מסיבה גדולה שלי – פרק ג 31

31

רעידת אדמה

"נוסעים?" שאלתי והנפתי את כוס היין מהשולחן
"בטח שנוסעים" צהלה אלזה.
נקישת הכוסות זו בזו חתמה על העניין.
"מצטער מאד פראו אוואר, לא אוכל לאשר זאת" אמר מקס הענק.
"אני לא צריכה אישור ממך מקס" צחקה אלזה "אתה עובד אצלי"
מקס שקע לאחור נזוף, וחיפש ניחומים בכוס בירה צוננת.
"ראית את העיתון" ניסה שוב, "צופים שם רעידת אדמה"
"יהיה בסדר" הרגיעה אותו אלזה "סימון ישמור עלי"
מסע השורשים שלי לסלוניקי, העיר ממנה נקרעה משפחתי חמישים שנה לפני כן, החל במרצדס CL 500 החדישה של אלזה, הסירנה שפגשתי בחוף אגיאנה שבנקסוס, מטופלת בידי מקס הבלונדיני הענק. אם זה היה תלוי בו לא הייתי נוגע בה, ובטח לא בבנץ הנוצצת שלה, אבל זה לא היה תלוי בו. אלזה הבהירה לו זאת באופן נחרץ. בחוסר רצון העביר את ההגה לידי, לא לפני שהעניק לי קורס מזורז בנהיגה, בתפעול כיסא הגלגלים, ובהכרת ערכת התרופות שנדרשה לאלזה מדי יום. לפני צאתנו רכן אל חלון המכונית ודרש שאשבע לו שלא אותירה בגפה בשום מקרה. רק אחרי שעשיתי זאת התיק ידיו מהמכונית והתרחק, מבטו לא יכול היה להיות מודאג יותר.
לקח לי חצי שעה כדי להתחבר אל דופקה של הבנץ החייתית. נדמה היה שהיא ממש מדריכה אותי בדרך הנכונה לנהוג בה, כמו אישה אצילית שלא מצפה ממך לדעת הכול בסיבוב הראשון, ובלי מילים מסבירה מה היא צריכה. זו הייתה המכונית המושלמת ביותר בה נהגתי מימי, ואני רציתי להבין פעם אחת ולתמיד, ממישהי שמבינה בגרמנים, מה היה כל כך חשוב לעם שהמציא את המכונית הנהדרת הזו להשקיע את כל מרצו וכישרונו כדי להשמיד ששה מיליון מבני העם שהצמיח את אינשטיין ואת פרויד ואת פרום ואותי.
"זו הייתה תקופה ארורה" אמרה אלזה והתפרקדה בכיסא העור המשובח "כולנו יצאנו ממנה בשן ועין. העם של אינשטיין איבד ששה מיליון מבניו, והעם של המרצדס איבד ארבעה, ועוד מיליונים רבים שהוכחדו בגירושים שאחריה. מחצית משפחתי נעלמה בשנים הארורות ההן, גורלם של רבים, כמו ד"ר גרבין, אחיו הצעיר של אבי, לא נודע עד היום".
מזג האוויר הפך סגרירי ככל שהעפלנו בהר, טיפות ראשונות של גשם הכו בזגוגית החלון, ותוך דקות הפכו מבול כבד. הדרך הצרה הפכה מסוכנת אפילו לבנץ משוכללת, והכריחה אותנו לסטות אל כפר קטן בשוליה. כמה צריפים סחופי רוחות התגבבו מעלינו, אך נפש חיה לא נראתה בהם. המקום נראה נטוש. אלזה התלהבה מההרפתקה הלא צפויה, אני קצת פחות. לחצתי על מרכז ההגה וצפצופה הרם של המכונית התפשט בין הצריפים שוב ושוב ושוב כמו קריאת מצוקה של ספינה טובעת.
