ממזרה מלכותית: פרק ראשון

"היי, ממזרה" אמר אחד האנשים שלידם עברתי.
נראה שהאצולה מתעקשת לשכוח את שמי.
אבל בואו נודה, זה חתיכת שם לשכוח.
זאת אומרת, מרי אליזבת מונרכיה.
הלוואי ואני הייתי יכולה לשכוח את השם הזה.
"תראו מי מדבר" עניתי, ולא נשמעתי מלכותית כלל וכלל.
אנשים כמוהו פשוט גורמים לי להצטער שנולדתי.
"סליחה?" הוא שאל, וסרק את סביבתנו בשביל לוודא כי שום אציל בעל דרגה גבוהה משלו, לא יראה את הסצנה הזו.
"אל תיתמם" אני אומרת ומניחה יד מנחמת על כתפו.
"כולם יודעים שאילן היוחסים שלך, די, אממם, איך לומר זאת בעדינות?"
אני שואלת ובעיניי חמלה מזוייפת.
"אה כן, קצת לוט בערפל, הלא כך?" אני שואלת ומסתובבת ממנו.
חוזרת לצעוד אל מותי, כנראה.
"את צריכה להרגיע את האהבה שלך לדרמות"
אמר קול מאחורי, ולרגע הייתי בטוחה כי זה שוב אותו אציל שהחליט להתעסק איתי.
אך לפני שהספקתי להשחיז את לשוני למלחמה נוספת, קלטתי שזה לא הוא.
"אתה יודע, אתה צריך להפסיק להתגנב" אני אומרת באגביות, וממשיכה בדרכי.
אלוהים, למה אני לא יכולה להסתובב במכנסיים? או לפחות עם פחות חצאיות?
למה נתקעתי עעם שמלות כול-כך שופעות וכול-כך מעצבנות?
"למה, מה תעשי לי אם לא אפסיק?" שאל אוליבר, ועל פניו חיוך שובב.
הוא משגע את הנשים בארמון, הייתם יכולים לחשוב שהוא היה משגע גם אותי,
אבל, אני לא ממש נדלקת על אחים שלי, גם אם אנחנו רק אחים למחצה.
היו לו עיניים ירקות, שיער שחור ושיזוף מדהים.
אוף, הלוואי שהייתי יכולה להגיע לגוון כזה.
אבל מתברר שהעור החיוור עד ערפדי שלי, לא מוכן אפילו להישרף.
מה גם שהעיניים האפורות-כחולות שלי והשיער הערמוני שלי, לא ממש עוזרים לי נגד התדמית הערפדית.
"אני אספר עלייך שמועות שאיש לא יוכל להאמין שהן לא אמיתיות" אני עונה בשיעמום.
"או שאני פשוט אספר את כול מה שאני יודעת עלייך" עניתי,
וראיתי את הגלגלים במוחו עובדים, הוא יודע שאני לא באמת אספר דבר,
אבל בו זמנית, הוא שוקל את האפשרות שאני אספר.
הרי בעולמנו, שמועות יכולות להביא לעריפת ראשים, ואפילו לא צריך הוכחות.
ואמיתות? ובכן, בואו נגיד, שתצטרכו להגיד שלום לראשכם היפה, אפילו מהר יותר.
"אני לא מאמין שיש לך את האומץ" הוא אמר בסופו של דבר, והעביר את ידו בשערו.
"אני הולכת לדבר עם אבא" אני אומרת, לכאורה, נושא לא קשור בכלל.
"למה?" הוא שאל ועיניו הצטמצמו בחשד.
"שום מושג" אמרתי, והרמתי את ראשי, מנסה להיראות גובהה יותר.
"הוא זימן אותי" אני עונה על השאלה שעומדת באוויר.
"ואת באמת הולכת?" הוא שאל, ויכולתי לשמוע את עיניו מתרחבות.
"את כנראה אמיצה משחשבתי" הוא אומר כאשר אנו מגיעים אל דלת חדר המלוכה.
"או טיפשה יותר"