ממני תראו וכן תעשו

השעה הייתה כבר מאוחרת, סביבות 23:30, לקראת 00:00. הטמפרטורה הייתה כנראה בסביבות ה9 מעלות, ולמאסי לא היה על גופו יותר מווסט שיגן עליו מהקור. אבל הוא כן הצטייד בחם-צוואר וכובע מצחייה של הגדוד. הוא ישב בבקתה הקטנה שליד הש.ג של מחנה יואב, עובר על תמונות בטינדר. אם נהיה כנים, הוא סתם מסתכל. הוא לא באמת עושה משהו עם התמונות או עם הבחורות שמוצגות שם. הסיבה היחידה שיש לו טינדר זה כי אשטיבקר הוריד לו אותו, בטענה שזה יעזור לו לשכוח את אליה.
"איזה בזבוז זמן." מלמל מאסי לעצמו.
הוא שמע קול מרוחק של מנוע והרים את ראשו וראה שני פנסי מכונית מרוחקים. הוא קם מהכיסא, סידר את הM16 על עצמו כמו שצריך, לקח את המפתח ואת המ.ק 624 ויצא מהשער להולכי רגל.
מרצדס כסופה נעצרה מול הש.ג. מאסי ניגש לחלון הנהג וזה גלגל את החלון למטה.
"מה קורה?" שאל מאסי.
"הכל טוב אחי, מה איתך?" השיב הנהג.
"סבבה. מה, מי אתה?"
הנהג הושיט יד למושב שלידו והרים מעטפה קטנה לבנה. הוא פתח אותה, הוציא דף A4 מקופל ויישר אותו. הוא נתן למאסי להסתכל.
מאסי לקח את הדף נייר והביט בו. אישור כניסה לבסיס מחנה יואב חתום בשמו של המח"ט על התאריך של אתמול, בתוקף ליומיים הקרובים.
"מה זה אמור להגיד לי?" שאל מאסי.
"תגיד מה התגייסת אתמול? אישור חתום מהמח"ט, תן לי להיכנס."
"טוב אחי, תישאר פה דקה."
מאסי התרחק מהרכב עם המכתב בידו ועלה בקשר. "ברזלן תורן מש.ג."
כעבור כמה שניות נשמעה תגובה: "המשך."
"יש לי פה מרצדס כסופה ולנהג אישור כניסה למחנה חתום בידי המח"ט. ידוע לך משהו?"
הקור של רמת הגולן הכחיל קצת את ידיו של מאסי. לא הייתה לו את ההארה להביא כפפות כשהוא ארגן את התיק לבסיס. המ.ק היה קפוא. כעבור מספר דקות הקצין השיב: "תכניס."
מאסי אמר תודה בלב שזה לא לקח יותר מדי זמן וסיבוכים, החזיר לנהג את האישור כניסה ופתח את השער. המרצדס התגלגלה פנימה, ומאסי נעל אחריה את השער.
הוא התמקם שוב בבקתה של השומר, התיישב בנוח על הכיסא והסתכל על השעון. 00:12. רק עוד שעה ו48 דקות. הוא שלף את הטלפון והפעיל את הנטפליקס.

☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲☲

"נו מה," אמרה לוטם. "מתי יוצאת?"
סול נאנחה. "קיבלתי ריתוק," היא מלמלה לתוך הטלפון. היא ישבה על המיטה בבסיס, יום רביעי בערב. כולם היו בחדר אוכל והיא זללה מנה חמה תוך כדי השיחה שלה עם לוטם.
"את לא רצינית."
סול עשתה פרצוף למרות שאף אחד לא יכל לראות אותו. שיערה השחור הארוך היה אסוף בקוקו גבוה, נופל בקרשים על כתפיה. היא כבר הורידה את המדים ובמקומם לבשה טייץ שחור וג'קט סוף מסלול של גבעתי שעוד נשאר לה מהאקס.
"על מה?"
"שיער פזור."
"את סתומה כאילו?"
"יואו לוטם אל תשגעי אותי אני גם ככה בתוך החרא של עצמי כרגע עם הריתוק הזה נראה לך הגיוני שאני אעשה 28 במקום המסריח הזה?"
"28?!"
"כן. בא לי למות. עזבי אני קובעת הפנייה לרופאת נשים ואחרי זה הולכת להוציא גימלים הם ממש מצחיקים אם הם חושבים שאני אסגור פה 28."
"את משוגעת."
"סתמי."

