מלכודות- הקדמה

התעוררתי בבהלה לקולות ההזעקה שנשמעה ברחבי העיר…\"הם שוב מתחילים\" חשבתי לעצמי
זה לא פעם ראשונה שהם שולחים עלינו טילים. אני גרה בפנמייה לילדים עזובים, קוראים לי לונה. ההורים שלי נטשו אותי כשהייתי בת 5 אני זוכרת את אימי, שערה הבלונדיני הגולש וענייה הכחולות הזוהרות, תמיד הם הזכירו לי את הים..הגועש והשוצף.
לעומת זאת את אבי אני לא זוכר כלל, הרגשה מוזרה…אני הובאתי לכאן באמצעות דודתי מירנדה היחידה שיודעת על קיומי במשפחה. כולם חושבים שאימי הייתה עקרה ולעולם לא הצליחה להביא ילדים, היא תמיד אמרה לי שזה \"רק בשביל הביטחון שלי\". היא אמרה לי שזה מסוכן מידי לחשוף את האמת והיא נשבעה..היא לא מספרת יותר מידי.
ולכן היא לעולם לבקר אותי כאן. הפעם האחרונה שראיתי אותה היה ביום הולדתי ה10 וכרגע אני בת 18 עשרה עם לא הבנתם עוד.
החיים פה קשים, ארוחות רק בזמנם שעות עוצר,לימודים,ללא חופש…בערבים שכולם ישנים אני מתגנבת מהחלון בחדרי ויוצאת לחיי הלילה אני מרוויחה כסף בלילה..בדרכים שונות!
תארו לעצמכם איך זה לחיות ללא ידע על ההורים שלך מה קרה להם…(למרות שמרנדה אומרת שהם נהרגו בתאונת דרכים) אני לא מאמינה לה!.
לעולם לא תמכו בי עזרו לי או התייחסו אליי בכבוד. יש לי רק חברה אחת שמה לילה.
היא היחידה שמתייחסת אלי כאן בפנימיה כולם חושבים שאני מוזרה…
* * *
רצנו בבהלה למרתף, כמעט כולם כבר היו שם, חיפשתי בין ההמון את לילה אבל לא הצלחתי, שמעתי רק צרחות ובנות שכנראה בטראומה…נפלתי ארצה מחבטה של אחת הילדות בראשי.
כולם רמסו אותי ודרכו עליי הרגשתי חסרת אונים.
המנהלת סברינה נכנסה למרתף והרגיע את המהומה..
לפתע נשמע בום מטורף שהרעיד את כל החדר..ואחר נשמעו אלפי צרחות ויללות.

אז ככה זה החיים שלנו פה עם עוד לא הצלחתם להבין, מנסים להתגבר על הקשיים…תכירו העיר שדרות…