מסיבה גדולה שלי פרק א – 6

6 – אהבה גורית
כל סיפור ששואף למערכה שלישית צריך אקדח שיופיע כבר בראשונה כדי שניתן יהיה להרוג איתו מישהו בשיאה של הדרמה. אז הנה האקדח שלי: "בראטה" איטלקי שנטען בכדורים בעלי קוטר של 0.22 מ"מ, במחסניות סטנדרטיות של 12 כדורים. גם הוא, כמו שדיה של לילי אסור, ניגלה לי באותו חדר ששימש כחדר השינה שלה, ואם יש נקודות כאלו במרחב שהן הוליסטיות, אזי בהחלט יכול להיות שהחלל הזה שימש לי כשער אל שבילים שנמתחים ממנו בקווים ישרים עד עצם הרגע הזה בו אני מניח לאצבעותיי ללטף בהחבא את הפלדה השחורה, מודא שהיא עדיין מוצפנת במקום בו הותרתי אותה.
איך שלא יהיה, אם לחזור לעניין, מלחמת ששת הימים הסתיימה כמו שהחלה, וחודשים ספורים אחר כך יצאה לילי אסור מחיינו. בצהרי יום חם אחד כשחזרתי מבית הספר הופתעתי למצוא במרכז רחובי הצר משאית כרסתנית שחנתה ליד ביתה. חוטמה האדום גיחך מול תימהוני, מבהיק בשמש הצהריים כמו ניצח כבר בקרב ששכחו להזמינני איליו. כשלתי בין ארגזים וחלקי ריהוט מפורקים אל דלת הכניסה, והמום סבבתי בבית עד אותו חדר השינה שהתרגלתי לראות מבחוץ בלילות. היא עסקה שם באריזת ארון הבגדים, וברגע שקלטה אותי קפאה לשנייה כמו נתפסה בקלקלתה
"לילי, מה קרה?"
"אנחנו עוזבים יקירי"
"אבל למה?"
"בעלי קיבל הצבה חדשה, ככה זה בצבא"
"אבל לילי",
"מה יקיר שלי?"
"אני לא רוצה שתעזבי."
"הו, יקירי, אתה בוכה"
היא אימצה אותי אל החזה הראשון בו חזו עיני, ובמילים כבושות הרגיעה את סערת רוחי. רציתי להישאר כך לנצח, נמס בניחוח גופה, מלוטף בידה כמו ילד, או כמו גבר, או כמו אשה, רציתי לומר לה סליחה, ולומר לה תודה, אך כל שהצלחתי להוציא מפי היו יפחות שהלכו ודעכו עד שנפסקו מעצמן. היא ניתקה עצמה ממני, שבה לעיסוקיה הדוחקים, ואני יצאתי משם אל ריקנות חיי בלעדיה.
זמן רב אחר כך נותר ביתה סגור ושומם, לפחות למראית עין, שכן עבורי היה תמיד פתוח לרווחה. אם מהחלון האחורי, או מדלת המטבח, או אפילו בהשתלשלות מסוכנת דרך הגג. לא חסרו לי דרכים כדי לחדור לתוכו. שעות ארוכות הייתי שוכב על המיטה שהייתה פעם מיטתה, מתאמץ לינוק עוד שביב ניחוח שהותירה בה לפני נצח. הייתי נרדם שם, ומתעורר אל האפלולית, ובוהה אל התקרה מלא געגועים למשהו שבכלל לא קרה. הייתי מוכן להמשיך כך לנצח, אך הבהייה הזו שלי נחתכה באחת כשגיליתי יום אחד סדין נקי שנפרס על המיטה, ושמיכה חדשה שלא הייתה שם אתמול. לרגע גאה בי כעס על זה שפלש למקום שלנו, אך רגע אחר כך כבר הבנתי שהדירה הושכרה שוב, ושאם אתפס בה אמצא עצמי בצרה צרורה.
הייתי צריך לוותר, לעוף משם כמה שיותר מהר, אך הסקרנות הבלתי נשלטת שלי לא נתנה לי מנוח. עברתי במהירות על הארונות המוכרים. הדלילות בה אוכלסו רק העידה ביתר שאת על השפע שהיה כאן עד לא מזמן. תחת ערימת מכנסיים נתקלו ידי בקופסא שהזכירה במגעה בונבונירה גדולה. שלפתי אותה החוצה ועיני התקשו להאמין – על עטיפתה היה צילום של אקדח שחור ומבהיק. אם יש רגעים מכוננים בחיים, זה בודאי ראוי להכלל בהם. הייתי צריך להשיב את הקופסא אל מיסתורה מבלי לפתוח אותה בכלל, אך אצבעותיי, בעלות רצון משל עצמן, כבר נתפסו בסגר שלה. הצילום לא הגזים בכלום. על מצע קטיפה אדום נחה בראטה שחורה, מכשפת בנוכחותה בדיוק כפי שכישפוני שדייה של לילי באותו מקום ממש.