אתעלם לא אצליח לנוח…
אני אוזרת אומץ, יורדת מהסוס, תוחבת את המושכות בין שני סלעים במטרה למנוע ממנו לברוח ומתחילה לטפס לכיוון המערה שממנה שמעתי את הצרחה.
אני מצליחה לעלות ללא בעיה לתוך המערה- ומיד מתחרטת וקופאת במקום.
יצורה דומה לבת אנוש, בעלת עור תכלת-מחליא עם קשקשים, שיניים וציפורניים חדות, ארבע רגליים, ושיער ועיניים בצבע סגול נצמדת לקיר המערה בפחד וצורחת בפעם השלישית.
אל היצורה מתקרבת יצורה אחרת דומה ליצורה אחרת שראיתי בחלומי- זאבה משולבת עם אנושית; אף, פה, אוזניים, כפות רגליים וכפות רגליים זאביות וגוף שעיר זאבי והשאר אנושי.
קרולינה?
במבט מעמיק יותר, היצורה בעלת שיער שחור ועור אפור.
לפחות זאת לא קרולינה שלי.
אינני מזהה את היצורות וגם לא יודעת מה כוחה של כל אחת מהן.
אבל אם יש משהו שלמדתי במהלך המסע הטיפשי הזה, הוא שלפעמים עדיף לא להתערב בדברים לא לי.
זאת מחשבה מסוכנת, אבל כרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי להתערב בנעשה כאן.
אולי זה בדיוק כמו שנחש הורג עכבר- נראה אכזרי, אבל זאת דרכו של העולם.
כשאני מסתובבת ויורדת בזהירות בשביל התלול, אני בטעות מחליקה, נופלת בצעקת בהלה שנפלטת מפי והחבטה על האדמה גורמת לי לכאב ולזעזוע ראש רגעי.
הדבר הגרוע ביותר הוא שהתהליך כנראה השמיע רעש חזק וגם הד שאולי נשמע עד המחנה הצבאי של חאן, כי מיד אחר כך נשמעת יללה ומשהו יוצא מהמערה לכיווני.
אני קמה בכאב ומנסה לזהות מה מתחיל לרדוף אחריי, למרות שלא קשה לי לנחש…
היצורה דמוית הזאב, עכשיו דם כחול בפיה, קופצת ומתייצבת מולי, בוחנת אותי וחושפת שיניים.
כל הדאגה שהייתה לי כלפי היצורה האחרת נעלמת, והופכת לדחיפות שנובעת מההישרדות האישית שלי.
לא אוכל להימלט ממנה בשטח כזה, גם לא על סוס.
אני שולפת את החרב ביד רועדת, וכפי שהסברתי לחיילים של חאן- מחכה שהיא תעשה את הצעד הראשון.
יכול להיות שאוכל לפתור את העניין כמו עם הדובה בזמנו.
עיניה של היצורה מאדימות "רוצ..ה בט…א".
היא רוצה בטא?
מישהו נוסף שיצטרף ללהקה שלה?
העיניים האדומות מלחיצות אותי ואני מקפידה להסתכל על פיה המדמם, כדי שלא תשתלט לי איכשהו על המחשבות.
"בט..א או מת..ה?" מאיימת היצורה.
כנראה שאצטרך לפטור את זה בדרך שונה.
היד שלי קופאת, אך קרב הוא האפשרות האחרונה.
בנוסף, אינני רוצה להסתכן בביקור נוסף של 'השוטר הטוב', שייקח אותי שוב לנצחיים למשפט חוזר.
"את תהיי הבטא שלי!" אני קובעת ומכריזה. "אני האלפא!".
זאת כנראה טעות, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בטא של יצורה כל כך הפכפכה.
היא מתרגזת ושולפת ציפורניים "בט…א או מת..ה?".
"את תהיי הבטא שלי, או שתמותי!" אני מחזירה.
היצורה מסתערת לכיווני ותוקפת בשיניה.
אני נאנחת.
במהירות, אני עושה ספירלה במקום תוך הנפת חרב, ותוקעת אותה בתוך הפה של היצורה כלפי מעלה.
היצורה נעה לאחור לאט ביללת כאב כשהחרב עדיין בפיה.
אני מסתערת, מושכת את החרב- ומכה!
הקרב נגמר.
אני מתנשפת ומוודאת שלא ננשכתי.
אינני רוצה להיות בטא של יצורה מתה.
הצרחה של היצורה השנייה מהדהדת שוב בראשי.
לא אנסה לעלות שוב למערה כדי לבדוק אם שרדה, הסיכויים שלה היו גם ככה ברצפה.
אני עולה שוב על הסוס המבועת ומדרבנת אותו עד כמה שאפשר לעלות בשביל.
בשלב מסוים, במרחק לא רב מהמקום בו השארתי את היצורה, אני הסוס רק מעכב אותי בטיפוס בדרך ההררית הזאת.
