ממלכה שאין לה סוף- פרק 1

"רוב האנשים פוחדים מסיפור בלי סוף. אבל רק אמיצים מצליחים להתחיל מסע ולסמוך על עצמם שידעו לסיים אותו."

רוס פסע מוטרד בגינה הגדולה, עייף כבר משוטטות ארוכה במבואות הטירה בחיפוש עקר אחר הנסיך אדוארד. מוצאו האחרון היה בגינת בוורדים הקטנה, שם ידע שהנסיך אוהב לבלות. השומר בפתח הגינה פתח עבורו את שער המתכת, ועיניו סיפרו לרוס שחיפושיו הסתיימו. קולות הצחוק הגיעו לאזניו עוד לפני שעבר אותו, ובעודו מנסה לרסן את כעסו, חצה את מבוך השיחים האדום והגיע אל הבריכה הקטנה במרכזה. שם, מתחת לפסל הנערה הבוכה, על נדנדת העץ, שכב נסיך המערב הגדול, אדוארד, בחיקה של בת דודתו הנסיכה יסמין.
"אני מפריע?" שאל רוס בעודו פוסע קדימה.
"קצת." אמר אדוארד מבלי לזכות אותו אפילו במבט. "לך מכאן."
רוס העביר את מבטו מאדוארד השאנן אל הנסיכה הנפחדת. "הנסיכה יסמין, התואילי להשאיר אותנו לבד?" שאל בחיוך דקיק.
יסמין שנראתה שמחה לאפשרות להמלט מהמקום קמה ממקומה והלכה משם במהירות. אדאורד נאנח והתרווח במקומו.
"דווקא היה לנו נחמד." אמר מפהק.
"היכן היית?" שאל רוס, נוקשה מתמיד.
"כאן, רוס. לא ברחתי לשום מקום." ענה אדוארד.
"המתנו לך במגרש." אמר רוס בשקט.
"לידיעתך, רוס, אני לא צריך להוכיח את ידיעותי בחרב לאף חזיר אצילי." סינן אדוארד.
"לידיעתך, אדוארד,״ השיב לו רוס באותו מטבע, ״החזיר האצילי היה עלול לחתום על עסקת נשק בסדר גודל של אלפים לו היית מואיל להראות את זיו פניך. הוא שמע מזמן על כשרונותיך ורצה מאוד לראותם בעצמו."
אדוארד התיישר על ספסל הנדנדה והיישיר את מבטו לרוס.
"לא אתן שישתמשו בי." אמר וקם על רגליו.
"לאן אתה הולך?"
"לא עניינך, קוץ." אמר אדוארד, פוסע לכיוון היציאה.
״הוא יגיע גם לארוחת ערב. יש לך הזדמנות לפצות על היום.״
דמותו הזקופה של הנסיך כבר נעלמה מאחורי השיחים, אך נחרת הצחוק הרמה הגיעה עד לרוס שחרק את שיניו, תוהה מה לומר למלך הפעם.

אדוארד דהר במהירות בין הסמטאות הצרות. אנשים נמלטו מפרסות הסוס השועט, אך לאדוארד זה לא היה אכפת.צעקות האימה והקללות החליקו מעליו כאילו היו חלק מהנוף ורק הגלימה עם הסמל המלכותי נשארה להתנופף אחריו, כמו לועגת לאנשים המבוהלים. המון דמויות מטושטשות, בלי פנים, בלי שם. סתם אזרחים. אדוארד האיץ בבוני, וקול נקישות הפרסות החריש את אזניו. לבסוף בבת אחת, הכל השתתק בסביבו. הוא האט את מרוצת הסוס ודידה בזהירות אל העמק הדומם. הוא ירד מבוני בתנופה, אינו טורח לקשרו. הוא לא יברח, ידע.
אדוארד כרע על ברכיו מעל האגם הגדול, אצבעו ריחפה בגבול הדק שבין המים לאוויר והוא החזיק פיסת לחם בין אצבעותיו. בעיניו הוא עקב אחרי מעגליו של דג הזהב.
הוא שמט את הלחם לבסוף והתיישב על האדמה צופה בדג מתנפל על פרוסת הלחם. כשהקצף נעלם, נותרה רק בועתו שלו. זוג עיניים שחורות, ממוסגרות בתווי פנים ישרים. על קצה שיער הפחם המבולגן יושב כתר מוזהב שכמו צחק לאומללותו. אדוארד לקח אותו לידיו ושיחק בו בין אצבעותיו. זהב טהור, מרוצף יהלומים. מלאכת מחשבת שעברה מדור לדור מזה שנים. העדות היחידה לדם המלכותי שלו. לקללה הארורה שרובצת עליו. בלעדיו הוא עוד אדם, נורמלי, עם רגשות משלו, מחשבות משלו ולא עוד חייל שחמט מסמורטט. ובעוד מחשבה זו מרחפת בראשוו, דחף אדוארד את הכתר בחזרה אל בין שיערותיו וקם על רגליו, מפנה את גבו לאגם השקט. שקט הוא היה כשהיא הייתה בחיים, ושקט הוא עכשיו, כשהיא כבר מתה שנים.
תחנתו הבאה של אדוארד היה הפונדק. מרטין, בעליו, פלט אנחה מאחורי הדלפק כשראה את אדוארד נכנס מבעד לדלת. הגעתו של הנסיך תמיד אמרה צרות.
חבורה של צעירים משולחן הקלפים צהלה לקראתו, ואדוארד עטה את חיוכו הנוקשה ופנה לקראתם, נוקש באצבעותיו לכיוונו של מרטין, שהוציא את כוס הזכוכית הגדולה בעצבנות.
״הנה זה מתחיל..״ חשב לעצמו וסימן לשתי בנותיו לצאת מהבר. מהרגע שהנסיך נכנס, הוא הופך כבר לא מתאים לנשים.

״נמאס לי.״ סינן ראול וטפח קלות על ברכו. ״אני רוצה לדבר איתו.״ אמר. דממה הושלכה בחדר. אפילו המשרתים סביב החליפו מבט.
״הוד מלכותו בטוח שזהו צעד חכם?״ שאל רוס בעדינות. ״אחרי הכל, לא נפגשתם כבר למעלה מחצי שנה.״
״ובכל זאת.״ אמר המלך, מתעלם מן התוכחה שבדברים.
״אני בספק אם הנסיך יופיע כלל לפגישה.״ אמר רוס.
״אין זה מעניני כיצד הוא יבוא, מצדי בשלשלאות. אני מעוניין לדבר איתו.״
״האם כך חושב הוד מלכותו ליישב את העניינים בינו לבין הנסיך?״ פקפק רוס בנועם.
״מספיק, דוכס.״ אמרה לפתע אמיליה ממקומה על יד המלך. בדרך כלל לא התערב בפגישותיו, אך הפעם היא דיברה ונראה היה שכעסה. ״המלך לא שאל את עצתך בענייני חינוך, אלא נתן הוראה. האם אתה חושב שתוכל למלאה?״
רוס נתן במלכה מבט נוקב, אך לבסוף כל שאמר היה- ״כן, הוד מלכותך.״
״ובכן,״ סיכמה המלכה את הראיון, ״נצפה לראותכם כאן כשעה לאחר שקיעה מחר.״ היא העבירה את מבטה אל ראול וזה אישר לרוס לצאת בניד ראש.
רוס היסס לרגע, לבסוף הוא הסתובב ויצא מהאולם בדממה. רק חדי עין היו מבחינים בחיוך הקטן המרחף על שפתיו. ״תביאו לי את הנסיך.״ מלמל לכיוון מפקד הצבא שהמתין בחוץ.