מסיבה גדולה שלי – פרק א 3 -2

2 הסוף
מה אני מנסה לברר ברגעי הדמדומים של חיי? ומדוע חשוב לי לעשות זאת? וכל הנשים האלה שחלקו איתי את אהבתן לרגע או לשנים ארוכות, מה הסיפור שלי איתן? ומדוע לא הצלחתי לפענח אותו עד עכשיו? ומה אני מקווה להבין כשאביט בכולן ביחד? האם אדע סוף סוף שהייתי נאהב? ואם אדע – האם הידיעה הזו תשקיט את הרעב? אין לי מושג, אני רק כותב כאן מן מכתב לעצמי, אולי כדי לספר לעצמי דברים שלא הייתי מצליח לגלות באופן אחר.
אני מדבר עם עצמי, אני מדבר עם מצלמות טלוויזיה נסתרות, אני מודע לקיומן כל העת כמו שמודעים למחלה ממארת שמחרבת אותך מבפנים. הן טמונות בכול פינה כאן, מקליטות כל מילה שאני אומר, בוחנות בדקדקנות כל שינוי בשפת גופי. אני שואל את עצמי אם איבדתי את שפיותי, ואם משוגע יודע שהוא משוגע, או שאולי כל אלו שמתעקשים לשכנע אותו בכך כדי להגן על קיומם השיקרי הם המשוגעים?, איך אפשר לדעת עניין זה בבירור? בחדרי בקרה עלומים, מול קיר של מוניטורים מרצדים, יושבים אנשים חסרי פנים ומביטים בי אפילו בשנתי. זו העבודה שלהם בחיים, הפרנסה, תלוש השכר. כשהם מסיימים את משמרתם הם עוזבים את חדרי הבקרה העלומים הללו, יוצאים מהבניין בו הם ממוקמים, נכנסים למכונית עלומה ונוסעים בדרכים עלומות אל בתים עלומים בהם מתרחשים החיים האמיתיים שלהם, או אלו שלפחות נדמה להם שהם.
אני, מהעבר השני, כלוא בכלוב של זהב. שטחה של הסוויטה בה אני מתגורר עולה על מאתיים מטרים רבועים, והיא מצוידת בכול השכלולים, כולל דלתות שנפתחות במגע אצבע ומרפסת שיזוף צמודה לבריכה פרטית. רחש גלי הים במרחק, וציוצי ציפורים מעצי היער סביבי הם כל שמגיע אל האוזניים. בלילות, כשאיני מוצא מנוחה לנפשי, אני מתרווח על הכורסא הרחבה ומנסה לפענח את שפתם של ה´לבדנים", ציפורי החושך שחיות בג´ונגל שסביבי. היא נשמעה לי מוכרת כבר משמיעה ראשונה, כמו שפה עתיקה שנשתכחה במוחי, ורק פסע ביני לבין היכולת להבינה שוב.
כשיורדת השמש ודועכים ציוצי היום העליזים עולים קולות חדשים בחושך המתעבה. קולות בודדים, שההד הוא בן שיחן היחיד, וכשהוא מסלסל בחזרה את ציוצי בדידותן, הוא מעצים את תחושת הלבד עד שנצבט הלב ונרעד. הלבדנים מעופפים כצל, נעלמים בעלטה, ישנים בחושך, מתעוררים בחושך, אוכלים בחושך, מצייצים בחושך, ומתים בחושך, ככה פתאום נשמטים מהעץ אל האדמה שמתחת בלי שאף אחד אפילו יידע מזה בכלל. העשב קולט את גופם הקל בטפיחה חרישית ומעלימה בתוכו. בבוקר מושך ריחם איזה טורף קטן שזוכה בארוחה מן ההפקר.
3 – לילי שלי
שביל הכניסה לביתה של לילי חלף ליד חלון חדר השינה שלה, ועל מנת להגיע עדו היה צריך לרדת אל הדשא שנפרש עד קיר הבית. אם רמי בן דוד לא היה מסמן עבורי את המסלול אולי לעולם לא הייתי מתווה אותו בעצמי, אבל הוא סימן, ובחלון חדר השינה בדיוק נולד אור, ורגליי, כמו החליטו על כך כבר קודם, חצו את הקו המפריד בין מותר ואסור. נצמדתי לחלון והגנבתי מבט פנימה. גובהו הכריח אותי להתרומם על קצות אצבעותיי .