אם נמשיך כך- נסתכן בנפילה והתדרדרות חלילה.
למקרה שכן אתדרדר, אינני רוצה להסתכן שאחטוף מכה מסוס שמתדרדר יחד איתי.
בלב כבד אני מפרקת ממנו את הדברים, מרכיבה על עצמי את מה שאני מסוגלת ומשחררת אותו לחופשי בברכה ובאמירת תודה.
אולי הוא יסיח את דעתם של הרודפים אחריי.
הלילה עוד צעיר!
—
לקראת הבוקר, כאשר הדרך נעשית מישורית קצת יותר, אני מבינה שאני בהחלט מותשת.
לשמחתי, כמה אוהלים לא רחוקים מתגלים מול עיניי.
האוהלים עשויים מבד בצבע לבן וקולות של שמחה נשמעים מכיוונם.
הציודים של שוכני האוהלים ומיקום האוהלים כשלעצמו כלל לא מאורגנים בצורה מסוימת.
מי שזה לא יהיה- הוא לא מקצוען.
טוב מאוד!
אני מתעלמת מנורות האזהרה שמתחילות להבהב לי בראש בכל רגע נתון בזמן האחרון ומתקדמת לעבר האוהלים.
"מי שם?" אני שומעת קול גברי מאחוריי.
"עוברת אורח," אני מצביעה על החרב שבחגורה ואז מרימה את ידיי בכניעה. "אין לי נשק נוסף, רק חיפשתי מקום מנוחה".
"עוברת אורח נחמדה ביותר" אני שומעת קול מוכר מאחוריי שגורם לי לצמרמורת.
קווין!
יכול להיות שממנו הזהירו אותי הנצחיים?
אני מסתובבת ורואה שקווין משלב את ידיו ומחייך חיוך מרושע "מה שלומך, איילקס?".
"נורא ואיום," אני עונה בכנות מעורבת בציניות וכעס. "מה איתך?".
"נורא ואיום, מה איתך…" מנסה לתקן תוך כדי עשיית נו-נו-נו באצבעו.
אני נאבקת בדחף לגלגל את עיניי, חושקת את שיני כשזיכרונות פגישתי הקודמת עם קווין עולות, לוקחת נשימה עמוקה ותוך כדי החיוך הכי מתוק שאני מסוגלת להביע אני מסננת "נורא ואיום, מה איתך אדוני הרם?".
"שלומי טוב, אינני מתלונן," הוא עונה בזמן שסורק אותי במבטו. "מה מעשייך כאן, בגבול אלריה, לבושה בבגדי צוענייה כשדם מרוח עליהם?".
"ובכן, אדוני," אני קדה קידה מוגזמת. "אני עדיין ממשיכה לעבוד".
"מצוין, את צריכה עזרה?" שואל.
ממנו?
ממש לא!
"אני מעריכה את ההצעה, אדוני הטוב, אין רחום ממך!" אני בקושי אומרת. "אבל נראה לי שאני מסודרת".
"למה לא? נהיה נדיבים מאוד!" מצהיר קווין כשידו על ליבו. "נכון חברים?".
הם מהנהנים.
אני מהססת.
זאת הזדמנות נהדרת להשיג עוד כמה דברים שאני זקוקה להם!
יחד עם זאת, אינני יודעת מה קווין יבקש בתמורה.
"אולי אוכל להיעזר בעוד כמה… תוספות," אני מנסה להסתיר את העובדה שיש דברים בסיסיים שאני זקוקה להם. "אך מה יהיה המחיר, אדוני הנדיב?".
קווין מדבר עם אנשיו ואז פונה אליי "כביסה בשביל פריט ראשון, צחצוח הנעליים שלי בשביל פריט שני ו'מלצרות אדיבה' של אוכל עבור כולנו, כולל את בשביל השלישי והלאה".
עבודה בתמורה לפריטים.
יש לי את הזמן?
למה אני זקוקה?
אני רוצה להסתובב עם המינימום ההכרחי כדי לשרוד כרגע, בעיקר לאור תקריות חוזרות ונשנות בהן לא נותרתי עם דבר.
גם את הזמן אני לא באמת יכולה לבזבז- נשארו לי בערך שישה ימים, ואני אפילו עדין לא יודעת איפה הנסיכה לוסי נמצאת.
תוך כדי השתחוויה אני אומרת "אני מעריכה מאוד את ההצעה הנדיבה, אדוני הנעלה, אבל אני אמשיך הלאה בדרכי".
"בסדר, להתראות איילקס- עד פגישתנו הבאה!" אומר קווין והולך עם האחרים חזרה לאוהלים.
אני מסתלקת משם כמה מהר שאני יכולה.
הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוש שוב את קווין!
—
הפגישה עם קווין מדרבנת אותי לטפס עוד.
בנוסף לכך, הדרך נעשית יותר ויותר מישורית, מה שנותן את הסיכוי לפגישה עם עוברי אורח ידידותיים יותר מקווין שאולי אנוח אצלם.
