מסיבה גדולה שלי – פרק ב 24 – 25 סוף פרק ב

24

סוף אהבה ראשונה

ההצלחה שלי עם אמילי הפכה אותי סופית לאורח רצוי בבית מדין, וערב אחד, אחרי כמה בקבוקי יין אדום, עלה אפילו הרעיון שאשאר עמה, לסיבוב נוסף של חיים משותפים. נזכרנו אז יחד בסיבוב הראשון: מהנקודה הראשונה תחנה המרכזית בתל אביב, השנייה בית מלון זול, שורץ פשפשים וזונות בשיפולי רחוב הירקון. כל הלילה לא הצלחנו לעצום עין מהרעש שהקימו הזונות ולקוחותיהן.. עם שחר נמלטנו משם והתמקמנו על חוף הים הסמוך, מוקפים במעט מטלטלנו, אבודים בלב החול הלבן. אף אחד בכל העולם הזה לא חיכה לנו, לא היה שום מקום אליו יכולנו ללכת.
חוסר הברירה הרים אותנו לבסוף מן החול הלבן עד לקיוסק שמכר עיתונים. במדור החדרים להשכרה היו כמה הצעות, ולאחר יום של כיתות רגליים נמצא חדר שענה ליכולתינו הדלות. בבוקר שלמחרת כבר הנצו חיוכים ראשונים על פנינו. נדמה היה שהסערה חלפה ושרדנו אותה איכשהו. מדין מצאה עבודה בחנות תקליטים, אני נרשמתי לאחד מאותם בתי ספר אקסטרניים שהבטיחו בגרות אינסטנט תוך שנה, החברים הישנים מהשכונה שבו אל חיי, ונוספו אליהם המון אחרים,. לכאורה הכול עבד כמו שקווינו שיעבוד, הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר.
אבל איזה חוסר שקט החל רוחש תחת רגלינו, שני ילדים בני שבע עשרה חוזרים מיום עבודה ולימודים לחדר דל, הרוסים מעייפות וטרדות, עד שאפילו לעשות אהבה כבר לא היינו מוצאים כוח. תוך חצי שנה הפכה עובדת היותנו יחד לדבר הברור, הבטוח, היחיד, והשגרתי ביותר שיכול להיות. כשהייתי עולה במדרגות אל הדירה כבר לא היה מתרונן לבי כפי שהיה בשבועות הראשונים, וכשהיינו נפגשים אחרי יום בו לא התראינו היו החיבוקים רפים יותר, כמו איבדו משהו מהתחושה שהייתה בהם פעם.
זו הייתה תחילת הסוף, אך לנו לא היה מושג על כך, זו הייתה אהבה ראשונה של שנינו, ואף אחד מאיתנו לא הכיר עדיין את הפליאה על כך שהיא נעלמת פתאום, או את יכולת ההפנמה שלא תמשך לעד. התחושה היחידה שיכולנו להבין הייתה אכזבה, והיא הולידה האשמות, ומריבות, ודמעות ודלתות נטרקות לעד. יום אחד נעלמתי ולא שבתי שלושה ימים, שבוע אחר כך גוייסתי לצה"ל בגיוס מיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים.
נפרדנו.

