מסיבה גדולה שלי פרק א – 9 -10

9 – אתמולי

לעת ערב, כששערותיה הכחולות של ימאנז´ה בים שמולי הופכות מחלפות זהב, מופיע אלפסי על המרפסת, מנופף בדף נייר. "בשורות טובות!" הוא מכריז ומפקיד בידי אישור הרשמה על שם לילי אסור, אישור שכבר נואשנו מלקוות שיגיע. אכן בשורות טובות. היא האורחת האחרונה שחסרה לנו ברשימה, ומרגע שנוספה אליה הושלמה. מבצע האיתור בו עסק משרד ´אלפסי חקירות בינלאומיות´ בחצי השנה האחרונה הגיע אל סיומו המוצלח, ואני חייב להודות שהם עשו עבודה טובה החבר´ה הללו, לא הותירו אבן על אבן, לא פסחו על כלום. בדרכם העקשנית הגיעו עד הנידחות שבמאורות חיי, ואיתרו פחות או יותר את כל הנשים איתן הייתי, על מנת להפקיד בידיהן את ההזמנה למסיבת הסיום וחבילת הנילווים לה: כרטיסיי טיסה לברזיל, אירוח של שבוע באחד האתרים הנחשקים בעולם, והזדמנות בלתי חוזרת ליטול חלק בקרנבל המסורתי של העיר סאלבדור דה בהאייה, הקרניבל הטוב בברזיל כולה. כל ההוצאות, מיותר לומר, כוסו מראש על ידי.