ידידותיים?
באלריה?
בטח…
בשלב מסוים, הדרך המישורית נעשית צרה מאוד ואני מתאמצת לא ליפול שוב למרות שאני רועדת מקור.
כשהשמש נראית בשמים, בזמן שאני מגיעה למפלס נורמאלי יותר, אני מרגישה שכוחותיי נגמרו.
ההחלטה לעצור נקבעת כשאני שומעת קול מים זורמים.
פתאום מורגש שוב הבדל במזג האוויר.
האוויר לוהט בפתאומיות כמו ביום קיץ שמשי ואני מזיעה.
שינוי הטמפרטורה מהקור שליווה אותי בימים האחרונים היה יכול להיות מרענן, אם הוא לא היה כל כך קיצוני.
החום גורם לי לחוסר בהירות ואני מתנשפת.
אני מוחה בשרוול של הבגד את הזיעה מהמצח ומהצוואר.
הדבר החכם וההגיוני ביותר לעשות הוא לעצור מהטיפוס כדי לא ליפול, לשתות ולנוח.
צליל המים הזורמים ממש מהפנט אותי ואני מביטה לכיוון הקול.
מערה חצובה בסלע נראית מול עיניי, אך בגלל חוסר הבהירות איני יודעת בדיוק מה המרחק עד אליה.
בעקבות מה שקרה עם היצורה אני פחות מחבבת מערות שבהרי אלריה, לכן אני מתקרבת אליה בזהירות תוך כדי בחינה האם יש דברים היכולים להעיד על סכנה, כגון; עקבות, צמחייה רמוסה, שאריות שמישהו השאיר אחריו…
ההגעה לשם לא קלה עבורי, במיוחד במצבי הנוכחי, אבל לבסוף אני מגיעה למערה וסורקת אותה מבחוץ.
החלק הפנימי סלעי ומלא בבוץ.
אם יש כאן מקור מים אז הימצאות הבוץ דיי הגיונית, אבל הבוץ אומר שאשאיר אחריי עקבות.
בזה אני ממש לא מעוניינת!
כשאני נכנסת אני רואה שלא מדובר במערה אלא במנהרה חשוכה.
הקול המעיד על מקור המים מגיע מההמשך שלה.
הצמא שלי משכנע אותי להתקדם הלאה, וככל שאני מתקדמת קול המים הזורמים מתחזק עד שנעשה רעש שכמעט מחריש את אוזניי.
לאחר הליכה של פחות מחצי שעה בה אני הולכת באפלה מוחלטת ונשרטת מסלעים משוננים, אור בוקע מקצה המנהרה.
בלי לחשוב, אני מפסיקה להיזהר מעקבות, רצה ופורצת אל מחוץ למנהרה.
מחזה מדהים נגלה לנגד עיניי, ואני קורסת על ברכיי באושר.
אני נמצאת על מדף של הר הנמצא בעמק פורח בעצים ופרחים!
השלווה מתחילה לעטוף אותי.
מולי זורמים בחוזקה עשרות מפלי מים שנזלו מהצוקים הקפואים של אלריה, אגם של מים הנראים מהזווית בה אני נמצאת כנקיים זורמים מתחתיי, עם גישה תלולה המגיעה אליו.
ברור לי שאני זקוקה למים ואולי גם לשטיפה קלה מהירה כדי להתנקות ולהתרענן.
מאז הטבקסי לא יצא לי להתענג ברחיצה קלה- ועברתי לא מעט מאז.
אבל אני לא מתכננת להיכנס לאגם עצמו ולהסתכן בכך שאלכד בזרימה שלו.
בנוסף, לא אסתכן בכך שיראו אותי מתרחצת, לכן אני מסתירה את החרב מתחת לבגדים החמים מאחורי שיח וצוללת עם בגדי הצוענייה לאזור של מים רדודים.
אייבש את הבגדים בשמש אחר כך.
בזמן שדגים חוגגים מסביבי עולה בי ההבנה שרק בקבר אנוח…
כאשר אני מוציאה את ראשי מהמים, אני משחקת קצת ומתענגת על רגע השלווה שניתן לי עד שזה נמאס.
מה היו היצורות האלו?
מה קווין עושה כאן?
מה פשר מזג האוויר המשתנה?
כיצד אציל את הנסיכה לוסי, במיוחד עכשיו כשאני נחשבת 'נמלטת'?
אני מגיעה לגדת הנהר בהחלטה שמגיעה לי מנוחה קלה, מתנגבת בעלי השיח הכי פחות קוצני שאני מוצאת ותוך סחיטת שיערי מתיישבת על האדמה כדי לשכב ולהתייבש.
אבל מייד כשאני יוצאת מהשיח, משהו אוחז בזרועותיי ומתחיל להטיס אותי באוויר באומרו בקול צווחני "שלום, ארוחת צוהריים!".
—
המשך יבוא בפרק 42
תגובות (0)