מן גורל שכזה – פרק 7

למחרת, כשיצאתי מהבית לבית הספר, לקחתי איתי סכום כסף גדול – ליתר ביטחון, למרות שעד כמה יכולה להגיע העלות של שני הבקבוקים המנופצים?!
הקדמתי להגיע ואת פני קידם הזוג המאושר החדש. צפיתי בהנאה מרובה במייק שכרך את זרועו סביב כתפיה של לילי ברכושנות והיא הרימה אליו מבט מבויש ואוהב.
את יכולה לטפוח לעצמך על השכם, חשבתי לעצמי בשביעות רצון והתקרבתי אליהם.
"חזרנו." פשט מייק את ידיו, לילי הנהנה לכיווני בתודה אילמת ונפנתה אל קטלין שקראה לה.
נשארנו לבד, לא כעסתי עליו התפרצות בלתי נשלטת שכזו אינה מצריכה התייחסות גדולה וטינה. מייק הביט בי וידעתי שעכשיו נדבר על הכל.
"אני מוכרח לומר שיש לך רעיונות מאוד מקוריים ויעילים." את המילה האחרונה אמר בלחישה, אך גם היא לא נסתרה מפני וחייכתי בתגובה למחמאה המרומזת.
"אני כנראה צריך להודות לך…" אמר וציפה שאומר משהו, אך אני לא נעניתי לציפיותיו והוא נאלץ להמשיך. "בהתחלה פעלתי בדיוק לפי התוכנית שלך, רק בהמשך הבנתי שהכל היה מבויים וצפוי, אבל לא הפסקתי להתנהג כמו שרצית." הוא נרכן אלי והיה נראה שהתאמץ להבהיר לי את כוונתו. "לא הפסקתי, בגלל שאני אוהב אותה. אני אוהב את ל-י-ל-י, לכן זה לא משנה מה תלמדי אותה, אילו קורסים בהקסמת וכיבוש בנים תעבירי לה, או איזו שטיפת מוח תעשי לה – אני אוהב אותה והעובדה הזו לא תשתנה!" אמר בתקיפות ומצד שני נהג בעדינות, כאילו רצה להראות לי וללמד אותי משהו חדש, מושג שלא הכרתי בעבר.
היטתי את ראשי לצד בשעשוע. "בכל זאת, את חייב לי. אני זו שנתנה ללילי את האומץ והביטחון להמשיך את מערכת היחסים איתך ולצעוד ביחד, יד ביד אל השקיעה." סיימתי את דברי ברומנטיות מזוייפת.
"שחצנית." סנט בי בחיוך ולחצנו ידיים לאות שלום.
עת נשמע צלצול הפעמון המבשר על בוא ההפסקה, יצאתי מהכיתה בחיפזון, מקווה להקדים את ג'ורדן ולהגיע למזכירה ראשונה.
חדר המזכירות היה ריק מלבד מיסיס וואיט שישבה מול מסך המחשב המיושן והקלידה בחריצות.
ניגשתי אליה וביקשתי את המסמכים שהמנהל דיבר עליהם אתמול.
"תיכף אדפיס אותם." צקצקה בלשונה ובחנה אותי בעיון, בוודאי תוהה מה לנערה נאווה שכמותי עם ונדליזם וניסויים מדעיים.
"בבקשה, תדפיסי גם בשביל ג'ורדן דייטון, הוא ביקש ממני לשלם בדרך גם את החוב שלו." הוספתי ומחיתי מלכתחילה כל התנגדות שהיתה עלולה לצוץ.
יצאתי מחדר המזכירות בעליצות, החוב שולם ושני הדפים שמעידים על כך שוכנים לבטח בכיסי. הסיפוק שחשתי בעקבות המעשה שעשיתי, לא התקרב לשום הרגשה שחוויתי בחיי.
בדיוק כשסגרתי מאחורי את דלת חדר המזכירות, ג'ורדן חלף במהירות על פני. להוט להגיע למזכירות לפני שהפסקה תסתיים. הוא נראה מוטרד ולא הבחין בי, סובבתי את ראשי והבטתי בו מעבר לגבי. מעניין, כיצד יגיב כשידע ששילמתי עליו? תהיתי לעצמי.
צעדתי במסדרון בית הספר במהירות, מקווה להגיע בזמן לכיתה, לפתע חשתי ביד שאחזה בזרועי והסתובבתי.
זה היה מאט, הוא חיזר אחרי במשך תקופה ארוכה, אך דחיתי אותו שוב ושוב – הוא היה צריך להתייאש, אך הוא לא ויתר.
"את פנויה ביום שישי בערב?" שאל בטון מתוח.
הבטתי בו במבט המתנשא שסיגלתי לעצמי במשך הזמן ואמרתי בבוז. "בשבילך?! – אף פעם לא." שחררתי את זרועי והמשכתי לצעוד מבלי להסתובב לאחור.
ידעתי שנהגתי בגסות רוח, אך לא היתה לי ברירה אחרת, זו הדרך היחידה להגן על עצמי.
כשהגעתי לכיתה, התיישבתי במהירות במקומי, מנצלת את חוסר תשומת ליבו של המורה שהיה עסוק יות מדי, בהשתקת הכיתה הרועשת.
במהלך השיעורים, מחשבותי נדדו אל מייק ולילי, נראה שהם מסתדרים נהדר אחד עם השני, היה שם משהו יפה ביניהם שגורם לאנשים לחייך כשהם נמצאים ביחד. אולי בכל זאת האהבה קיימת? מייד דחיתי את המחשבה המגוחכת הזו ולבסוף, הרשתי לעצמי להתפשר. גם אם האהבה קיימת, היא רק אצל אנשים אחרים, אני לא אחווה אותה אף פעם, כך סיכמתי את התיאוריה שלי בהחלטיות
בתום הלימודים, כשיצאתי מהכיתה והתכוונתי ללכת לחניה, הבחנתי בג'ורדן שעמד בפתח הכיתה וכנראה חיכה לי.
הוא לפת את זרועי והביט לתוך עיני בזעם כהה. "אנחנו צריכים לדבר." אמר בקול עצור והסיט ממני את מבטו.