ממלכה מפורקת-ילידי היערות: פרק 1

האור של הזריחה תמיד היה האור האהוב עליי, להתבונן בשמי הלילה ולראות איך הם נהיים בהירים יותר עד שצבעי כתום רך וורוד בוהק מטפסים מהאופק. הייתי היחידה שערה בשעה כזאת בעיר העתיקה, טוב רובם מבוגרים ממני ששעות השינה שלהם הם לפחות עד שהשמש באמצע השמיים, ישבתי על קצה גג הבית שלי ושל דודי, רגליי נתלו באוויר ונידנדתי אותן בקלילות, נשמתי את האוויר הקר והתמתחתי, השמש החלה לעלות ואני כהרגלי הבטתי בצבעי השמיים הבהירים. אבל משהו היה נראה מוזר, האופק לא היה ישר כהרגלו, היו עיוותים קטנים שנמתחו על כל החלק שהעיר מסתיר מהאופק, קמתי על רגליי והסתרתי את השמש עם ידי, הדמויות נראו מחודדות יותר עכשיו ויכולתי לראות בבירור מה הן.
"מסומנים," לחשתי לעצמי ופניתי חזרה לתוך בית האבן, "דוד! יש מסומנים בדרך לעיר!" קראתי בקול רם ורצתי לחדר השינה של דודי, פתחתי את הדלת ודודי הזדקף במיטתו מבהלה,
"על מה את מדברת איליין, למה שמסומנים יגיעו לעיר?" הוא העיר בעצלות ונאנחתי בקול, תפסתי את זרועו ומשכתי אותו איתי לכיוון הגג. כשהגענו לקצה הגג דודי הביט בדמויות שהיו קרובות יותר עכשיו, עיניו נפערו והוא לקח צעד אחורנית,
"חייבים להודיע למשמר, מישהו צריך לדאוג להוציא מכאן את כל הנאמנים." אמרתי והוא הביט בי בפחד, הוא תפס את פרק ידי והתחיל לרוץ איתי לכיוון היציאה מהבית, בדרך אסף כמה דברים וכשהגיעה לכניסה הוציא תיק עור קטן מארון ישן. הוא הכניס לשם את כל הדברים שאסף והניח אותו בידי, הבטתי עליו במבט שואל כשהתנשף מהמאמץ, דודי ראה ימים טובים יותר אבל גילו היה יחסית גבוהה לתחלואה של אנשי העיר.
"התיק הזה היה שייך לאח הצעיר שלי ושל אימך, הוא היה מה שקראו להם אז 'הרפתקן' התיק הזה יעזור לך כשתזדקקי לאישור במעבר." הוא אמר וצלצול פעמון ההזהרה הפיג את דממת הבוקר שהייתה הדבר האהוב עליי, גופי התקשח אימי מעולם לא סיפרה לי על אחיה, היא סירבה לדבר עליו בכל תוקף כאילו היה מצורע או נואף.
"דוד, למה אתה מביא לי את התיק הזה?" שאלתי כשהוא פעם נוספת תפס את זרועי ויצא לרחובות העיר העתיקה,
"כי איליין…" הוא הפסיק את משפטו באמצע והתחבא מהמון של שומרי עיר שעברו ונכנסו לתוך הבית שלו, הוא המשיך לרוץ ונכנס לסמטה חשוכה שנראה כאילו נמשכה לנצח. הוא הביט מאחוריו ותפס את כתפיי, הוא חייך אליי חיוך עצוב וליטף את זרועותיי, "המסומנים והמשמר מחפשים אותך, ואביך חתם עם המשמר הסכם שכשהמסומנים יבאו לקחת אותך הוא יסגיר אותך בלי ויכוחים. אנחנו חייבים ללכת ולצאת מהעיר, אימך אמרה לי לעשות זאת לפני שהיא ואביך יצאו מעבר לים." הוא אמר וחיבק אותי. הייתי נטועה במקומי, לא ידעתי איך יכול להיות דבר כזה שאבי יסגיר אותי למישהו, שמישהו ינסה לקחת אותי בכוח מהמשפחה שלי, קולות של שיריונות שמשמר הידהדו בסמטה ודודי התחיל לרוץ פעם נוספת. המשכנו לרוץ בסמטה עד לפנייה צרה וחדה שבה נאלצתי ללכת על צידי ודודי מאחוריי ממשיך להביט אחורנית למיקרה שמישהו יראה אותנו, כשהסמטה התרחבה היינו כבר בקצוות העיר העתיקה, אבל זה לא היה מקום שהכרתי ותמיד אהבתי להסתובב ברחובות ולחקור כל חלק מהעיר הזאת.
"אי-איפה אנחנו דוד?" שאלתי אותו והסתובבתי אליו, הוא החזיק בידו לפיד והדליק אותו בעזרת צור ופלדה, הוא הביט בי וראיתי שבעניו ניקוו דמעות, רציתי לחבק אותו ולומר לו שהכל בסדר אבל הקרקוש של מתכות מנע ממני, הוא המשיך לדחוף אותי בהמשך הסמטה שנהייתה חשוכה, בסוף הדרך הארוכה הייתה דלת עץ ופלדה ישנה וכדי לפתוח אותה הייתי צריכה להשתמש בהרבה כוח, כשהסתובבתי בכדי לעזור לדוד לעבור הוא ניענע בראשו והניח את הלפיד במעמד שנח לצד הכניסה לדלת המוזרה.