25

קלוז'ר

בחופשה הראשונה שלי, נואש למעט חום ורכות, שבתי לחדר בו הותרתי את מדין רק בכדי לגלות שעזבה אותו ועברה להתגורר בקומונה היפית בראש פינה, סוף העולם באותם ימים, סוף העולם גם בלבי. מדין תמיד הייתה שם בשבילי, והידיעה שהיא כבר לא הייתה מבהילה. המדבר הצחיח בו בוססתי בנעלי הצבא הכבדות סגר עלי מכל עבר, מייבש את העתודות האחרונות של שפיותי.
מפקדת הגדוד בו הוצבתי מוקמה בפאתי כפר ערבי, לא רחוק מהעיר רמאללה. חלקו אותה איתי כשלושים איש, רובם אנשי מפקדה – אפסנאים, נשקים, נהגים, וגם כמה בנות, אחת קשרית כמוני. שמה היה עדנה, היא שרתה בגדוד כבר חצי שנה, ושימשה לי כחונכת בימי הראשונים. השעות הארוכות שהעברנו בחדר הקשר האפלולי קירבו בינינו. במהלכן הסבירה לי עדנה מושג שעוד לא הכרתי: "קלוז´ר" או "סגיר" בעברית, – זיון פרידה שאחריו אפשר להתנקות ולהתחיל שוב מחדש.
בוקר חורפי במיוחד עזבתי את הבסיס ללא אישור, ולמרות כל האיסורים עליתי על רכב ערבי שעצר לידי המושטת. עד שהגעתי לראש פינה השוממת כבר ירד הערב. עצרתי רכב מזדמן ובררתי איתו את הדרך אל אותו "המלון" בו התגוררה הקומונה. מדי הספוגים והופעתי המכמירה זיכו אותי בטרמפ עד שביל אבנים מתפתל שנעלם בענן. הטיפוס בשביל התלןל היה מפרך, וכשכבר התחלתי לחשוש שאין דבר בסופו השתרטט מתוך הערפל בניין שחור שנדמה כטירת בלהות. בקומה העליונה שלו דלק אור חוור. קרבתי את כפות ידי הקפואות אל פי ובשארית כוחותיי צעקתי את שמה שוב ושוב ושוב עד שדלת העץ הגדולה בקומת הכניסה נפתחה מעט, ופניה המוכרים הביטו בי מעברה השני בהפתעה: "אתה?"
ה"מלון" היה הבניין הכי גבוה בראש פינה העתיקה. בתחילת שנות השבעים גילתה אותו קבוצת פריקים חסרי בית והתיישבה בו. עם הזמן שופצו שתי הקומות העליונות והפכו לכמה חדרי מגורים וחלל גדול, מרופד שטיחים ומלא כריות, ששימש כמקום התכנסות ואכילה. הוא נראה בעיניי מרשים ביותר בפעם הראשונה שהובלתי אליו, כמו מקדש. המון נרות האירו את כתליו, ובמרכזו ניצב אח מאולתר מחבית ברזל גדולה. מדין הושיבה אותי בסמוך לו ומיהרה להטמין בידי כוס תה מהביל. כשהתיישבה לצידי, מחייכת את חיוכה המוכר, החל להפשיר גם לבי.
רציתי לומר לה כל כך הרבה דברים, אך כולם נבלו בפי כשנכנס פתאום לחדר גבר תמיד ששערו הארוך נאסף בקוקו מדויק. מדין ניתרה ממקומה וקידמה אותו בחיבוק אוהב, אותו חיבוק בו הייתה מקדמת אותי פעם. המראה הכה בי ישר בפרצוף והדם קפא בעורקי. רציתי קלוז´ר וקבלתי אחד – היא הייתה כבר מאוהבת במישהו אחר, ומאושרת איתו כפי שהייתה איתי כשעוד היינו מאושרים.
הסערה בחוץ לא נרגעה כשיצאתי אליה שוב, כושל במורד שביל האבנים בחזרה אל הכביש הראשי. לגשם היה טעם מלוח ובכלל לא היה לי איכפת להידרס תחת גלגלי אחת המשאיות שחלפו בשעטה על פני, מתיזות עלי שובלי מים מהכביש הרטוב. כשעצרה לי אחת מהן, אחרי נצח של המתנה, טיפסתי בכבדות לקבינה, והתמוטטתי על המושב. הנהג שחמל על החייל האומלל שהייתי, כיבד אותי בכוס קפה חם וניסה לדובב אותי מעט, אבל אני רק הבטתי בפסים הלבנים שנבלעו תחת גלגלי המשאית ושתקתי.
עדנה הייתה בחדר הקשר, ערה לגמרי, ומבט אחד שלה בי הבהיר לה את כל שעברתי מאז נעלמתי ל´קלוז´ר´ שלי. בלי מילים הוליכה אותי אל חדרי, קילפה ממני את בגדי הרטובים, השכיבה אותי במיטה, כיבתה את האור ודקה אחר כך גלש גופה הגמיש ונצמד לגופי תחת השמיכה, יונק בחומו את רעדיי. כשנפגשו שפתינו לראשונה עלתה במוחי תמונה של מדין מחובקת בזרועות אהובה החדש וסירבה להתפוגג משם גם כשנסחפתי עם עדנה למחול חושים משכר. במעומעם חשתי בירכיה שעלו לקראתי מתערבבות בתמונות פניה של מדין, וידעתי שכל סגיר הוא גם פתיח של סיפור חדש. נרדמתי מפויס, מחובק בזרועותיה של מדין, ובבוקר התעוררתי אל זרועותיה של עדנה. מבעד לחלון החדר נגלה מחזה מרהיב: שמלה צחה של שלג כיסתה משך הלילה את הבסיס, מעלימה ברכותה הלבנה את כל אפוריותו, כמו הייתה יום חג.

סוף פרק ב