בדיוק אז אריאל נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה שלה מול המיטה של סול.
"אני שונאת את הגדוד הזה," אמרה. "מתה כבר לצאת מפה."
"את יוצאת מפה לבה"ד 1. את פרייארית שהעולם לא ראה כאלה," סול הגיבה ואכלה עוד מהמנה שלה. אריאל לא התרשמה. היא פתחה את הארונית שלה והוציאה חטיף שוקולד.
"אם אני יוצאת לבה"ד 1 אני לא אחזור לפה אז ממש לא אכפת לי."
"כן ואז תצטרכי לחתום קבע לעוד שנה."
אריאל גלגלה עיניים. לא היה לה כוח להתווכח. היא הניחה את השוקולד בצד והוציאה את התיק הגדול שלה והתחילה לארגן את הדברים ליציאה הביתה שלמחרת.
"אני הולכת לשק"ם. רוצה משהו?" אריאל שאלה. סולי הנידה בראשה.
אריאל יצאה ממגורי הבנות. הכניסה הייתה סגורה בציליית הסוואה וגדר, וכדי לעבור אותה תמיד צריך להתכופף קצת ולרדת בירידה קלה לשביל. אריאל התכופפה כהרגלה אבל עברה קרוב מדי לגדר, והחולצה שלה נתפסה באזיקון שתפס את הצילייה. זה משך אותה אחורה בתנופה והיא נפלה והתגלגלה בירידה הקטנה אל הבטון של השביל. מיד תקפה אותה תחושת כאב ובושה, והיא שמעה רקיעות נעליים מתקרבות אליה. איזה יופי, חשבה. מישהו ראה את כל זה.
"וואי וואי, תיזהרי," מישהו אמר. "הכל בסדר?"
היא הרגישה יד אוחזת במרפק שלה ועוזרת לה לקום. היא קמה והרגישה כאב חד בברך שמאל ובאגן. זה הולך להשאיר סימנים כחולים, חשבה.
היא הרימה את הראש וראתה שלושה חיילים, את אחד מהם הם זיהתה.
"אשטיבקר, מה קורה?" היא שאלה עם חיוך את החייל שעמד לשמאלה. שני החברים שלו עמדו מולה כשהחייל הימני ביותר היה זה שתפס במרפק שלה ועזר לה לקום.
"אני מעולה, השאלה מה איתך. חתיכת גלגול עשית שם," ענה אשטיבקר.
אריאל הרגישה שהיא מסמיקה מהמבוכה וצחקה קצת. "האזיקון בגדר נתפס לי בחולצה," ענתה. אשטיבקר עשה מבט שמנסה לסמפת.
"מה קורה?" שאלה אריאל את שני החיילים. "לא יצא לי לראות אתכם עדיין."
"אני רועי, זה תומר," אמר החייל האמצעי והצביע עליו ועל החייל שעזר לאריאל לקום. אריאל שמה לב שהיא צריכה להרים את המבט כדי לתפוס את הפנים של תומר.
"נעים להכיר," אמרה. "אתם מהסוללה של אשטיבקר?"
הם הנהנו.
"טוב, תודה על העזרה. אני בדרך לשק"ם, רוצים לבוא?" היא פנתה לאשטיבקר.
"וואלה הייתי רוצה, אבל יש לנו שיחה עם המסו"ל עוד כמה דקות."
"אין בעיה, אז נדבר." ה4 נפרדו לדרכם, אריאל לשק"ם והשלושה לשיחה.
אריאל התחילה לנקות את האדמה שנתפסה לה לבגדים וקיוותה שאנשים לא ישימו לב לכתמי הלכלוך. היא נכנסה לשק"ם ולשמחתה לא היו הרבה אנשים. היא קנתה כמה מנות חמות שיהיה לה בחדר ופחית קולה ופנתה למשרד.
כשנכנסה, אדיר כבר היה שם ועבד מול המחשב, והמשרד היה אפוף בעשן סיגריות.
"וואי אדיר, אתה חייב להפסיק לעשן במשרד. איך אתה לא נחנק מזה?" אמרה אריאל. אדיר לא טרח להגיב.
אריאל התיישבה באחד הכיסאות שמול השולחן של אדיר. אדיר היה נגד התחמושת של הגדוד. יותר נמוך מאריאל, קצת מלא, ו90% מהזמן היה עוטה על פניו מבט עצבני שאין לו כוח לאף אחד. אם אריאל לא הייתה מכירה אותו היא הייתה אומרת שהוא נראה כמו תלמיד תיכון נחמד ולא מסוכן. דרגת הרס"ר שעל מדי הב' שלו הזכירה לה אחרת. וכן, במבט שני יכולת לשים לב לקמטים שליד העיניים.
"אני צריך שתעשי פה דרישות רכש, יש לי שיחה עם המג"ד עוד 5 דקות," אמר אדיר וסגר כמה דברים אחרונים במחשב. "ואחר כך אני עף הביתה."
"אין בעיה.." מלמלה אריאל. אדיר סיים את מה שהוא לא עשה וקם מהכיסא.
הוא התארגן ויצא, ואריאל התיישבה במקומו והתחילה לבצע את ההזמנות.
"היום אומרים מחר," אמרה לעצמה ופתחה את הפחית קולה.