חדר השינה היה מואר באור רך, לילי ניצבה במרכזו, גבה מופנה אל החלון מרחק מטר וחצי מממני, ולא היה לה מושג שמישהו מביט בה כשהיא מושכת את חולצתה אל מעבר לראשה, מתעכבת שנייה כשמפל שערה מתפרץ כגל אדמוני אל גבה החשוף, ובאופן הכי טבעי בעולם מסתובבת כך ששתי פטמותיה הכהות צורבות את עיניי, מדהימות בכהותן מול צחות גבעות שדיה הכבדים.
כל הדברים שאני מספר לכם כעת קרו ב"תקופת ההמתנה" שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. זו הייתה תקופה מוזרה שנמתחה על פני חודש תמים, ובכל יום שחלף בה הלכו ונגרעו הגברים מחיי היומיום. בעלה של לילי, הרופא הצבאי, נעלם כבר בתחילתה, אך גם אבי, שהיה כבר במחצית שנות השלושים לחייו, המתין מדי יום לקריאה. כשהגיעה זו, בערך שבוע לפני פרוץ הקרבות, נטל מהמחסן טוריה ואת חפירה, קרא לי אליו, ויחד כרינו בקצה המרוחק של החצר שוחה צרה ועמוקה, כמקלט מעט למקרה של הפצצה. תוך שהזענו בפינוי אדמת החמרה האדמדמת הסביר לי את סדר הישיבה בתוכה: אמא עם אחי התינוק ראשונה, אחי האמצעי אחריה, ואני בסוף, כך שאוכל לצאת ראשון תמיד. הוא רק לא לקח בחשבון שאורחת נוספת תצטרף לשוחה הצרה שכרינו – לילי אסור, מי אם לא היא.
את ילדיה פינתה עם תחילת המתיחות להוריה בלונדון, אך היא נותרה כאן, בודדה בבית הגדול מצדו השני של הרחוב. ככל שנקפו הימים וגאה המתח גדל גם משך הזמן ששהתה בביתנו עם אמי, וכשהגיעה ההודעה על פרוץ הקרבות החליטו השתיים שתישאר בביתנו עד שיתבהר המצב, שכן בחצרה אפילו לא הייתה שוחה. הערב ירד, ´צו האפלה" נכנס לתוקפו, ואת השכונה עטף חושך סמיך שלא הכרתי עד כה. אמי נטלה פנס יד גדול והאירה ללילי את הדרך לביתה מעברו השני של הרחוב, כדי שתוכל זו להחליף בגדים ולארוז תיק עם חפצים אישיים. אני, כצפוי, הופקדתי לשמור על שנתם של אחי הקטנים, מטלה חשובה, במיוחד בערב מסוג כזה, אך הידיעה שבדיוק עכשיו לילי מתפשטת מאחורי תריס חדר השינה שלה, מחקה לי את חוש האחריות בויש אחד. חמקתי החוצה ובלא זמן חציתי את החושך אל חלונה המואר.
הן היו שם שתיהן. את לילי יכולתי לראות רק מהמותניים למעלה. שדיה החשופים הטלטלו, סמוקי פטמות, צורבות את מבטי כמו בפעם הראשונה. אמי ישבה על המיטה, ראשה בערך בגובה מותניה של לילי, ואמרה משהו שלא הצלחתי לשמוע ממש. לילי צחקה, והיה זה מוזר, שלא לומר מכשף, לראות אותה מרימה את ידיה אל על בתנועה מתפנקת, ואת ידי אמי מלטפות את מותניה ומטפסות אל עבר שדיה הכבדים. ואז קרה משהו שגרם לי לפעור את פי בתדהמה שכמעט פיקקה את ליסתותיי – אמי התרוממה, משכה את לילי אליה, והשתיים נצמדו זו לזו בפראות. כשהחלו מסתובבות סביב עצמן יכולתי לראות ששפתותיהן צמודות, וידיהן משוטטות בטירוף זו על גופה של זו. הריקוד ההזוי הזה, שנדמה לי באותו רגע מופרך לחלוטין, נקטע באחת שעלתה וגבהה באוויר צפירת האזעקה הראשונה של מלחמת ששת הימים.