ראשונים הופיעו כמה כלבים קטנים שהביטו בנו בתימהון, אחריהם כמה ילדים, ולבסוף המבוגרים. – כפריים גרומים ומשופמים עטופים מעילי צמר כבדים. הכומר המקומי שהוזעק במיוחד היה היחיד שדיבר מעט אנגלית. לאחר שהריץ שליחים דחופים לכאן ולשם, פנה אלינו והציע, כיוון שהערב כבר נטה לרדת והגשם רק התחזק, שנמתין עד הבוקר לפני שנמשיך בדרכנו. הוא כבר דאג לארגן עבורנו מקום לינה, אצל משפחה מקומית שבצריפה נמצא חדר פנוי. נאלצתי להסכים עם אלזה, ההרפתקה הקטנה הזו שלנו רק הלכה והשתפרה.
הדבר הראשון שלכד את עיני כשקרבתי אל דלת הצריף בו עמדנו להתארח הייתה מזוזה קטנה שהוצמדה למשקוף. הדבר השני הייתה סבתא שלי, סבתא-נונה, שפתחה את הדלת במאור פנים והזמינה אותנו להכנס. זה היה בלתי אפשרי בעליל, אבל הן היו כה דומות עד שמבלי דעת פלטתי: "נונה?"
היא הייתה מופתעת:. אבלה אנ-אספניול, סניור?"
"סי, אבלה אנ-אספניול מאדם"
היא ספקה כפיה בשמחה: "אמן אמן, אסטה ג'ודיו?"
"סי, ג'ודיו דה לה יזראל מאדם" רציתי לחבק אותה." "בוייאן וינידו, קירידו" – ברוך הבא אמרה במאור פנים, ואל תוך הצריף צעקה: "איזאק, וון אקי" גבר כבד גוף הופיע בדלת לצידה, ואני ידעתי שככה היה נראה סבא שלי.
באותו לילה מצאתי את עצמי משוטט בעמק מוקף גבעות בו שכן בית הקברות היהודי של סלוניקי. שמיכת שלג עבה כיסתה את האדמה, השחיחה את צמרות העצים, רוח מקפיאה שרקה בין המצבות, ולמרות שמעולם לא ביקרתי שם, ידעתי בדיוק את מחוז חפצי: מבנה נטוש בשולי בית הקברות שחלק מגגו נותר עדין על כנו. סבא שלי הצטנף בפינה הרחוקה שלו, עטוף שמיכות מטונפות, קפוא למוות. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי למראהו הייתה כמה תשמח נונה שמצאתי אותו, וכבר חפזתי לעברו, "נונו סימון, אתה חי!" "איזו מיו" מלמלו שפתיו הקפואות ושתי דמעות צלולות חרצו את לחייו. ידעתי שזה חלום, החלום שלו, ושנשלחתי איליו מהעתיד כדי להמתיק מעט את רגע מותו. חיוך אחרון ניצת להרף בעיניו: "אל איג'ו דה מארי" הילד של מארי, אמא שלי, הוא ידע מי אני.
בבוקר נמוגו החלומות אל מקומם, ורק מילה אחת נותרה מהם, "אקרירה" שמובנה היה זר לי. כשבררתי עם מאדם סוסטיאל מארחתנו את פירושה נטלה מחברת ועט והדגימה כתיבה, הבנתי – סבי אמר "תכתוב" בלשון ציווי, כמו מטיל עלי אחריות לתעד משהו, אך לא היה לי מושג מהו הדבר.. מזג האוויר מחוץ לצריף נותר סגרירי וגשום, ומשפחת סוסטיאל לחצה עלינו להישאר עוד יום בחברתם, אך לי דחוף להגיע כבר לסלוניקי. הכביש המהיר אל העיר היה כמעט ריק, ורוב התנועה התנהלה במסלול הנגדי. תחנות הרדיו דיווחו על פעילות ססמוגרפית חריגה, והתריעו על רעידת אדמה מתקרבת. אלזה רצתה לוותר, לשוב בהזדמנות אחרת, מתאימה יותר, אך אני כבר נשלטתי על ידי מישהו אחר, שהשתכן בגופי וכפה עלי להמשיך למרות הסכנה.