"מפה את ממשיכה לבד איליין, אני לא יכול לעזוב את העיר העתיקה. מישהו צריך להישאר ולשמור שהיא לא תיהרס לחלוטין, הלוואי ונתראה שוב." אמר והלך אחורנית, רציתי לבכות ולצרוח עליו שיבוא איתי, אבל שום קול לא יצא מגרוני כשמתחתי את זרועי לכיוונו וחיכיתי שיאחז בי כמו שהיה עושה כשהיינו משחקים בילדותי.
"הם נמצאים שם!" נשמע קול סמכותי של אחד מאנשי המשמר, נכשלתי אחורנית כשראיתי איך דודי הגן בגופו על הפתח מהשומרים.
"תלכי ליערות איליין, תמצאי את סיימון ותגידי לו ששלחתי אותך אליו!" דודי זעק וסגר את הדלת בחוזקה, רצתי לכיוון הדלת אבל לא הצלחתי לפתוח אותה, שמיעתי התחדדה בגלל החושך ששרר במקום הזה, יכולתי לשמוע את קולות המתכתיים של חרבות ושריונות, קולות גבריים שזועקים. בכיתי, הדמעות ירדו על פניי ונפלתי על ברכיי, דפקתי עם אגרופיי על הדלת וקיוויתי שדודי יפתח את הדלת, אבל זה לא קרה. קמתי על רגליי בקושי וסידרתי את רצועות התיק על כתפיי, אור חלש של שמש נראה בהמשך הסמטה והתחלתי ללכת לכיוונו, הוא לא היה רחוק במיוחד ויכולתי להריח ריח של פטריקור, המשכתי ללכת ויצאתי לאור, לקח לי זמן להסתגל לאור הבוקר מכיוון שעד עכשיו הכל היה כל כך חשוך וקודר. הייתי מחוץ לעיר, הדרך האחורית ששימשה לפי אימי לאמיצים לחפש את עצמם בין הסבכים של היער. היער הגשום, שקצוותיו חיבקו את הצד המערבי של העיר העתיקה אף פעם לא נראה יותר מפחיד מעכשיו, קולות של ציפורים לא נשמעו אפילו. צמרמורת עברה בי והתהלכתי בצעדים מחושבים לתוך היער הסבוך, עצים צפופים ומלאי טחב הם כל מה שראיתי למשך שעות לפי דעתי, רעם נשמע וטיפות החלו ליפול עליי, אהבתי גשם, אבל ברגע זה הגשם היה הדבר הכי טוב בכל חיי, הוא הסתיר את הדמעות שזלגו בלי מעצורים מעיניי, התחלתי לשהק, שיערי שתמיד הקפדתי לסדר היה רטוב לחלוטין ונדבק עליי,
"תמצאי מקום לנוח איליין, אין לך הרבה ברירה." דיברתי לעצמי והבטתי מסביבי, מחפשת עץ לנוח מתחתיו ולהתחמק מהגשם שלא הראה סימנים לעצירה בקרוב. העץ היחיד שנראה כאילו שורשיו לא נרטבו מהגשם היה במרחק צעדים רבים, נשמתי עמוקות וצעדתי לשם במהירות.
הדבר הבא שקרה הפתיע אותי כל כך שאפילו לא היה לי זמן לצעוק, גפן מלופפת נצמדה לרגלי והפילה אותי לקרקע, ראשי נחבט באדמה ואז נתלתי באוויר, ראייתי היטשטשה מהמכה והרגשתי קושי להישאר ערה אבל ידעתי טוב מזה, אסור לי לאבד את ההכרה עכשיו. אבל לישון נראתה האפשרות הכי טובה עכשיו אחרי כל מה שקרה לפני שעות ספורות, עצמתי את עיניי ועם הנדנוד של הגפן נרדמתי תוך רגעים.
~~~
התעוררתי בבהלה וניסיתי להתהפך, נזכרתי במצבי אחרי שניות של הסתגלות. הרגשות הציפו אותי שוב וכאב חד מרקתי הימנית העיר אותי לחלוטין, נגעתי בזהירות בפצע עם קצות אצבעותיי ונרתעתי מהכאב. לקחתי נשימה עמוקה ומשכתי את עצמי כלפי מעלה לכיוון העקב שלי, פרמתי את הקשר של הלולאה ותפסתי את הגפן.
