מסיבה גדולה שלי פרק א – 7 – 8

7 – איזה עולם נפלא

כל הרעיון של המסיבה הזאת נולד יומים אחרי שקיבלתי את הדיאגנוזה שהעריכה כי תוחלת חיי תספיק כדי להגיע עד תחילת 2011, אך לא הרבה מעבר לכך. הרופא שכתב אותה לא היה ממש ברור בעניין הזה, תחילת ינואר או סופו שאלתי, שהרי שלושים שלמים מפרידים בין שתי התאריכים, ושלושים יום זה המון זמן אם זה כל הזמן שנותר, אבל הוא רק נתן בי מבט מסויג, ובקולו הרך אמר "שבועיים לפה שבועיים לשם לא ישנו את הצפוי" הוא לא אמר מוות, כמו שאני לא אומר, כי כשמתקרבים אליו פתאום מתחילים לתת לו כבוד, אבל ברור היה לשנינו על מה הוא מדבר.
כמה ימים אחר כך החל פתאום "הייתי נער" הזה להתנגן במוחי בלי הרף, דורש במפגיע התייחסות כמו היה איזה קואן זן מחורבן. הצלחתי לאתרו בביצוע המקורי של להקת הנח"ל, וברגע שעלו צליליו הראשונים התגשמו במוחי טיולית ישנה והדרך המתפתלת אל רמת הגולן. הזיכרון נפתח כמו עלי כותרת של פרח שמש בבוקר: טיול קייץ של הגדוד שלי בצופים, חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, שישים וכמה ילדים דחוקים בטיולית כרסתנית שמשרכת דרכה בעליות לרמת הגולן. רמי בן דוד ואני מלכי הגדוד, איריס ורותי מלכות, וזו ההופעה הראשונה שלנו כשני זוגות מנצחים.
שבוע לפני כן אזרנו אומץ וביחד הצענו לשתיהן חברות. הוא לרותי, הילדה המפותחת בכיתה, ואני לאיריס, הילדה היפה מכולן. עשינו זאת בפתק עליו רשמנו – "מציע לך חברות" שהוטמן במקום מוסכם, תחת אבן בכניסה לביתה של רותי. אחרי שעה של התייעצות קדחנית ביניהן נכתבה גם תשובה והוטמנה באותו המטמון. הן חילקו את הפתק שלהן בקו, מצידו האחד נרשם "רותי" בשני "איריס" ותחת שניהם נוסחה תשובה דיפלומטית זהה: "לא איכפת לי"
המשאית הזו בדרך לרמת הגולן, שם נטבע בי השיר הזה לעולם. היה בה רמקול שחובר לרדיו בקבינה ו´הייתי נער´ היה להיט שרץ באותם ימים כתף אל כתף עם ´גבעת התחמושת´ ´ירושליים של זהב´ ´אנחנו מאותו הכפר´ (שוס!) ועוד המון אחרים שנשטפו ממני משך השנים, ´הייתי נער´ נשאר, ואיתו זכרון רגלה של איריס צמודה לרגלי משך כל הנסיעה, ועיני האיילה שלה, צופנות משהו שעדין לא ידעתי לפענח בכלל.
עשר שנים אחרי הטיול הזה פגשתי אותה במקרה באיזה פאב בירושליים, הילדה הכי יפה בכיתה הפכה להיות הפריקית הכי יפה בעין כרם. זו הייתה פגישתנו היחידה במהלך כל חיינו. יומיים אחרי שנודע לי על הסוף המחורבן שלי סיפרה לי במקרה מישהי שאיריס חיה בלונדון ונאבקת במחלה קשה. חשבתי אז שאם הייתי עושה מסיבה לכל הנשים שאהבתי בחיי, היא הייתה בטח המוזמנת הראשונה. משם כנראה התחיל הכול להתגלגל.

