מסיבה גדולה שלי פרק ב 14 – 15

פרק ב

14

בן ארבע עשרה עזבתי את בית הוריי שלא על מנת לשוב אליו. עזבתיו כמי שנגזרה עליו גלות. כשנפרדתי מילדי השכנים בכיתי והרגשתי מנודה, כמו שניסיתי להתאבד ושולחים אותי למוסד סגור או משהו. אבי דאג להשכים את כולנו הרבה יותר מוקדם מהדרוש, אמי התרוצצה פה ושם חסרת מנוחה, ומתוך חרדת האיחורים שלה הגענו לתחנה המרכזית בתל אביב זמן רב לפני מועד הנסיעה. חסר סבלנות חיכיתי שיצא כבר האוטובוס לדרכו ויותיר גם את אבי וגם את אמי הבוכייה על רציפי עברי.
קו 831 מתל אביב לטבריה הוא הקו היחיד שעוצר בתחנת בית הספר, וגם זה לא בכל תנאי. צריך לצלצל בפעמון לפני שהוא מתחיל לגלוש במורד שבין כפר תבור לבית קשת, אחרת לא יצליח הנהג לבלום את בהמת המתכת השועטת אלא כמה מאות מטרים אחרי תחנת בית הספר שניצבה ממש באמצע הירידה. בכל הנסיעות הרבות שלי על הקו הזה בארבע השנים הבאות כבר ידעתי את הנוהל, אך בפעם הראשונה הזו נאלצתי לשלם ברגליים, ולגרור את מטלטלי כל הדרך חזרה עד הכניסה. האוטובוס נעצר מרחק רב אחר התחנה והקיא מתוכו אותי וילד נוסף, נבוך ועמוס במטלטלים כמותי. נהם מנועו התפוגג כשנעלם בעיקול, והשקט מיהר לכסות שוב על ממלכתו. אפשר היה לשמוע בתוכו ציוץ של ציפור לא רחוקה, טרטור חלוש של טרקטור לא נראה, וצקצוק ממטרות מקו שהשקה את המטע לצידו נעזבנו.
"נראה לי שאכלנו אותה חזק" אמרתי בעיקר כדי לשבור את השקט
"חזק ביותר" הסכים איתי שותפי לצרה
"תלמיד חדש?" שאלתי
"חדש מהקופסא" אמר והבזיק לעברי חיוך ממיס.
"גם אני" אמרתי בהקלה "ט 2"
"אז אנחנו באותה כיתה"
"אני רמי" אמרתי והושטתי יד ללחיצה "מתל-אביב"
"ואני עלי" חייך ולחץ את ידי "מדבוריה"

15 שונרע

אמת היא שלא הייתם יכולים לקרוא את כל הסיפורים הללו, שלא היו נולדים בכלל, אם לא אלפסי וצוות התחקירנים שהעמיד כדי לשחזר את חיי. יום אחד הופיעו במעוני שלושה מהם, וכשפתחו את ארגזי הארכיונים שבבוידם זרחו עיניהם כמו גילו אוצר. כמה ימים אחר כך הוזמנתי למשרדם ומצאתי אותם טובעים בזכרונותיי.
התחקירנית הראשית ביקשה תקציר, מעין סינופסיס של חיי, ואלפסי קפץ על הרעיון, ומתוך שהוא חובב המילה הכתובה, גם איתר מיד את המקום המתאים לאיכסון מידע כזה "שונרע" – פורום קטן לכתיבה יוצרת באינטרנט בו פרסם מדי זמן, תחת ניק אנונימי, שירים שכתב בסתר. עוד באותו היום דאג לרשום אותי כחבר בפורום תחת שם-עט שהמציא עבורי: רמי-מי?. בשם הזה הכירוני מאז חברי הוירטואלים החדשים מהפורום.
אלפסי, מאיר אלפסי בשמו המלא, אל´ בכינויו האינטרנטי הוא גבר ממוצע קומה בשנות הארבעים המאוחרות שלו. הוא שירת במשטרת ישראל כקצין במחלקת החקירות, ולאחר שהשתחרר פתח לעצמו משרד חקירות קטן אך איכותי, ועם הזמן צבר גם מוניטין וגם לא מעט נכסים. ליכטמן המליץ עליו בכול פה, והוא ידע על מה הוא מדבר. אני יודע שהוא גוזר קופונים על קבלות של ספקי מישנה, ומעגל פינות למעלה בכל חריגה חדשה בתקציב שהוא מגיש, אבל זה שווה לי, אני בוטח בו, ובחודשים שעשינו יחד גם למדתי לאהוב את החוקר המשורר הזה שנילווה לכל הנסיעות שביצעתי לצורך חלוקת ההזמנות.
הנסיעה הראשונה שלנו יחד הייתה אל חווה, האישה שזכתה בבתוליי. אלפסי איתר אותה במושב קטן בגליל התחתון, לא רחוק מבית הספר בו נפגשנו, אם לשבעה וסבתא לששה נוספים. ליד הכניסה לכפר הערבי דבוריה, כמה קילומטרים לפני הכפר שבה התגוררה עכשיו, נאלצנו לעצור מול עדר כבשים שחצה הכביש. ניחוח חם וריחני מילא את נחירי, מוכר כמו מעבר לזמן.
"תכנס רגע לכפר" ביקשתי מאלפסי פתאום
“לדבוריה?" מה יש לך לחפש שם?
"עשר דקות ואנחנו ממשיכים"