עזבתי את הגפן ונפלתי על שתי רגליי כשברכיי כפופות, רחש של עלים וענפים נשמע וידעתי שאני חייבת להמשיך לזוז אחרת אני אהיה טרף של איזה חיה, הגשם הפסיק לרדת והשמש כבר עברה את אמצע השמיים. לא הייתי מעולפת להרבה זמן, אבל אני יודעת שאני אחטוף מחלה כלשהי כי הייתי רטובה לחלוטין. שריקה גבוהה נשמעה ליד אוזני ועצרתי, ראיתי חץ קטן עם נוצות נתקע בעץ לידי והתחלתי לרוץ, הרעש של עלים עפים וענפים נשברים התחזק וידעתי שמישהו רודף אחריי. זעקות נשמעו ויכולתי לראות מזווית עיניי דמויות שרודפות אחריי, הגעתי למדשאה ענקית שהייתה מוצלת בענפים סבוכים בלי מוצא נראה לעין, הסתובבתי וראיתי נערים לבושים בגדי עור ועלים עם חצים ומקלעים. הרמתי את מבטי ומהענפים התחילו לרדת עוד אנשים מגפנים.
"מה את עושה בשטחים של ילידי יערות גברת עיר?" שאל הנער שרדף אחריי, רעדתי מהקור וגם מהפחד אבל לא נתתי להם לראות זאת.
"ברחתי מהמסומנים, דודי שלח אותי למצוא את סיימון." אמרתי והנערים התחילו להתלחשש ביניהם,
"ומי הוא הדוד שלך שרוצה שתבקרי את סיימון?" שאל אותו נער, בחנתי אותו במבטי, יליד יערות טיפוסי, שיער חום ארוך ומבולגן, עיניים ירוקות פראיות עם רמיזות של חום ובגדי עור חומים עם עלים מחוברים בכל מיני מקומות, לבוש מינימלי וקצת הולם אם יש לך את הגוף המתאים שלו בהחלט היה. ניקיתי את גרוני והזדקפתי, הוא גיחח והוריד את הנשק שלו.
"שמי איליין, דודי הוא סונדר." בהזכר השם של דודי, המבט של יליד היערות בי השתנה, כאילו ראה בי משהו יותר מגברת עיר. תמיד שנאתי את הכינווים המטופשים שמדביקים לאנשים; ילידי יערות, מרי או גברות עיר, אנשי ההרים או שוכני המעמקים. תוויות חסרות פואנטה. יליד היערות שרק וכמעט כל האנשים והנערים שהקיפו אותי החלו להיעלם מהעין שלי, שמעתי רשרוש עלים והבטתי פעם נוספת למעלה גפן החלה לרדת ואיתה אדם אשר לבש מעין גלימה עשויה עלים מסוגים שונים שלא הכרתי מימיי, הוא היה נראה הרבה יותר מבוגר מכל מי שראיתי, הוא לבש את אותו סוג בד אבל בצורה שהזכירה לי בגדים נורמליים ולא מכסי אזור חלציים. כשהגיע לאדמה הוא התחיל להתקדם אליי וחייך, ראיתי משהו מוכר בדמותו אבל אף פעם לא ראיתי אותו בעבר.
"ברוכה הבאה איליין, חיכיתי לך שתבואי." הוא אמר וקד קלות, עישיתי אותו הדבר וכשהתחיל להתהלך הלכתי כמה צעדים אחריו,
"אם מותר לי לשאול אדוני, האם אתה סיימון?" דיברתי בשקט ושמתי לב שאותו יליד יערות ממשיך לעקוב אחרינו, הבטתי בפניו של סיימון, הן היו מסותתות וזוויתיות, עורו בהיר יותר משאר האנשים אבל עדיין כהה משלי, שיערו היה אפרפר וחלק ונאסף לאחור במעין כתר גפנים ופרחים.
"כן, אבל כאן לא קוראים לי ככה." הוא אמר ועצר, עצרתי גם אני והוא נופף לאחוריו, הבטתי ביליד היערות והוא פשוט החל ללכת חזרה מאיפה שהגיע. "אני מצטער על קבלת הפנים, כריס לא אוהב שנאצלי עיר מגיעים לשטח שלנו." הצלחתי להדביק שם לפנים הסקרניות שלא הפסיקו לחקור אותי לפני שסיימון הגיע.
"זה בסדר, הרבה דברים קרו היום וזה הפחות מוזרים," אמרתי והתקדמתי כמה צעדים קדימה לעבר סיימון. "מסומנים פרצו לעיר העתיקה, דודי אמר לי שהם מחפשים אותי." אמרתי והוא הביט בי בעצבות, המסומנים תמיד היו עטופי מיסתורין, אף פעם לא ידעתי מה האג'נדה שלהם, גם עכשיו כשהם רודפים אחריי.
"אנחנו ניתן לך מחבוא זמני בלבד איליין, עד שנלמד אותך להגן על עצמך. יש סיבה למה המסומנים מחפשים אותך, הם עובדים בשביל הלורד סולייר. הוא רוצה אותך לצידו, אבל העיניין הזה יגיע מאוחר יותר כאת אני רוצה למצוא לך בגדים חמים ומקום לישון כדי שנוכל להתחיל באימונים שלך." הוא אמר והתחיל ללכת פעם נוספת, השלמתי את הפער בצעדים מהירים והבטתי על פרצופו חסר ההבעה של סיימון,
"האימונים שלי למה, אדוני?" שאלתי והוא חייך חיוך קטן, הוא הביט בי בעיניים מלאות תקווה וחזר להביט בדרך.
"האימונים שלך להפוך להרפתקנית."