10 – ילד אסור ילד מותר

"אני כותב כדי לשוטט בתוכי" כתב פעם הסופר הצרפתי אנרי מושו,, אני כותב כדי לשוטט בעברי ולהעלותו שוב מנבכי זכרוני כל שאוכל להביט בו שוב, בעיני של היום, ולבחון האם באמת היה כה גדול או שמא אני הייתי קטן. אתם בטח מכירים את זה: אתם מגיעים לאיזה מקום שהרשים אתכם בגודלו כשהייתם ילדים, כולכם נרגשים לקראת אותה תחושה נושנה, ומשתוממים לגלות שהמקום הענק מזיכרונכם הוא למעשה איזה מחסן מוזנח. אתם בודקים שוב כדי להיות בטוחים שאין טעות, ואין טעות. המקום הוא אותו מקום, אולי טיפה יותר ישן, אבל לא יותר קטן ולא יותר מחסן. זה לא הוא שהשתנה, אלא אתם, המביטים בו. זה השינוי היחיד עליו ניתן להעיד, וזה מה שאני מנסה לעשות כשאני מביט עין בעין בדברים ששימשו כקטליזטורים או מסוטים לבחירות שעשיתי בילדותי. ההחלטה שלי לעזוב את בית הורי למשל, הייתה החלטה שלקחתי בגלל תחושת האובדן שחשתי כשאיבדתי בעיני עצמי את אהבתה של אמי, תחושה מוטעת, כפי שהוכיחו החיים.
כל הבלאגן הגדול הזה התחיל במסיבת בר המצווה שלי, שנחגגה ברוב עם רחוק מהשכונה, באולם אירועים נוצץ במרכז העיר. אבי היה אז בן 38, והיו לו את כל הסיבות להרגיש נפלא עם עצמו ביום בו פטר עצמו מעונשי. החיים מעולם לא נראו כה טוב, וגם הוא, מהודר כולו בחליפה אופנתית ומחייך את חיוך הג´יימס דין שלו לכל עבר. אך אם הוא קרן, אמי היפה זהרה ממש. חודשים ארוכים נמשכו ההכנות לרגע הזה, והן כללו המון שמלות שנבחנו ונדחו עד שנמצאה האחת והיחידה. שמלה כהה, ארוכה, שמחשופה הנדיב העניק יותר מרמז על זוג שדיה הצחים והעמק ביניהם. תזמורת ריקודים בניצוחו של אקורדיוניסט רומני גדל גוף ניגנה ואלס, טנגו, פסדובלה וצ´ה צ´ה צ´ה, האלכוהול נשפך כמיים, הלילה היה צעיר, וגם הם, ומסיבת בר המצווה שלי הייתה סיבה מצוינת להשתוללות הגונה. אמי כיכבה על רחבת הריקודים. פעם בזרועות אבי, פעם בזרועות גבר אחר.
לי, חתן השמחה, אושר להזמין רק קומץ מחברי, ורבות התלבטנו רמי בן דוד ואני עד שהורכבה רשימת המוזמנים. היא כללה בעיקר מוזמנות, ובריקודים כולן עמדו בתור לרקוד עם בעל השמחה. שהחלה התזמורת לנגן את "מלאך מיוחד" של בובי וינטון הגיע בדיוק תורה של ויקי, בעלת החזה המפואר, וכבר נצמדתי אליה, כשהופיעה פתאום אמי, זוהרת וגדולה מעל חבורת הילדים שסביבי. "מלאך מיוחד" היה השיר האהוב עליה, שכן כיכב במצעדים באותה שנה בה נולדתי, והפך עקב כך לכינוי החיבה שלי אצלה. היא שרפה את ויקי בחיוך זוהר, אחזה בזרועי, ומשכה אותי אחריה אל רחבת הריקודים. זה היה השיר שלנו, והיא לא התכוונה לוותר לאף תינוקת על הריקוד הזה איתי. היא הייתה כבר כנראה די שתויה שחיבקה אותי והנחתה אותי בדרך הנכונה לאחוז בה, נצמדת אל גופי באופן שויקי לא הייתה מעיזה בכלל. "אני יודעת שאתה מלאך/ שאלי נשלח" פיזמה את המילים ישר לתוך אוזני, כפי שעשתה מאז ינקתי חלב מהשדיים הצחים הללו שנמעכו אל חזי הצעיר.
מאוחר באותו לילה, ששבנו כולנו אל ביתנו בשכונה, אחי הקטנים נרדמו כבר במכונית, והורי נשאום על הידיים ישירות אל מיטותיהם. אמי סייעה לי להתפרק מהבגדים החדשים ולעלות על פיג´מה לפני שנעלמה בחדר השני, מותירה, כמו תמיד, חלק קטן מדלת ההזזה שביניהם פתוחה. תוך דקות דמם הבית וכבר נדמה היה שהגיע סוף לחגיגת בר המצווה שלי, כשעלו פתאום מהחדר הסמוך חריקות קצובות שהלכו והתחזקו. מקורן היה מיזרון הקפיצים הישן במיטתם של הורי. אל החריקות הצטרפו אנקות, וצחוק חרישי של אמי, ורחש סדינים מתקמטים, אוזניי השתאו על הקולות הללו. לא ממש הבנתי מה מתרחש שם, אך עדיין שותקתי מפליאה כשעלו מהחושך הנשימות העמוקות, הרוטטות, שהעידו על שיא העונג. החושך רוסס בניחוח מבושם, ואני שאפתי אותו לקרבי, צורב את זיכרוני בו לעדי עד.
בלילה הבא לא הצלחתי להרדם. עיני שיוועו להיעצם, אך אוזניי להטו, שואבות לתוכן כל קול בחשכת הליל, אך כל שהעלו היה קול נחירותיו של אבי. גם בלילה הבא חזר הסיפור על עצמו, וגם בזה שאחריו. הייתי מתהפך במיטתי כל הלילה, וכמו טורף לילה צעיר שמאמן את עצמו, טרפו אוזני כל תנועת קול חדשה שהנידה את האוויר ובחנו בדקדקנות את השלל. מדי פעם הייתי נכנע לשינה טרופה, ומקיץ ממנה בבהלה שמא החמצתי את הרגע, והייתי מחמיץ אותו, כנראה, לו לא היה כה רם. קפיצי המזרון הישנים התפוצצו אל חשכת הלילה באלף זיקוקי די-נור שהעידו כי תמה תקופת ההמתנה והגיע הרגע.
כשפקחתי עיני והבטתי בדלת מאחוריה עלו הקולות, נדהמתי לראות. פס אור צר שנותר ברווח שבינה לבין משקופה. היה לו את אותו גוון כתמתם שבקע מבין חרכי תריס חדר השינה של לילי. אור בשרני, שכמעט ניתן לחוש בו בנגיעה, אור מדיח ומסית, אור מריח ומרטיט, אורו של הבורא, האור בו בער הסנה של משה, אור כזה.
בחיי שלא תכננתי לכתוב את האליגוריה הזו, היא עלתה מעצמה מבין המילים, אבל עכשיו שהיא כבר פה, וברוח הכתובים, אני רוצה לשאול, האם הייתה למשה אפשרות לברוח מהקולות והמראות שהועיד לו הבורא? והאם הייתה לי אפשרות כזו? תשובה לשאלות כאלו מתבררת רק לאחר מעשה, בדיעבד. בדיעבד השיל משה נעליו כשהבין עם מי יש לו עסק, ובדיעבד גם כוחי שלי לא עמד לי מול כשפו של פס האור שרחש ברווח הדלת. את נעלי לא הייתי צריך להשיל, הייתי חף ויחף, ומגע כפות רגלי ברצפה הקרה הוסיף עוד רעד לרעד שהתקנן בגופי כשבאתי ועמדתי מול שער הסוד, ומבלי ליטול רשות מאיש הענקתי לעיניי את האישור להשיר מבט בפני היקום כולו.
אמי, לבושה רק בעורה הצח, הייתה פרושה על המיטה הגדולה כמו נינפה גדולה ולבנה בתמונה של בוטיצ´לי מאלבום "גדולי הציירים" שתמונותיהם צורפו מדי שבוע לעיתון השבת, ונאגדו בקפדנות על ידי אבי חובב האוספים. עקביה ניטעו בגבו וראשו נגלה ונעלם בין הירכיים הלבנות שעטפו אותו כמו היו גלגל ים גדול. שדייה הכבדים נפרשו משוחררים, ועיניה, מעל, בלעו ברעבתנות שורות בספרון כיס קטן שכריכתו הייתה כבר מוכרת – פאני היל. לא העזתי לזוז, לא העזתי לנשום בכלל, רק רעדתי בחושך מול המראה עד שנטשה אמי לפתע את הספרון, החשיכה באחת את האור, ובתוך המולת הקפיצים בחשכה עלו ובאו נשימותיה המתוקות, ובא ניחוח תאוותה, אחז בחלציי הבוערים, ולחץ עד שהרעיד כל גופי באביונה משותפת לאביונתה, מטר ממני, מצדו האחר של היקום.