מסיבה גדולה שלי – פרק ב 21 -22 – 23

21

מדין, אהובתי הראשונה,

מתגוררת כיום בלונג איילנד, פרוור די יוקרתי של העיר ניו יורק, שמורכב באופן בסיסי מקילומטרים על קילומטרים של בתים פרטיים עם מדשאות וחצרות אחוריות. חלק מהשכונות בה הן שכונות סגורות, ממש כמו קיבוץ, עם שומר בכניסה, עם שרות מוניות שמגיע חצי שעה אחרי שהזמנת בגלל שהכל כאן כל כך גדול, עם שתי מכוניות בכל חניה, עם סופרמרקטים ומרכזים מסחריים ענקים, לפחות רבע שעה הליכה ברגל, ובלי אף מכולת ליד הבית. אבל פעם בשעתיים, על השעון, עובר בכל השכונות אוטו גלידה עם מנגינה. התאומות לא מפסידות הזדמנות לפגוש בו.
עכשיו שעת אחר צהריים של תחילת ספטמבר. מדין וקימברלי כלתה ההריונית יושבות על הנדנדה במרפסת האחורית של הבית וצופות בתאומות המשתובבות על הדשא. מן החצר הסמוכה מסתננת כלבת ´גולדן רטריור´ זהובה, מכשכשת בזנבה בהתלהבות, בטנה שמנה. גם היא בהיריון. אמילי מנשקת ומחבקת אותה, קימברלי גוערת בה בשפה רפה, אמילי עושה פרצוף נעלב ומתרחקת בכיוון בית העץ שלה, אני קם ממושבי ויוצא אחריה.
הסבתא שלה ואני עברנו כברת דרך ארוכה, למעשה, היא היתה הסיבה שבעטייה הועפתי מהפנימיה, כפי שניבאה אמי, שהגיעה בוקר אחד במפתיע בבית הספר כדי לקבל דין וחשבון על מעמדי כתלמיד במוסד, או מדויק יותר, על סיומו המתקרב, עקב ההתעקשות של מדין ושלי לחיות כזוג בחדר אחד,. "הפישרית הקטנה הזו תחזור לארצות הברית שלה בעוד חודש!" היא צווחה עלי בחדר הפנימייה שלא הכיר עדיין את מנעד הקול הזה שלה, "ואתה תמצא את עצמך לבדך ברחוב! וכשזה יקרה", קולה ירד בטון שלם בכדי להעצים את האיום, "אל תבוא אלי שאציל אותך!"
היא צדקה רק בחלק מנבואתה אמא שלי – מדין ואני אכן נזרקנו מבית הספר, אך ה"פישרית הקטנה" כפי שכינתה אותה לא עזבה אותי ושבה לארצות הברית, בעיקר משום שלא היה לה כל כך לאן. וכך קרה שביום הראשון שביום הסיום שנת הלימודים, כשכל הילדים נסעו הביתה לחפשת קייץ , נסענו מדין ואני אל החיים.

