מסומנת1#

הייתי מסומנת מהיום שבו נולדתי, סימן קטן אך הוא משנה את חיי בקצה לקצה.
סימן של זאב מכונף בכנפיי נוצות. זהו הסימן שהיה איתי מרגע שנולדתי.
"ילדה יפה". זה מה אמי תמיד אומרת. "עם העניים התכולות שלך והשער השחור" אמר אחי "את נראית כמו מפלצת".
גם לו היה סימן. אישה כלואה בתוך כלוב. אמא תמיד נהגה בו ביד קשה מה שהפך אותו למרדן בגלל שעליי הקלו.

אחי ,שהיה בן 12, צעד לידי במדרכה. חוגגים לי 16 בעוד 2 שבועות.
"משעמם לי" אמר ג'וליאן(אחי)
"my to" עניתי לו
"אני מבין אותך כבר לופוס" אמר לי
"טומטום" אמרתי לו
"סטופיק" החזיר לי
"חחח, אתה ממש יודע אנגלית" צחקתי עליו
"בסדר, אני לא יודע אבל גם את לא!"
"אני כן! וגם לטינית!"
"כולם יודעים לטינית! אפילו אני!"
"אפילו?"
"די כבר!" אמר בכעס וצעד בכעס
כשגענו הביתה עלינו כל אחד לחדרו.
דיימון שכב על המיתה שלי כשידיו מאחורי ראשו והחולצה השחורה שלו חושפת מעט מהבטן שלו. הוא לבד גם מכנס ג'ינס שחור, נעליים שחורות וג'קט עור שחור.
"עוד פעם?" שאלתי אותו, בזמן האחרון הוא פשוט נכנס לחדר שלי בלי שאף אחד ידע וזה מעצבן.
נשכבתי לידו ונצמדתי אליו.
"עוד פעם רבת עם אחיך?" שאל
"זה כבר נהפך לשגרה" אמרתי ביאוש
"כן?" אמר "אם היה לי-"
"אבל אין לך!" אמרתי והזדקפתי. הבטתי בעיניו השחורות. אפשר בקלות לטבוע בהם. הוא הסתכל עלי במבט שליו וחיוך חמק על פניו.
"מה?" שאלתי
"כלום" אמר ופקעה את שערי
"תפסיק אני לא ילדה קטנה!" אמרתי והרחקתי את ידו משערי ופרעתי את שערו שהיה פרוע השחור.
הוא חייך אך פתאום שמעתי קול נפץ עמום.
הוא הזדקף ופסעה בשני צעדים גדולים ומהירים לחלון. הוא פתח חריץ בווילון הכבד והציץ מבעדו.
"מה יש שם?" שאלתי אותו
"מישהו" אמר וסגר את הווילון "בואי, חייבים ללכת" אמר
"למה?" שאלתי
"יש עוד מישהו עם סימן לידה כזה?" שאל והצביעה על הזאבה המכונף על זרועי
"כן, אחי ג'וליין"
"מה?"
"אישה כלואה בתוך כלוב"
"מה?" שאל
"כן, אישה אדומת שער, עיינה עצומות והיא נראית שוכבת ומעולפת" אמרתי
"טוב צריך להזדרז" אמר ושמתי לב שהוא הכין לי תיק עם בגדים וזרק לי סוודר בצבע ארגמן שחושף את הכתף. הורדתי את החולצה שהקופה שלבשתי. מתחתיה הייתה גופייה שחורה וצמודה. לבשתי את הסוודר וקראתי ואח שלי.
אחרי שתי דקות היינו למטה, אמא שלי הייתה בעבודה אז הלכנו אל המכונית המקרטעת של דיימון.
נכנסנו למכונית ודיימון התניעה אותה.

"מה קורה פה?" שאלתי אותו
"מה?"
"מה קורה פה?" שאלתי והפעם הדגשתי כל מילה
"אתם מסומנים" אמר כאילו זה צריך להסביר הכל
"ו?" שאלתי
"ג'וליין תרגם לה את הדברים שלי" אמר דיימון
"אני לא טיפשה!" מחיתי
"בסדר" אמר ג'וליין, מתעלם ממני לחלוטין
"Maxime si se signo habes ad manum, significat aliquid. Symbola prorsus nescio quid certe significat quod bonum non est mulier in custodia marcas." אמר דיימון
"מה זאת אומרת שלי לא טובה?" שאל ג'וליין
"פשוט תתרגם" אמר דיימון תוך כדי נסיעה
"אתם מיוחדים, כל סימן, כמו שיש לך על היד, מסמל משהו. אני לא יודע בדיוק מה מסמל הסמלים שלכם אבל האישה בכלוב בטוח לא מסמנת משהו טוב." אמרתי
"אז את יודעת לטינית" אמר דיימון
"ברור שכן!" התפרצתי עליו
"בסדר, כאן נישן הלילה" אמר דיימון והצביעה לבית שלו. בניגוד להופעתו החיצונית דיימון טיפח את ביתו. גפנים ירוקי עלים צמחו על הבית הקטן, שני עצים גדולים ויפים ניצבו בחצר ועליהם תלוי ערסל סרוג ויפה.
הירח הטיל אור כסוף על הפרחים היפים. נכנסנו לבית שהיה מסביר פנים, בצבע ירוק רך ונעים. כיסאות עץ בלי כריות ומטבח קטן. היו שני חדרי שינה למעלה ומקלחת על הקרקע.
"בית יפה" התפעלתי
"ואת אמרת שבגיל 19 אני לא אוכל לעשות כלום" אמר בחיוך
"אני לבד!" אמר ג'וליין ועלה במדרגות לעבר חדרי השינה ברעש גדול
"אתה בספה" אמרתי והתחלתי לעלות במדרגות
"ולמה זה בדיוק?" שאל
"כי אני אורחת וכי לא חשבתה אל זה התחלה" עניתי לו והתמקמתי בחדר השינה.
"מה זה הסימנים האלו?" שאלתי חרש ונרדמתי קלות