מבעד למשקפיים-פרק 7

-בפרק הקודם-
נשמעה צעקה עזה,אך קצת צרודה מעשן,מכיוון חדר המדרגות.
"קייט!"
זיהיתי את הקול. זה היה קולו של רובין.
-הפרק-
רצתי לכיוון חדר המדרגות,מתנשפת.
"רובין!" צרחתי בצרידות.
הגעתי לחדר המדרגות.
רובין ישב על המדרגה השנייה,ממוטט,ולאורך זרועו השמאלית הייתה כוויה חדה,שממנה יכולתי לראות את בשרו האדום.יכולתי ממש להרגיש את החום שנטף מבשרו.

התעוררתי במהירות.
הרגשתי את עגלי הזיעה שעל מצחי יורדים באיטיות לעפעפי.
עברתי עם ידי על הכרית,ולאחר מכן ליטפתי את שיערותיי.
הכרית הייתה ספוגת זיעה,ושיערי היה לח.
בעיניים עצומות הורדתי מזרועי את גומיית השיער שלי,וליפפתי אותה סביב שיערי לקוקו גבוה.
פקחתי את עיניי באיטיות.
ראיתי ששוב הייתי צמודה לקיר,מה שקורה בכל לילה שבו הסיוט הזה מופיע.
אני מתגלגלת מצד לצד במיטה,עד שלבסוף אני מגיעה לקיר תוך כדי שינה,וצורחת.
זה בדרך כלל החלק בחלום שבו אני מגלה את הכוויה של רובין.
החלום הזה,שמתחיל ממיץ תפוזים שנשפך,ממשיך בדריסה של לוקה,הכלב שהיה לי עד גיל 9, בשריפה,ונגמר בצרחה אחת גדולה,קורה בכל לילה.זה זיכרון עם עתיד שאני מצפה שיבוא.
ביום קריר אחד, לפני שבע שנים,עם מקרה של נזילת מיץ תפוזים,איבדתי את לוקה כשהוא נדרס.
באותו היום,פגשתי את רובין.
הוא עבר שם,בדרך לבית הספר,עם תיק גב לבן ושחור,בדיוק כמו שיש לו עכשיו,רק קצת יותר קטן.
זה היה עוד כשלמדתי בבית הספר היסודי,שצמוד לבית הספר התיכון.יש לשניהם אותה דרך.
הוא הסתכל מהצד,בפינת הרחוב,והתחבא מאחורי העץ הגדול והזקן.
יכולתי לראות אותו,אילו לא הייתי עסוקה כל-כך בלוקה.
אף וטרינרית לא עברה כמו בחלום,אז הוצאתי את היומן שלי.
היה רשום שם את המספר של אמא שלי,שדומה בדיוק לוטרינרית מהחלום,יש לה שיער בלונדיני,שאסוף בקליפס.
בדיוק כמו אמא.
התקשרתי אליה,ואמרתי לה שלוקה נדרס.
הדמעות החלו לחנוק אותי בגרוני.
היא אמרה לי שהיא בדרך חזרה,היא כבר תאסוף אותו למרפאה.
"אוקיי." אמרתי בצרידות.
"ביי,אוהבת".היא אמרה חלושות וניתקה.
הכנסתי את היומן שלי לילקוטי.
רובין יצא ממסתורו מאחורי העץ.
הוא שאל אותי מה קרה,כנראה בגלל שידע שלא ראיתי אותו,ואני,סיפרתי לו הכל.
הלכנו לבית הספר ביחד,והתחלנו לדבר.
למרבה הפתעתי,היו לנו הרבה נושאים משותפים ביחד.
גיליתי שהוא אוהב ללכת ליער,ולשבת על שפת בריכות הסלעים הקטנות שעל מצוקי הסלעים.
גם אני הייתי הולכת ליער הרבה,כדי להירגע בעיקר,אבל לא ידעתי על הבריכות.
הוא סיפר לי שהוא אוהב ללכת אל בריכות הסלעים,ולהשליך לשם אבנים קטנות.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה אף פעם לא העזתי לעלות לבד על מצוקי הסלעים.
רובין המשיך,ושאל אותי אם אני רוצה לבוא לשם.

"זה המקום הכי יפה ביער",לחשתי לו כשאני מסתכלת מהמצוק הגבוה ביותר על נוף היער.
דיברנו,צחקנו,וזרקנו אבנים אל תוך בריכות הסלעים.
כשהחלה השמש לשקוע,נכנסו לדבריו של רובין רגעים של שתיקה,שהיו עמוקים יותר מדיבורים.
טבלנו את רגלינו היחפות בבריכת הסלעים הקטנה ביותר,צופים בשמש השוקעת,המסנוורת את נעלינו המונחות על סלע שטוח.
ואת ההמשך,אני לא ממש זוכרת.
מאז הפכנו להיות החברים הכי טובים.וזהו.

התעוררתי מהזיכרון,שהיה נראה כאילו קרה אתמול.
אבל בעצם,הוא קרה היום בלילה,בתחילת החלום.
התגלגלתי אל הצד הנגדי לקיר,אל השידה שלי.
התיישבתי במיטה,והסתכלתי בשעון שעל השידה.
השעה הייתה 4:57 לפנות בוקר.
ואז נזכרתי,שבאותם סיוטים קודמים שלי-לרובין לא הייתה כוויה.