22

מישיוני

בנסיעות לחו"ל אני מעדיף לעטות את גלימת הנזיר הכתומה של מינזר הזן מיושיני ביפאן בו עשיתי כמה שנים, ולגלח את שערי עד לקרקפת כמנהג הנזירים שם. לאלפסי הסברתי שעניין זה מזרז ומקל על התהליכים הביורוקרטים בשדות תעופה, אך למעשה הגלימה הכתומה מפלטרת עבורי מעט מלהג העולם ומותרה אותו מחוץ לי.
כך גם פגשה אותי מדין, כמעט ארבעים שנים אחר שנפרדנו, בלבוש הנזיר שלי. הוא מאד מצא חן בעיניה, אך מצא חן הרבה יותר בעיניה של אמילי, אחת מנכדותיה התאומות, יפהיפיה בת חמש שהחליטה למחרת הופעתי המחודשת בחיי סבתה להמיר את תלתליה הזהובים בקרחת נוצצת.. לא עזרו מחאותיהם של הוריה, ושל סבתא מדין, לא עזרו האיומים שזה יהיה מכוער, ושילדים עם קרחות תמיד מתקשרים לגידולים סרטניים לא עלינו, לא עזרו אפילו הפיתויים במתנות ממעלה רשימת המתנות הנחשקות ביותר, שום דבר לא עבד. הילדה החליטה שהיא רוצה קרחת, ואף איימה שתגזור בעצמה את שערה, אם לא תהיה לה ברירה. אחרי שכלו הקיצין, וכמחולל הבלאגן, נשלחתי גם אני איליה לנסות ולבטל את רוע הגזירה.
בית העץ שבנה בנה של מדין לבנותיו על עץ אלון בחצר הבית נלקח ישר מחלומות הילדות שלי. לא מפואר מדי, אבל בהחלט מושקע ומלא אפשרויות. רצפת העץ כוסתה בשטיח ישן, ולאורך קיר העץ סודרו ספסלי ישיבה קטנים. דרך חרכי הצצה אפשר להביט לכל כיוון מבלי להתגלות כלל, וגולת הכותרת – דלת נוספת, בגג העץ, וסולם חבלים קטן שאיפשר טיפוס אל המרפסת, גבוה מעל הבית. שם מצאתי את הקטנה, שקועה בהרהורים נוגים על הורים עקשניים
"שלחו אותך לשכנע אותי לא לעשות קרחת?"
"זה כל כך שקוף?"
"אתה היחיד שעוד לא שלחו"
"נו, ומה?"
"חבל על הזמן שלך"
"האמת, לי זה לא כל כך איכפת"
בין הענפים מיהרו סנאים אפורים לדרכם, ואמילי סיפרה שלא פעם הם מבקרים בבית העץ ומחטטים בדברים, אבל את הממתקים שהיא מחביאה כאן אינם יכולים לקחת שכן היא סוגרת אותו בתיבת עץ עם מנעול. הבטתי סביבי, בוחן את הצמרות סביבנו, וכדרך אגב אמרתי שאני מוכן להתערב על כך שבעצים הללו מסתתרים כמה לפרקונים לפחות.
"לפרקונים?" אוזניה הזדקפו בסקרנות. "מה זה לפריקונים?"
"אופס, לא הייתי צריך לדבר על זה"
"למה לא?" היא פסעה מרצון למלכודת שטמנתי לה
"כי זה סוד, וסוד שמגלים אותו,
"הוא כבר לא סוד" גם אמילי הכירה את הסלוגן הזה. אך זה היה מאוחר מדי, תקפתי בכלים הכבדים ביותר:
"אבל לך אני מוכן לגלות אותו"
"באמת?"
"בתנאי"
"באיזה תנאי?"
"שתוותרי על התספורת לבינתיים"
"רק לבינתיים?"
"לפחות לבינתיים"
היא הרהרה רגע ארוך ואז פנתה והושיטה את ידה
מיהרתי ללחוץ את היד המושטת

23

הלפריקונים

"אינך יודעת מיהם הלפריקונים? אם כך כדאי שאספר לך על האנשים הקטנים, לפני שתיתקלי בלפריקון ולא תדעי עם מי את מדברת, ותכני אותו בטעות גמד, כי הזעם שלהם עלול להיות איום, והם יכולים לקרוא לכל אנשי הפיות לנקום. אבל באירלנד במקום שמכבדים אותם כיאות, הם לא מטרידים אף אחד, ואף אחד לא מטריד אותם. הם מוצאים מקום נעים ומשתקעים שם כדי לעסוק במשלח היד שלהם כסנדלרים. אבל לא בקבוצה כי הלפרקון הוא יצור בודד, אלא אחד במקום אחד, אחר במקום אחר, וכן הלאה, עד שאם שומעים מספיק אגדות אפשר לחשוב שתמצא אחד ליד כל נחל, ואחד ליד כל אבן, בכל רחבי הארץ. יודעים שהוא שם על פי נקישות הפטיש שלו על הסוליה ועל העקב של הנעל. ואז אם מתגנבים בשקט גמור, כמו זחל, אפשר לתפוש אותו לא מוכן. יש כאלה שאומרים שאפשר לתפוש אותו בזרוע או בפרק היד, אבל בדרך כלל יש הסכמה כללית, שאם נועצים בו מבט זה מספיק כדי לתפוס אותו. הוא יתחנן בפניך שתשחררי אותו, אבל את חייבת לסרב. הוא יבטיח לך כל מה שתרצי, אבל יש לו מוניטין של שקרן , ואסור לך להאמין לו. הוא יאיים באיזה שהוא אסון גדול, אבל הוא לא מסוגל להזיק לך, לכן את יכולה לזלזל באיומי הסרק שלו. בסופו של דבר הוא יאלץ לקנות את חירותו באוצר שהסתיר במקום חבוי ובטוח בסביבה. ועוד איזה אוצר. אולי כד זהב, לא כד מרשים במיוחד בעיני מי שלא מבין, אבל הוא עשוי בערמה לפרקונית אדירה – אין לו תחתית, לכן תוכלי להוציא ממנו זהב עד סוף חייך, ותמיד יהיה עוד. את כל זה הוא ייתן רק כדי להשתחרר, הוא לא כל כך אוהב חברה. הוא יצור שמתבודד בכל מחיר. אבל גם יצור בעל עורמה מפחידה, עד כדי כך שהוא גובר בפיקחות שלו על כל אלה שלוכדים אותו, על ידי כך שהוא מסיח את תשומת ליבם. ואם האחיזה שלך נחלשת, או אם את מביטה הצידה, הוא נעלם מיד, ואת לא התעשרת, פרט לכך שזכית בסיפור הרפתקה שתוכלי לספר לילדיך."