המצודה העגולה בכניסה לנמל סלוניקי הייתה מוכרת כמו נצרבה בזכרון הגנים שלי, וכמותה הדרך שהובילה ממנה אל ככר החירות במרכז העיר. עצרתי את הבנץ בשוליה, והנחתי ליישות שהתקננה בי לספר לאלזה על אותו יום קיץ לוהט, ב 11 ליולי של שנת 1943, בו ריכזו בני עמה חמש עשרה אלף מבני עמי אל הכיכר הזו, ובאיומי מכונות ירייה התעללו בהם משך יום תמים. מי שתש כוחו, מי שהתעלף בשמש, מי שהעיז לא למלא את הפקודות כלשונן, – נורה ככלב. השנים אולי שטפו את הדם, אך הד פקודות ה "שנל" וקללות ה"יודא שווין" מהדהדות באוויר לנצח, לנצח נצחים.
היישות שהשתלטה עלי הכניסה את הבנץ למהלך, "בואי נמשיך" נבחה אל אלזה שהצטנפה מבוהלת במושב העור שלידי, "הנה שכונת הברון הירש, שמעת עליו פעם? הוא היה יהודי, חצי מהעיר הזו הייתה יהודית עד שניקיתם אותה, אומרים שבסלונקי אפילו האבנים דברו פעם ספניולית. הנה תחנת הרכבת מיי ליבלין, את רואה? מכאן הוצאתם תוך חצי שנה שלושים משלוחים אנושיים ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה 48,674 בני אדם, יום-טוב יאקואל, סולומון עוזיאל, יצחק אנג'ל סאבי פילוסוף, אברהם לוי, שם-טוב אלאלוף, אלברט פרנסיס, סמי ארדיטי, – את בטח לא מכירה איש מהשמות הללו, אבל אולי את מזהה מישהו מלובשי המדים שדוחסים אותם אל קרונות הבקר, הביטי, – היידריך, ויסליצני, ברונר, גרבינג, טאקאש, זיטא, ברולר, כולם בני עמך ליבלין, הילדים של השכנה ממול, של החנווני, של נהג האוטובוס, הילדים איתם שיחק אבא שלך כדורגל אחרי הלימודים, החברה שלו.
פניה של אלזה היו אפורים כשמיים שנמתחו מעל, ומעיניה ניבטה האימה. החניתי את הבנץ מול בניין הקהילה היהודית, הותרתי אותה במכונית, ומיהרתי במעלה המדרגות אל קומת המשרדים. רוב העובדים העדיפו לוותר על יום העבודה מפחד רעידת האדמה, והיחיד שנותר לאייש אותם היה זקן בשם ז'אקו, אוד עשן מאושוויץ. איש חזק, שכבר ראה הכול, ויכל למוות, ולא חשש מכלום, בטח לא מאזהרות על רעידות אדמה. הוא הוביל אותי לחדר הספרים של הקהילה, מקום בו אוחסנו כל המסמכים בהם קטלגו הגרמנים בדייקנותם האופיינית את 2.800 השמות שהכיל כל טרנספורט שיצא מרציף הברון הירש אל הרציף בטרבלינקה בין מרץ לאוגוסט של שנת 43, חצי השנה בה נמחקה הקהילה היהודית בסלוניקי מעל פני האדמה.
