מלכה במנוסה: פרולוג

אני מלכה של ארץ בה רגלי מעולם לא דרכה.
תמיד הייתי מלכה, אני לא יכולה לחשוב על יום בו לא הייתי אחת.
אתם מבינים, אבי, הוא היה מלך ללא יורשים, זאת אומרת אף אחד מלבדי, מה שאומר שכאשר הוא מת, אני קיבלתי את הכתר, למרות שהייתי בקושי בת מספר ימים, ולמרות שהייתי בת.
אימי נהיית העוצר עד שאגיע לגיל בגרות, ונאלצה לחזור אל הארץ אותה עזבה בשביל ללדת אותי במקום מבטחים.
"מלכתי." אומרת המשרתת ואני מתיקה את מבטי מחלון המרכבה, אשר הייתה הרבה יותר מידי מפוארת עבור המקרה, אני אמורה לברוח על חיי לא להודיע לכול שהינה, אני כאן.
"כן?" אני שואלת בחוסר עניין, אני אמורה להיות שמחה על כך שאני בחיים, שהכול בסדר, כאשר האמת היא, שנמאס לי, נמאס לי לברוח ממקום למקום, לתפוס מחסה פעם אחר פעם, בגלל תואר ותפקיד שאני לא רוצה בכלל, ובשביל ארץ אותה מעולם לא ראיתי.
"אנחנו נגיע אל חצר המלכות של אלצדר בקרוב." היא אמרה וחזרה אל מושבה. אני יכולה להבין למה הם ייקחו אותי לשם, זאת ארצו של ארוסי, אך אלא אם כן הם מתכננים לחתן אותנו בקרוב, אני לא רואה סיבה להגיע לשם, משום שזה ידרוש ממני להשתמש בשמי האמיתי ולהכריז ברבים שאני שם, ותאמינו לי, לא ייקח זמן רב עד שכולם ידעו שאנחנו שם, גם אם אשמור על שקט.
זה מיותר להגיע לשם, אך זה יסביר את הכרכרה המפוארת, את הארגזים מלאי הבגדים והתכשיטים.
אני לא יודעת כמה זמן אנחנו כבר בדרכים, איבדתי את הספירה כבר מזמן, אבל להיות בתנועה מתמדת זה טוב עבורי, למען האמת אני לא יודעת מה אעשה אם אצטרך להישאר במקום אחד יותר משבועות ספורים, אני חוששת שאשתגע.
המשרתת התחילה לקלוע את שערי ולנסות לסדר את שמלתי, וידעתי שבקרוב נגיע, ולא ידעתי אם אני שמחה על כך או לא.
אתם מבינים, ביקרתי בחצר המלכות של אלצדר כבר בעבר, ואני באמת אוהבת את המקום, אבל הבעיה היא שהמלכה לא אוהבת אותי כל-כך, אבל אני מניחה שרוב האמהות לא אוהבות את הארוסות של בניהם.
אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות כאשר הכרכרה עוצרת, אני מניחה שאני אמורה לצאת, אך אני מפחדת מידי, אני לא כל-כך בטוחה למה אני מפחדת.
אני זוכרת שחשבתי, שהם לא יכולים לעשות לי הרבה, כי עמדתי בדברים הרבה יותר מסוכנים מכמה בני אצולה שנראה לא עשו בחייהם דבר חוץ מללכת לנשפים ולרכל.
אלוהים, כמה שהייתי תמימה אז.