מן גורל שכזה – פרק 6

"מצטערת." לחשתי במבוכה וכרעתי במהירות כדי לאסוף את השברים.
ג'ורדן אחז במותני והקים אותי מהרצפה, הוא בדק את כפות ידי בעדינות ווידא שלא נחתכתי מהזכוכיות.
"אני חושב שלא כדאי לגעת בחומרים האלו בידיים חשופות ואת גם עלולה להפצע." אמר ברוך שהפתיע אותי ונעלם בחדר המעבדה. כשחזר, הוא נשא בידיו שני זוגות של כפפות והושיט לי אחד מהם.
הוא אסף את השברים ואני ניגבתי את הרצפה, כך עבדנו בדממה ותוך דקות אחדות לא היה זכר לאותה טעות קטנה.
"אנחנו צריכים להחזיר למנהל את המפתחות." התחיל לומר ונראה שהיסס להמשיך את דבריו. "צריך גם לספר לו ששברנו את הבקבוקים וכנראה נצטרך לשלם על הנזק." סיים את דבריו באנחה.
יפה מצידו לחלוק עימי את האשמה, הערכתי את חוש המצפון שגילה והסכמתי איתו.
"נלך." אמרתי ויצאתי מהכיתה לכיוון חדר המנהל כשג'ורדן צועד בעקבותי, כנראה אחרי הכל, לא משתלם להיות התלמידים החרוצים שמסיימים את דף העבודה ראשונים והמורה מנדב אותם למטרותיו.
כשהגענו לחדר המנהל, מיסטר דייויס היה שקוע בעיון בתיקיות הציבעוניות שנחו בפיזור על שולחנו וחלף זמן מה עד שהבחין בי ובג'ורדן עומדים בפתח.
הוא התנצל על הזמן שגזל מאיתנו ולקח את המפתחות שג'ורדן הניח על שולחנו.
"מיסטר ג'ייסון אמר שהוא ישלח מישהו עם המפתחות." אמר וציפה מאיתנו לעזוב את משרדו, אל אז ג'ורדן פתח ראשון וסיפר על התקלה שארעה.
ניסיתי לעצור אותו ולומר שבעצם, אני היא האשמה העיקרית, אך הוא פטר את דברי בהינף יד והמשיך בהסבריו.
המנהל הנהן בהבנה ושתק עד שג'ורדן סיים. "אני מאוד מעריך את האומץ שלכם שבאתם אלי וסיפרתם לי את כל זאת, אבל בכל זאת, נאלץ לגבות מכם סכום סימלי ."
ג'ורדן ואני הנהנו בהבנה, לא ציפינו למשהו אחר ומצא חן בעיני האופן הפשוט והבהיר שבו הציג ג'ורדן את הסיטואציה ולא ניסה להצטדק ולהתווכח עם מיסטר דייויס.
"המזכירה כבר הלכה, מחר תגשו אליה והיא תביא לכם את הטפסים ובהם יצויין הסכום שתצטרכו לשלם בשבוע הקרוב."
נפרדנו מהמנהל והבחנתי בפניו החתומות של ג'ורדן שהתרחק ממני, הוציא את הפלאפון שלו וחייג, תוך כדי שנכנס לאחת הכיתות הריקות וסגר את הדלת מאחוריו.
סקרנות חצופה הציפה אותי, הבטתי סביב בחשאי – השטח נקי. הצמדתי את אוזני לדלת וניסיתי להאזין לשיחתו.
"אמא, אני יודע שהמצב שלנו לא מאפשר טעויות… לא, אני לא יודע כמה זה יעלה, מחר יגידו לי… כן, נשאר לי כסף, אני חושב שזה יספיק עד המשכורת הבאה."
חשתי הלם מוחלט, אף אחד לע ידע שגם לו החיים לא האירו פנים, שגם הוא נאלץ להתמודד מול קשיים. זה היה כמעט מזעזע לגלות שאף אחד לא שם לב, שלאף אחד לא היה מספיק חשוב לשים לב.
שמעתי יותר מידי, השפלתי את מבטי והתרחקתי בזהירות מהדלת, ג'ורדן לא יאהב את העובדה ששמעתי את השיחה.
הנושא טרד את מנוחתי במשך כל היום ולא הבנתי מדוע, הרי בעולם יש אנשים רבים עם מצב כלכלי קשה הרבה יותר ועליהם לא הצטערתי כה רבות.
כנראה בגלל שג'ורדן הוא אדם שאני מכירה, אדם קרוב זה מראה עד כמה סבל ואובדן יכולים להיות גם כן, קרובים מאוד ושהמשפט 'לי זה אף פעם לא יקרה' הוא רק אשליה כוזבת ומתוקה.
נכון, ג'ורדן הוא לא אדם כל כך קרוב, אך הוא בהחלט מספיק קרוב בכדי שאעזור לו.