את סבי מצאתי בטרנספורט האחרון, זה של ה 11 באוגוסט, בשורה 1611 בכתב יד מהוקצע שכבר הטשטש מפגעי הזמן – "סימון פילו לוס מרגרנוס" זה היה הסימן. "כי היו הרבה משפחות פילו בסלוניקי", סיפרה לי סבתא-נונה, "אבל רק אנחנו היינו לוס מרגרנוס" לא יכולה הייתה להיות כאן טעות. הנחתי את אצבעי על השורה בה נגזר שמו למוות, כמו הייתה זו הרשימה עליה לא חותם אלוהים ביום כיפורים. עמוק בתוכי התגבשו מילים מעצמן, נדחסו דחופות אל גרוני: "יתגדל וישתבח שמה רבא". רכנתי אל הדף המצהיב, נשקתי לשורה ה 1611 ובלי משים חלפה עיני על שמו של קצין המטה שחתם על הטרנספורט: ד"ר גרבין אוואר, קצין מטה במנהלת איזור סלונקי.
"לילה וערפל" היה שם הקוד להשמדה השיטתית של יהדות יוון על ידי גרמניה הנאצית.יכול להיות שהגה אותו הד"ר גרבין אוואר, קצין המטה המסור של האס דה בסלוניקי, הדוד של אלזה, זה שגורלו לא נודע. הנה נודע הוא. שעטתי במורד המדרגות, קרעתי את דלת המכונית ונחתתי במושב הנהג. עיניה של אלזה נפערו באימה: "סימון ווס וולן זי?" הפחד השיבה לשפת עמה. דחפתי את צילום דף הטרנספורט אל פניה. ידיה רעדו עת ניסתה לייצב עיניה על הדף בו הופיעו יחד שמות בני משפחתנו. "מה זה?"
"זה דף של טרנספוטן ליבלין" אמרתי והחלקתי את הבנץ אל הדרך. הנחתי לה לדהור כסוס היודע את מחוז חפצו. "טרנספורטן בקו ישיר סלוניקי-טרבלינקה, והוא חתום על ידי הדוד שלך, זה שעקבותיו לא נודעו" בתיה האחרונים של סלוניקי נותרו מאחור
"ד"ר גרבין שלח אנשים לטרבלינקה?" היא התקשתה להפנים את החדשות הבנץ טיפסה בדרך שהתפתלה בין הגבעות מחוץ לעיר
"כן פרוליין אוואר, מאתיים חתיכות הוא דחס בכל קרון של בהמות, חלקם מת עוד בדרך"
לא טרחתי לציין שסבי היה אחד מהם, כי מה זה משנה? כל אחד מ 48,674 היהודים ששלח הדוד שלה למוות היה סבא של מישהו כמוני, וזו הייתה זכות גדולה להיפרע מבת משפחתו בשם כולם. בלמתי את המכונית על שפת מצוק שהשקיף על העמק בו שכן פעם בית הקברות היהודי, ופתחתי את הדלת שלצד מושבה "צאי"
"סימון ליבלין, אל תשתגע"
ידי נלפתה בשערה וגררה אותה אל מחוץ למכונית. זעקות האימה שלה נבלעו ברעם עמום שהחל מתגלגל מן העמק. ידיה נלפתו בי בייאוש, רגליה המתות נגררו אחריה, מותירות שני שבילים ברורים באדמה. הרעם המתגלגל הלך וקרב, אוסף אליו הכול. להקות ציפורים מבוהלות התרוממו בבת אחת מכל העצים, יבבות מיוסרות של צופרי אזעקה ניסרו מרחוק כשאצבעותיי נלפתו בצווארה והחלו לוחצות אותו ביניהן.
רעידת האדמה הכתה בנו באחת, זיעזעה את האדמה תחת רגלינו. קווים עקמומיים דהרו לאורך העמק, חורצים את האדמה, וסלעי ענק ניתקו מן המצוק והחלו מתדרדרים לעברנו. כמו בובות סמרטוטים חסרות כוח התנגדות הוטחנו אל סלע גדול והשחור מילא הכול.
כשהתעוררתי אור היום כבר נאסף, והאדמה הייתה יציבה שוב. כל גופי דאב עלי. בקושי רב התרוממתי שוב לעמידה, וברגליים כושלות התחלתי עושה דרכי במורד הכביש. מפר את השבועה שנתתי למקס הבלונדיני לפני שיצאנו לדרך.