מלכת הקרח (פרק שני – ניידים מתפוצצים)

אלכסיס קמה בבוקר. היא ידעה שאמם, לואיזה, כבר בדרך לעבודה, ואביה, דן, כבר ממזמן מול המחשב במשרדו.
שיערה הסתור של אלכסיס התפזר לכל הכיוונים. לעולם, לעולם, לעולם, לעולם אל תישני יותר בשיער פזור, חשבה לעצמה, בזמן שירדה למטה והכינה את ארוחת הבוקר לה וללילי.
"בוקר טוב אלכסיס!" אמרה לילי בשמחה, בזמן שהחליקה במורד המדרגות.
"בוקר טוב גם לך. מאיפה האנרגיות האלה על הבוקר?" שאלה אלכסיס בציניות, בעוד היא ממשיכה לערבב את המים החמים לתה.
"כי אני זוכרת משהו שאת לא זכרת. מקנזי חוזרת היום! את תתחילי לדבר איתה שוב, ותעזבי אותי במנוחה!" אמרה לילי, אך אלכסיס לא הקשיבה לה כל כך. היא איבדה את ההקשבה ב"מקנזי חוזרת היום!". היא המשיכה לערבב את התה בלי לשים לב למה שהיא עושה.
"אני חושבת שערבבת אותו מספיק.." אמרה לילי, ולא הצליחה להתאפק מלצחוק.
"או, נכון, צודקת." אמרה אלכסיס בבלבול, והגישה לה וללילי את התה.

"הי מקנזי!" אמרה אלכסיס כשפגשה את מקנזי בבית הספר, והשתיים התחבקו.
"נו, אז איך היה באיטליה?" שאלה אלכסיס.
"די בסדר. למרות שהכתף שלי לא התאוששה מאז… פגשתי 6 דודות, 18 בני דודים ו-2 סבתות. את יודעת כמה חיבוקים קיבלתי?" אמקה מקנזי וצחקה.

"אני שונאת את שיעורי היסטוריה. שונאת, שונאת, שונאת, שונאת!" אמרה אלכסיס, והתאפקה שלא לצרוח באמצע הרחוב, בזמן שהשתיים הלכו הביתה.
"ונראה לך שאני נהנית מזה? אף אחד, ואני אומרת אף אחד, לא נהנה משיעורי היסטוריה!" אמרה מקנזי.
"טוב, אז רוצה להיפגש מתישהו?" שאלה מקנזי, "את יודעת, להשלים פערים מהטיול?" המשיכה.
"אני לא יודעת…" אמרה אלכסייס, ולא הצליחה לסיים את המשפט, כי הטלפון שהיה עכשיו בידה התפוצץ.
"מה לעזאזל….?" צרחה אלכסיס בייאוש. "אמא שלי תהרוג אותי כשהיא תראה את זה! היא בחיים לא תאמין לי שהטלפון שלי התפוצץ סתם ככה באמצע הרחוב…" אמרה אלכסיס על סף בכי.
"היא לא יכולה לראות את זה." אמרה מקנזי באדישות.
"מה זאת אומרת 'לא יכולה לראות את זה'?" שאלה אלכסיס בבלבול. כל העסק הזה ממש לא נראה לה.
"זה אומר שהטלפון שלך הרגע התפורר לעפר." אמרה מקנזי, והצביעה על ערמת העפר הקטנה על היד של אלכסיס, שהייתה פעם טלפון…
"ניידים מתפוצצים? ברצינות עולם?" אמרה אלכסיס בציניות, בזמן שהיא מסתכלת כלפי מעלה, אל ה'עולם'.
"ניידים מתפוצצים. אהבתי את השם הזה." אמרה מקנזי, בעוד השתיים צוחקות מהבדיחה הקטנה שלהן, וערימת העפר נשארת על המדרכה
ברחוב.