מן גורל שכזה – פרק 8

ג'ורדן הוביל אותי אל מחוץ לבניין והתיישב איתי על הספסל החום, הסתובבתי לעברו והושטתי לו את הדף שהמזכירה הדפיסה בשבילו. הוא לקח את הדף מבלי להביט לכיווני, קיפל אותו ברשלנות ותחב לכיס מכנסיו.
השתיקה נמשכה כנצח והאוירה המתוחה העיקה עלי.
"למה עשית את זה?" שאל בפתאומיות ומיקד את מבטו בדשא הרך שנע ברוח.
לא ציפיתי לשאלה זו ולא ידעתי כיצד עלי להשיב עליה. "מה עשיתי?" התממתי בניסיון להרוויח זמן.
ג'ורדן הסתובב אלי בחדות, "סם, את יודעת בדיוק למה אני מתכוון, אז תעני לי!" הוא נעץ בי מבט קשה שהעיד על הזעם שפעפע בו.
ארשת פני קפאה ומחשבותי התרוצצו לכל עבר, האנדרלמוסיה ששררה במוחי, לא אפשרה לי להתעשת ולהציג בפניו הסבר הגיוני כלשהו שיניח את דעתו.
"אולי תאמרי לו את האמת?" הציע לי קול קטן במוחי ומנה בפני את היתרונות במענה כן. במהרה הצטרפו אליו קולות נוספים ודגלו באמת – לא היה לי רעיון טוב יותר וההחלטה נפלה.
נשמתי עמוקות, "שמעתי את השיחה שנהלת עם אמא שלך אחרי שיצאנו מחדר המנהל." הטלתי את הפצצה במהירות וללא שהות להתחרט.
אזרתי אומץ והגנבתי מבט מהסס לג'ורדן שהביט בי חסר אונים.
"את… א-אני אפילו לא יודע איך להגיב, להתבייש, לבכות, לכעוס, לצעוק, אולי להרוג אותך?" אמר חרש.
"אף אחד לא ידע מזה, אני אשתוק." אמרתי והנחתי יד על כתפו במטרה לנחמו, אך הוא התרחק ממני כנשוך נחש וקם מהספסל.
"את באמת שטן כמו שכולם אומרים, אני לא מבין מה היה חשוב לך כל כך לדחוף את האף המפונק שלך לתוך החיים העלובים שלי!" אמר בחימה וגרם לליבי להתכווץ בבהלה, עוד לא התחלתי לעבד בראשי את המילים הנוראיות הללו.
"אף פעם לא האמנתי שאת כל כך שפלה, לגזול ממני את הגאווה והכבוד האחרונים שנותרו לי! אני לא צריך הבטחות הסרק שלך, את יכולה לפרסם כבר עכשיו למאות החברים המזוייפים שלך את האמת – לג'ורדן דייטון אין כסף!" שפך באוזני את כל הכעס, התסכול והכאב שהצטברו בו והתרחק ממני בשאט נפש.
נאלמתי דום, הוא טעה ולא פירש נכון את כוונתי. לא רציתי לספר את זה לאף אחד, רק רציתי לעזור. אולם בדבר אחד הוא צדק ללא עוררין, "מאות החברים המזוייפים שלך." המשפט הזה התנגן לי במוח ולא הרפה.
התנערתי מהשדים שעטו עלי ומצצו את לשדי, מיהרתי להדביק את ג'ורדן ולהעמידו על טעותו. הגעתי אליו במהירות וניצבתי מולו, חוסמת את דרכו.
"אתה טועה, תן לי להסביר!"
"אין מה להסביר." אמר בקול שקט ומרוקן מכוחות, "עזבי אותי במנוחה." כמעט התחנן.
פיניתי לו את הדרך מבלי להתווכח וצפיתי בו פוסע באיטיות אל תחנת האוטובוס. אדבר איתו מחר, הוא צריך זמן כדי לעכל את זה.
המחשבות תקפו אותי למשך שארית היום. רודות בי על שלא הסברתי נכון את עצמי, על שהתערבתי בעניין לא לי ולא הנחתי לג'ורדן לטפל לטפל לבד בבעיותיו. המחשבה שטעיתי ייסרה אותי ולא יכולתי לשאת את העובדה שהטוב שאליו שאפתי לא התקיים, אלא גרם לסבל שבו לא חפצתי.

***

כשהגעתי לבית הספר, חיפשתי אחר ג'ורדן בכל מקום, נחושה להתנצל בפניו ולפתור את הקונפליקט שנוצר בינינו.
לא מצאתי אטתו בשום מקום, כששאלתי את מייק האם ג'ורדן הגיע היום – הוא השיב בשלילה.
הדבר נשנה גם למחרת.