8 – תני לי לאהוב אותך

הסיפור על חווה, המוזמנת השניה למסיבה שלי, מתחיל בכלל ברפי בן דוד, אחיו הגדול של רמי, שהיה כל מה שרמי, ואחר כך גם אני, רצינו להיות כשנהייה גדולים. הוא היה מבוגר מאיתנו בכמה שנים בסך הכול, אבל מרחק כזה לא נמדד בשנים אלא בידע, ורפי ידע כבר על החיים את כל מה שעוד לא העזנו אפילו לשאול. לא היה דבר בעולם שרציתי יותר מלהרשים אותו ואת רמי בדבר מה, וסוף סוף נמצא לי אחד כזה: ה´בראטה´ שמצאתי בארון הבגדים בחדרה של לילי. היא אכן עשתה עליהם רושם רב, אך עלייה וקוץ בה – מיום שנודע להם עליה לא הפסיקו להציק לי שאתגנב שוב אל הבית ואביא אותה. בתמורה הבטיח לי רפי את הספר האירוטי "פאני היל", שמזה זמן רב ניסיתי לשים עליו יד. אני יודע שאני שוב משליך את האחריות על כתפי אחרים, ואפשר שגם בלי הנידנודים שלהם הייתי עושה לבסוף את השטות שעשיתי, אך אחר צהריים אחד חמקתי אל הבית של לילי בפעם האחרונה, וחמש דקות אחר כך כבר נסתי משם כשהאקדח תחוב עמוק בקדמת מכנסיי. רפי ורמי לא ידעו את נפשם כששלפתי אותו משם, אך ההתרגשות הגדולה פינתה מקום לאכזבה: מחסנית האקדח הייתה ריקה מכדורים. בלעדיהם, הכריז רפי, האקדח לא שווה והעיסקה של ´פאני היל´ מוקפאת.
חשתי מרומה, אך הבלגתי, כך היה מתמיד עם שניהם. נחישותי להשיג את הספר ויהי מה, גרמה לי לחצות שוב את הגבול בין אסור ומותר. זכרתי שלאבי היה פעם אקדח, וחשבתי ששווה לבדוק את קוטר כדוריו. הוא אכסן את הפריטים האישיים שלו במדף העליון של ארון הבגדים בחדר השינה, רחוק מהישג ידינו (לדעתו), היו שם אלבומי הבולים שלו, תמונות נעורים ששמר בקופסת נעליים ישנה, משקפת שדה שלל מלחמה מצרי, ועוד המון שטויות, אבל לא היה זכר לאקדח. כבר עמדתי לוותר כשנתקלו אצבעותיי בספרון דק כריכה שנדחק אל עומק המדף. שלפתי אותו מן המסתור, ועיני סרבו להאמין כשקראו את שמו
´פאני היל´!.
מחרכי התריס המוגף הסתנן אור בין ערביים ושרטט פסים אלכסוניים על מיטה סתורת מצעים, על כותנת שינה שנשמטה אל השטיח, והלאה מהם עד הארון לצידו ניצבתי והרעדתי. זו המילה הנכונה. הבית דמם, נדמה שהרחוב כולו השתתק, שהעולם כולו התפוגג, שנותרו רק הלמות לבי המתפלץ. הנה אם כן, אקדח שירה ירייה כה חרישית, עד שנדרשו לי ארבעים להבין שחדרה ישר למוחי. מיליון שאלות הסתחררו בי כלהק סיסים בשקיעה. עוד לא העזתי לפתוח את הספרון הזה וכבר למדתי ממנו כה הרבה עלי ועל הסובבים אותי. רפרפתי במהירות בדפים, בולש אחר הקטעים הארוטיים, אך מרוב בהילותי לא הצלחתי להתרכז. שני ביטויים חדשים עוד הצליחו לצוד עיני: באחד הוזכר הצירוף "גבעת ונוס" כתיאור לאיבר המין הנשי, ואני מיד דימיינתי לעצמי מין גבעה קדושה שמאמינים עולים אליה באדיקות, ובשני אמר מישהו "הללויה הללויה, אני בפנים" ואני נשבעתי בבתוליי הצעירים שאזכור לקדש גם אני את המשפט הזה כשיגיע הרגע המאושר שלי.
ארבע שנים אחר כך, במסיבת יום שישי בפנימיה אליה נשלחתי אחרי הבלאגן הגדול, לחשה באוזני חווה האליפית "שים את לס מואה טמה ובוא לרקוד איתי", ואני ידעתי שהרגע המאושר שלי הולך ומתקרב. היא הייתה תלמידה חדשה שהגיעה לבית הספר בתחילת השנה השנייה ללימודי בו, ואני הייתי אחראי על החלפת התקליטים במסיבה. מייק בראנט היה הזמר הנערץ עליה, והעובדה שהיה ברשותי תקליט עם "הניחי לי לאהוב אותך" עשתה עבורה את כל ההבדל. בידיים רועדות שלפתי אותו מעטיפתו המרשרשת, ובקושי הנחתי עליו את המחט מבלי שתקפוץ. היא המתינה על רחבת הריקודים, וכשכבה האור נצמדה עד שלא נותר רווח בין גופנו.
איני יודע איך נצמדו שפתי אל צווארה, ואיך המשיכו במסען עד שפתיה. הן ידעו על נשיקות כל כך הרבה יותר משפתי. ידה גיששה בחושך אחר מפתח מכנסיי, ואצבעותיה התבייתו על אברי כמו אומדות את גודלו. עיני הגחלים שלה הבהבו בחשכה, מתגרות. נותרה רק עוד שאלה אחת לשאול, ועם כל הפחד והתקווה העזתי להציע לה טיול ל"אנדרטה", פינת חמד נסתרת למרגלות פסל שעל כנו נחקקו שמות כל הבוגרים שנפלו במלחמות ישראל. זה היה אולי אך טבעי, ואולי מאד לא מכובד, אבל זה היה המקום שנבחר לשמש כפינת האוהבים לתלמידי בית הספר החקלאי בו למדתי, בעיקר משום שהיה רחוק ומבודד, אך עדיין בשטח בית הספר. כשבן היה מזמין אצלנו בת לטייל איתו לאנדרטה הייתה לזה רק משמעות אחת, כמו קוד, וחווה הבינה אותה היטב.
אני עדיין זוכר את חריקת אבני שביל החצץ תחת רגלינו בדרך לשם, את הרוח הקלילה שבידרה את שערי, את קצוותיהם הדוקרנים של גבעולי הדשא עליו השתרענו. היא לבשה מכנסיים צהובים קצרים, מודפסים בהדפס צבעוני, וכשהחלקתי ידי אל תוכן טבעו אצבעותיי ברטיבותה. אני זוכר את ידידי נוגח בשערי מפתנה, את ידה הזריזה שכיוונה אותו למקומו, ואת שפתי שהגו בכוונה שלמה את המשפט שנשבעתי לקדש בבוא הרגע:
"הללויה, הללויה, אני בפנים!"