מנבאת המוות: פרק שלישי

אני לא מקולקלת ללא תקנה, עדיין לא.
לא חשוב מה משפחתי תגיד, או מה אימי תגיד, אני לא שבורה, אני אולי מעט פגומה, משופשפת מעט בקצוות, קצת יותר משאר האנשים, אך אני עדיין לא ויתרתי על עצמי, עדיין אפשר להציל אותי, אני מקווה.
משום מה, אני תמיד מוצאת את עצמי תקועה מחוץ לבית, לעולם לא מוכנה להיכנס פנימה, אני לא יודעת למה בדיוק, אולי בגלל שאני שונאת את המקום הזה, ואולי בגלל שאני מפחדת שהוא יהרוס אותי סופית.
אני לא בטוחה למה חזרתי לפה, זאת אומרת, כבר ימים שאני מתחמקת מהשיחה עם אימי, אני בטוחה שהייתי יכולה להמשיך להתחמק, לפחות לעוד שבוע, אך אני פה בכל זאת, הורסת יום גשום ומושלם.
אני דופקת על הדלת, אך איש לא מוכן לפתוח אותה, ואני כבר עומדת להתייאס כאשר אני רואה את אימי מגיעה אל שביל הגישה, לבושה בהידור כאשר בידה זר פרחים יפה.
"היית במיסה?" אני שואלת, אני חייבת להודות כי אם לא הייתי שמה לב לשרשרת המוקדשת לקדוש מעונה זה או אחר, לא הייתי חושבת בכלל שהיא היתה עושיה להיות בכנסייה.
זה היה מוזר, אתם יודעים, ששתינו היינו כל-כך שונות אחת מהשנייה, היה בה משהו שגרם לכם לחבב אותה מיד, היא הייתה פשוט כל-כך נחמדה, מישהי שהייתם רוצים קרובה אליכם ככל האפשר, ואני, ובכן אני הייתי ההפך הגמור שלה, היה בי משהו שגרם לכם לרצות להתעלם ממני, לטאטא אותי מתחת לשטיח ולשכוח שאני קיימת.
זאת הייתה התגובה של כל מי שהכרתי, אתם יודעים, הם פשוט הפסיקו לדבר איתי יום אחד ופשוט שכחו אותי, כולם מלבד מיילס, אך מיילס הוא שונה, הוא תמיד היה שונה, זו תהיה העלבה להגיד שהוא נורמלי, שהוא כמו כולם, בגלל שלא חשוב מה ההורים שלו חושבים עליו, הוא האדם הכי טוב שהכרתי בחיים שלי, הוא אדם מהסוג שחסר בעולם הזה, בגלל שאנשים טובי לב נמצאים בסכנת הכחדה.
"מה קרה מאוס?" אימי שואלת, מתעלמת מהשאלה שלי, ואני לא יכולה שלא לחשוב שאולי גם היא כמו כל השאר כבר שכחה את שמי, ונאחזת בכינוי היחיד שהיא זוכרת.
אני לא בטוחה ממש מתי הכינוי נתפס בי, מתי הם התחילו לקרוא לי מאוס, אבל אני יודעת שהכינוי הזה לעולם לא יעזוב אותי, אני מניחה שזה מה שאנשים רואים כאשר הם מביטים בי, יצור קטן ושקט שדורש תשומת לב רק כאשר אתם רואים אותו, ובכל שאר הזמן אפשר לשכוח מקיומו.
"באתי בשביל שתספרי לי מה עומד לקרות." אני אומרת, קולי שקט ואני יודעת שאם היא תביט אל עיניי עכשיו, היא תראה כמה אני לא רוצה להיות פה.
"בואי נכנס." היא אומרת בסופו של דבר בזמן שהיא עוקפת אותי ומנסה להיכנס אל תוך הבית, אבל משום מה, אני לא רוצה להיכנס לשם, פשוט בגלל שאני פוחדת, שלמרות שאני שונאת את המקום הזה,אני פוחדת שלא אוכל לעזוב.
"לא," אני אומרת בעקשנות."בואי נדבר פה." אני מוסיפה וכאשר מבטה פוגש את מבטי היא נאנחת ומתיישבת על אחת המדרגות.
אנחנו פשוט יושבות ככה זמן מה, אני אפילו לא בטוחה למה, פשוט נראה שאף אחת מאיתנו לא רוצה להיות הראשונה לדבר.
"אני מצטערת." היא פולטת לפתע ואני כמעט מוכנה להישבע שדמעות עמדו בעיניה, אך זה לא כול להיות, אימי מעולם לא בכתה, אפילו לא כאשר אבי מת, היא הייתה מלכת הקרח, היא תמיד הייתה יפה כאילו היא קפאה ברגעי השיא שלה וכאילו היא לעולם תישאר בהם, היא הייתה פסל אבן יפהפייה, אחד שדבר לא יכול להשפיע עליו.
"על מה את מצטערת?" אני שואלת, מודאגת לפתע, היא מעולם לא טרחה לבקש ממני סליחה, אם כי אני חייבת לומר שגם אני מעולם לא ביקשתי סליחה, אנחנו פשוט התנהגנו כאילו כלום לא קרה, פשוט העלמנו עין.
"אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר," היא אומרת ודמעה יחידה יורדת במורד עינה."אני לא יכולה להתמודד איתך יותר." היא מוסיפה וממהרת למחות את הדמעה, כאילו שאם היא תעלים אותה מהר מספיק, זה יהיה כאילו היא לא התקיימה.
"אז מה עכשיו?" אני שואלת אותה, אך אנ ילא באמת מצפה ממה למצוא לזה פיתרון, אני לא אתן לה זמן למצוא פיתרון, אני אעלם מפה לפני שהיא תספיק לעשות משהו, אני אעשה הכול, כל מה שצריך, אבל אני לא אהיה מוכנה להישאר תחת קורת הגג שלה אם היא לא רוצה אותי פה.
"אני דיברתי עם סבתא שלך." היא אומרת באיטיות, ולרגע לא הבנתי על מי היא מדברת, סבתי לא הייתה מסכימה לדבר עם אימי עליי לעולם.
"עם אימו של אביך."היא אומרת, וברגע שהיא אומרת את המילים האלו, אני מוכנה לקום וללכ, אני לא מוכנה לשמוע יותר דבר, מעולם לא הכרתי אותה ואין ברצוני להכיר אותה עכשיו.
"היא מוכנה לקבל אותך אל ביתה," אימי אומרת בשקט, היא לא מוכנה להביט בי. "היא תוכל לעזור לך." היא אומרת, ומבטה נודד הרחק מפה, אל מקומות שמעולם לא הייתה לי היכולת לראות.
"לעזור לי במה?" אני שואלת, קולי שקט אך הוא חותך את האוויר בינינו בצורה שקולה לא הצליח.
השקט בינינו נמתח, כאילו אימי לא מעזה לומר את מה שהיא שומרת כבר שנים, את מה שאיש במשפחה הזו לא היה מוכן להגיד, את מה שאיש מעולם לא היה מוכן לומר.
התחלתי לחשוש כאנחנו פשוט נמשיך לשבת בשתיקה הזו, כאשר לי אין יותר מה לומר וכאשר היא לא יכולה לומר את מה שעליה לומר, אני בטוחה שפשוט נמשיך להתהלך סחור-סחור, אך לפתע אימי מתחילה לדבר.
"אנ ימקווה שהיא תוכל לתקן אותך."