ממזרה מלכותית: הקדמה (שכתוב)

"את הממזרה המלכותית?"מישהו מאוחרי שאל.
"אני בהחלט מלכותית" אני עונה ומניפה את שיערי.
"ולגבי הממזרה, ובכן זה תלוי" אני עונה ועל פניי חיוך שובב.
"תלוי במה?" הוא שאל והרים גבותיו.
"בכמה אתה חמוד" אני עונה ומושכת קלות בחולצתו לעברי.
"אממ, אה, א-אני אמו-אמור למסור לך מ-משהו"
הוא הסמיק, מוציא את המילים מפיו בקושי.
הם תמיד מתנהגים ככה.
הם לא יותר מצעצועים קטנים שמאבדים את הריכוז ברגע הלא נכון,
בהתחלה,זה היה מקסים, אבל עכשיו, כבר לא כול-כך.
"מה?" שאלתי באדישות ושיחררתי אותו.
נראה שזה בלבל אותו, המהירות בה אני משתעממת.
"אביך, הו-הוא רוצה לר-לראות אותך" הוא אומר, מגמגם את המילים בצורה נוראית.
"אתה צריך לעבוד על הגימגום"אני אומרת, ופונה בכיוון המנוגד לו הלכתי קודם לכן.
אני אולי נראיתי אדישה, אך חששתי מן הזימון הזה.
דבר טוב לא יצמח מכך.
זה לא חשוב אם הוא סוף סוף מצא לי שידוך, או אם השמועות האחרונות הגיעו אליו,
זה פשוט לא יסתיים בטוב.
אני עוברת על יד המוני אצילים ואנשי כמורה, וחושבת כמה זה אירוני.
הם נחשבים כבשים לבנות, אנשים חפים מפשע, ואשר ידיהם לבנות כמשי המלוכה,
כאשר האמת היא, שיש עליהן יותר דם מאשר של כול רוצח שכיר,
וכן, כוונתי היא גם אל אנשי הכמורה.
ואני, שחטאי היחיד, פחות או יותר, היה להיוולד,
נחשבת כבשה שחורה, למות שידי נקיות וכך גם מצפוני.
אבל אני מניחה שזה נושא די מדכא לחשוב עליו, בזמן הליכתי אל מה שיכול להיות מותי.